כידוע, בשנים ובדורות הקודמים נזהרו יהודים בכלל וחסידים במיוחד, שלא לכתוב ולפרסם, ובוודאי שלא להדפיס, חידושי-תורה שלהם. להיפך, כתיבת והדפסת חידושי-תורה הייתה מתפרשת שאותו יהודי כאילו רוצה להתפאר ולהתהדר בתורה שלמד. בקונטרס עץ החיים מדבר הרבי הרש"ב בחריפות נגד אלו שניגשים ללמוד תורה, ולפני הכל מחפשים מה יש לי לחדש כאן. ואומר שם בדרך צחות שהחידושים שלהם הם באמת חידושים אמיתיים – שלא ניתנו למשה בסיני. כי הרי חז"ל אמרו שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, כבר ניתן למשה בסיני. אולם החידושים שבאו ממה שמחפשים קודם כל מה יש לי לחדש כאן – חידושים כאלו לא ניתנו למשה בסיני. ולכן  חסידים במיוחד, שמשתדלים ללמוד את התורה משום שזהו רצון ה', וכדי לדעת באמת את רצון ה' – לא חיפשו חידושים. ואפילו כשכבר למדו והתייגעו והייתה להם קושיא והגיעו לתירוץ והי' להם חידוש בתורה – לא העלו על דעתם כלל לפרסם אותו.

חסידים מספרים בקשר לזה, כי פעם נסע אחד החסידים ברכבת ופגש ביהודי אחר, לא חסיד. כדרכם של יהודים, וכפי שצריך להיות, התחילו לדבר בדברי תורה. הלה, שהי' למדן לא קטן, הכיר בגדולתו התורנית של אותו חסיד, ונרעש מגודל ההסברים והחידושים הנפלאים ששמע ממנו. ובא אליו בטענה: בידך דברים כה נפלאים – איך זה שאינך כותב ואינך מפרסם אותם?!

ענה לו החסיד: מה יש פה לכתוב – שהייתה לי קושיא, וישבתי כל הלילה, ואולי כמה לילות, ולא הבנתי כלל את הפשט בגמרא או בספר פלוני, ולבסוף נפל לי הרעיון והבנתי את הדברים והגעתי למסקנה שמה שכתוב בספר הוא אמת ויציב – האם עלי לפרסם, שכולם יידעו שאני כזה טיפש ולקח לי כל כך הרבה זמן עד שהבנתי את הפשט הפשוט?…

גישה זו נבעה בעיקר מההבדל העיקרי (כדברי הרבי הריי"צ[1]) איך חסיד לומד תורה ואיך לומד "מתנגד" – שניהם מתייגעים ומנסים בכל כוחם להבין את הפשט. אולם החסיד יודע שמה שכתוב בספר הוא האמת, והחיסרון אינו אלא בו, שהוא לא מספיק מבין. ולכן הוא אומר "וצריך להבין" – הענין הוא אמת, ורק אני צריך להבין. ואילו "מתנגד" מונח אצלו שמה שהוא מבין זהו האמת, והוא מחפש למצוא את הטעות בספר. ולכן הוא אומר "וקשה" – מה שכתוב בספר מוקשה.

וכפי שמבאר זאת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א[2], שבאמת על פי התורה צריך יהודי להבין את הדברים בשכלו, וכשאינו מבין הוא מגיע למסקנה שהדבר מוקשה, ועד שמחליט שיש כאן טעות. אולם חסיד, שמורגש אצלו בגלוי שנשמתו אינה אלא פרט מנשמת האדמו"ר, הרי הגישה שלו מלכתחילה היא שהוא רק פרט קטן, והבנתו קטנה ומוגבלת. ולכן מונח אצלו שבוודאי מה שכתוב בספר זו האמת. ומה שהוא אינו מבין, בוודאי שאר הפרטים, ועל אחת כמה וכמה הנשמה הכללית, יבינוהו ויסבירוהו.

אולם הרבי שליט"א שינה את פני הדברים גם בנקודה זו מן הקצה אל הקצה. הרבי מעורר כמה פעמים בשיחות ובמכתבים ובחלוקת-הדולרים וכדומה, את כל מי ששייך לזה, לכתוב ולפרסם ולהדפיס חידושי-תורה, הן של עצמו והן של אבותיו ורבותיו ושל כל מי שאפשר. ואפילו במקום שטענו כי הייתה "צוואה" מאיזה צדיק שלא להדפיס את חידושי-תורתו, מעורר הרבי את צאצאיו ותלמידיו בכל זאת להדפיס ולפרסם זאת. באומרו שאילו הי' אותו מחבר יודע את מצב הדברים כיום, בוודאי הי' מסכים לכך. ובפרט בדבר-מלכות במדבר וחג השבועות תנש"א, מעורר הרבי ומבקש ודורש מכל מי שמוכן לשמוע, לנצל את ההתעוררות של זמן מתן תורתנו על מנת לכתוב ולהדפיס ולפרסם חידושי-תורה – יחד עם ההסתייגויות שלא לסמוך על זה למעשה, ושזה רק "לפי עניות דעתי" וכדומה – כיוון שרואים במוחש שהכתיבה והפרסום מוסיף חיות ותענוג  בלימוד התורה, הן אצל הכותב והן אצל האחרים שילמדו בזה, כי "קנאת סופרים תרבה חכמה". (שיחה זאת הייתה הסיבה לעובדה שהתחלתי לכתוב ולפרסם הן את "פניני-התניא" והן את "משיח-עכשיו" והספרים שאחריו, והן הכתיבה בעיתונים "כפר-חב"ד" ו"בית-משיח" עד היום הזה. וזו גם הסיבה של הכתיבה כאן עכשיו).

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, בימים אלו הנני עוסק בחלק הבא של פניני-התניא, ובמיוחד בפרק מ"ב, אודות ה"ניצוצין מנשמת משה רבינו, שיורדים ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה".

כבר זמן רב "נתקעתי" ולא הבנתי את הפירוש בשורה אחת שם בתניא. הסתכלתי בכמה וכמה פירושים וניסיתי להבין, ונשארתי ללא הבנה, והקושיא (יותר נכון ה"וצריך-להבין") לא סרה ממני. ורק לאחרונה "נפל לי האסימון", וגיליתי שהפירוש הוא פשוט. אז אולי (כמו שאמר אותו חסיד) לא הי' צריך לספר לכולם את העובדה שאני טיפש וכל כך הרבה זמן לא הבנתי דבר כה פשוט – אבל במחשבה שני', ובפרט על פי הוראות הרבי שליט"א הנ"ל, כדאי לכתוב ולפרסם זאת, מחשש שאולי עוד כמה הבינו לא נכון את הפשט, וצריך להוריד את הכיסוי ולפקוח עיניים ולראות את הפירוש הפשוט, שהוא גם יסודי ועיקרי מאד מאד. ובפרט שיש לו שייכות מיוחדת לימי ההכנה ליום מלכנו משיחנו, יום הגאולה ג' תמוז.

במה דברים אמורים – בתחילת פרק מ"ב בתניא מבאר רבינו הזקן את העובדה שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן ש"ממשיך חיות ואלקות בנשמות ישראל". ומדגיש שלא די בכך שמשה רבינו עצמו הוא הרועה הנאמן – שהרי משה רבינו חי לפני שנים רבות. ולמרות ש"לא^[3] מת משה" ו"מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש (במרום)", ואף "יתיר^[4] מבחיוהי", אך עדיין^[5] אין לזה שייכות מספקת לאלו הנמצאים בארץ ומלובשים בגוף. ולכן לא די בזה – אלא "ועוד זאת יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין[6] מנשמת משה רבינו עליו השלום, ומתלבשין ("ניצוצין" אלו) בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה (ה"עיניים" של עדת ישראל, המנהיגים ומורים להם את הדרך בעבודת ה', כמו העיניים שבהם רואה האדם את מה שלפניו), ללמד דעת את העם (שתהי' להם דעת באלקות בכלל, ויותר מזה) ולידע גדולת ה' (ועל ידי כך), ולעבדו בלב ונפש. כי העבודה שבלב (עבודת ה' שבכל לב ונפש) היא לפי הדעת (ככל שהאדם יודע יותר באמת את ה', כך תהי' יותר עבודת ה' שלו בכל לב ונפש), כמו שכתוב[7] דע את אלוקי אביך (ועל ידי הדעת יהי' ההמשך) – ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה (וממילא, ככל שתהי' יותר הדעת בה', כך תהי' יותר עבודת ה' בכל לב ונפש). ולעתיד הוא אומר[8] ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' (משום שאז) כי כולם ידעו אותי וגו' (מקטנם ועד גדולם)".

כשלומדים בשטחיות את המילים הללו, מגיעים לכאורה למסקנה, שלכאורה זהוהפירוש הפשוט במילים אלו, שאז, בגאולה האמיתית והשלימה, כבר לא יצטרכו את ה"ניצוצין" מנשמת משה רבינו, כי אז יהי' בכל אחד בגילוי גם מצד עצמו את בחינת משה רבינו, ולא יצטרך ללמוד ולקבל זאת מאחר. ואולי אף יותר מזה, שכבר לא יצטרכו גם את משה רבינו עצמו, כי לא יהי' צורך לקבל את ההתקשרות להקב"ה מאף אחד, שהרי "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' (משום שאז) כי כולם ידעו אותי" גם מצד עצמם, ללא ממוצע המחבר.

וכאן מתעוררת שאלה ותמיהה, וזעקה עצומה, "א געוואלד געשריי", דבר הכי בלתי מובן כלל וכלל: איך ייתכן שבזמן הגאולה לא יצטרכו את חכמי הדור עיני העדה – וכי אז לא יצטרכו ח"ו את משה רבינו ("גואל ראשון", המלובש בנשמתו של "גואל אחרון", הוא המלך המשיח)? וכי אז לא יצטרכו ח"ו את המלך המשיח? וכי אז לא יצטרכו ח"ו את ההתקשרות עם הרבי שליט"א ועם כל רבותינו נשיאינו?! זהו. הגענו אל התכלית. שכל אחד קשור עם הקב"ה (ח"ו) בעצמו, ללא רבי, ללא משה רבינו, ללא המלך המשיח – לבד, "סאם סאפאזשניק"?!

לתת קצת מושג עד כמה מושלל דבר כזה אצל חסידים, ובפרט כפי שמחנך אותנו הרבי שליט"א, נביא כאן כמה ציטוטים מהרבי, מעט מני הרבה מאד: "ישנם[9] כאלה שחושבים שאין צורך לשאול אצל הרבי כל דבר. יש לו – טוען הוא – את ה"שולחן ערוך". ויש לו גם מוח בקדקדו ("ער האט א גוטע קאפ, קיין עין הרע זאל ניט שאטן"). ובמילא יכול הוא בעצמו – ברוך השם – לברר ("דורכטאן") כל ענין לאשורו ואינו צריך לשאול אצל הרבי.

" – על כגון דא אמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר[10] הביטוי "סאם סאפאזשניק" (הוא עצמו סנדלר). ישנו סיפור אודות גוי שנכנס לביתו יהודי של גוי וראה שם… תפילין, והחליט מיד לקנותם ממנו. כששאל את הגוי – בהתרגשות – מניין המה לך? השיב לו הגוי – שלא ידע אם כוונתו של היהודי לקנותם, או שעיקר כוונתו היא לברר מניין גנבם – "יא סאם סאפאזשניק". כלומר, אני בעצמי סנדלר, ותפרתים בעצמי!… מובן מאליו – סיים כ"ק מו"ח אדמו"ר – איך שייך גוי לעשיית תפילין! ודוגמתו בהנמשל – זה שחושב שגם הוא יכול לברר כל דבר בעצמו ואינו צריך לשאול אצל הרבי".

"כן[11] הוא בכל דור ודור, שבכדי שיוכלו לקבל את האור האלוקי, זקוקים לממוצע המחבר, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". וזהו הטעם שחסידים "קאכן זיך אזוי" בענין ההתקשרות לרבי.

" – דיברתי פעם (בחיי כ"ק מו"ח אדמו"ר) עם יהודי שאינו מחוגי החסידים ("אן עולמ'שער איד") אודות ענין ההתקשרות אל הרבי. ואמרתי לו פתגם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע "א מתנגד ווייס נאר ער מיט דעם אויבערשטן" (מתנגד יודע רק הוא והקב"ה)!… ואמר לי שבאם כן מרוצה הוא מדרכו ושיטתו, שכן זהו היחוד האמיתי, שישנו רק מציאותו של הקב"ה והאדם העובד. הי' קשה להסבירו שאין זה היחוד האמיתי (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר): גיי גיב פארשטיין א מתנגד (לך תסביר ותן להבין למתנגד) מהו ענין הביטול והיחוד האמיתי עם הקב"ה.

"לפי שהאדם בכח עצמו אינו יכול להתקשר ולהתאחד עם האור האלוקי ("אליין קען מען נישט" – לבד אי אפשר). ולכך מוכרח להיות ממוצע המחבר. ואדרבה, ע"י הממוצע ניתוסף עילוי גדול יותר – על דרך העילוי דמשנה תורה שנמסרה ע"י ממוצע המחבר, משה רבינו, "דער ערשטער רבי" (הרבי הראשון)".

אבל כל זה, כך נדמה לכאורה, ויהיו אפילו שיביאו על כך "ראיות והוכחות" נוספות – רק היום, לפני הגאולה האמיתית והשלימה. אבל כשתבוא הגאולה, נגיע לעילוי הגדול, לתכלית הבריאה, לתכלית הכוונה – נוכל להיות מקושרים להקב"ה בלי רבי, בלי משה רבינו, "יא סאם סאפאזשניק"?!

אחרי הדגשה כה רבה ומופלאה בחסידות, ובפרט בתורתו של הרבי שליט"א מלך המשיח, עד כמה נוגע וחשוב, ועד כמה זה מעיקרי האמונה, עניינו של רבי. ובאופן ש"הנשיא הוא הכל", (וכפי שהרבי שליט"א מוסיף פעמים רבות) הכל ממש! ושאין זה ענין פרטי או אפילו ענין כללי ועיקרי בלבד, אלא "הוא הכל" ובלי זה אין כלום: "ויאמינו בה' – ובמשה עבדו". "תורה ציווה לנו – משה". אין יציאת מצרים בלי משה רבינו. אין מתן תורה בלי משה רבינו. אין גאולה בלי גואל בשר ודם דווקא, בלי המלך המשיח. בלי רבי אין כלום. ולפתע הגענו לתכלית הכל – "כולם יידעו אותי" לבד, "יא סאם סאפאזשניק"?! והרי כתוב שמשיח ילמד תורה את כל העם, גם את האבות ומשה רבינו. ולשם מה יצטרך ללמדם, אם אפילו כולם יידעו, גם מצד עצמם, "אותי", את עצמות ומהות ממש?! (ואולי לדחוק ולומר שהכוונה היא רק בתקופה הראשונה, אבל אחר כך כבר לא יצטרכו את המלך המשיח – כל זה דחוק מאד לכאורה ותמוה לגמרי)?! 

ואפילו נניח (ח"ו) שזה נכון, ובאמת כשנגיע אל התכלית יידעו כולם את ה' מצד עצמם מלכתחילה, גם בלי לקבל ממשה רבינו ומהמלך המשיח – לשם מה הי' רבינו הזקן צריך להכניס זאת בתניא כאן: מה נוגע כאן (לעניין זה שמשה רבינו שבכל דור מלמד אותנו דעת) שלעתיד לא יצטרכו ללמד זה את זה?!

זמן רב התהלכתי באפילה עם השאלה הזאת. לא מצאתי פתרון. הלכתי לחפש הסברים. פתחתי את הספרים שהרבי שליט"א הגיה את פירושיהם, ומובאים שם הסברים מרבותינו נשיאינו. פתחתי "שיעורים בספר התניא" וראיתי את ההסבר שרבינו הזקן בא לומר בזה שרק לעתיד לבוא לא יהי' צורך בחכמים שילמדו אותנו, אבל היום צריך כן ללמוד ולקבל מה"ניצוצין" של משה רבינו.

פתחתי "ליקוטי ביאורים" מהרב ישעי' קארף, והוא כותב: "ולעתיד הוא אומר כו' כי כולם ידעו אותי – היינו שגם זה הענין של משה יהי' בכל אחד מישראל מצד עצמו, שלא יצטרך לקבל זה מזולתו".

פתחתי "ליקוט פירושים" מהרב אהרן חיטריק, והוא מביא מהמשך "מים רבים" מהרבי מהר"ש: "ולעתיד הוא אומר ולא ילמדו איש את רעהו – שלא יצטרכו לקבל מפי סופרים, כי אם שכל אחד ואחד ידע אותי, הוא אין סוף ברוך הוא, אבל עכשיו כו'."

ועל דרך זה כותבים כל הפירושים מהשנים האחרונות – הלקח והלבוב, הביאורים מר"י כהן, ה"משכיל לאיתן", הרב אבן ישראל וכו'.

ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך. לא מבין. לא מסתדר לי כלל וכלל: קודם כל, לכאורה משמע מכל זה שאכן כך. שלעתיד אכן לא יצטרכו את ה"ניצוצין", אלא "כולם יידעו אותי" לבד, "יא סאם סאפאזשניק"?! ושנית, גם אם זה נכון (ח"ו), עדיין אינני מבין, לשם מה, ריבונו של עולם, הי' על רבינו הזקן להביא זאת כאן בתניא – וכי בלי זה היינו חושבים שהיום אין אנו צריכים ללמוד מפי חכמי הדור עיני העדה, ורק מזה שאנו שומעים שרק לעתיד לא ילמדו מאחרים, רק מזה אנו מבינים שישנה דעת כזאת שאז יידעו אותה לבד אבל היום צריך ללמוד אותה מחכמי הדור עיני העדה?!

עד ש"נפל לי האסימון", שהדברים פשוטים, ובעצם פשוט לא הבנתי קודם את הפירוש הפשוט ולכן היו לי קושיות: הפירוש בזה שבגאולה "לא ילמדו איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי" הוא לא שאז לא יהי' צורך ח"ו במשה רבינו, ולא ברבי שליט"א מלך המשיח, ולא בהתקשרות לרבותינו נשיאינו בכלל – ח"ו. ישתקע הדבר ולא ייאמר. אם עכשיו "הנשיא הוא הכל, הכל ממש", על אחת כמה וכמה שכך יהי' בגאולה האמיתית והשלמה. והרי כתוב שמשיח ילמד תורה את כולם, גם את האבות ומשה רבינו. היינו שאז יקבלו כולם ממנו, ואצל כולם יהי' רק הוא "הנשיא הוא הכל".

אלא הכוונה היא, כפי שמבואר בכמה מקומות בתורתו של הרבי שליט"א, ובמיוחד בדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב, וכפי שגם נכתב במסגרת זו כמה פעמים: שאופן פעולתו של המלך המשיח בישראל ובעולם היא לא (רק) שהוא מלמד את העם ופועל בהם דברים שמחוצה להם, אלא פעולתו היא באופן של "שלהבת עולה מאליה". הוא מביא את התחתונים להכרה באלקות גם מצד עצמם, לדעת להכיר ולהרגיש שבעצם זוהי מציאותם שלהם. והוא פועל זאת על ידי שהוא מגלה בהם את מהותם ועצמותם, שכל מציאותם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. וממילא נרגש בהם שאלקות זוהי עצם מציאותם שלהם, גם אם ה"ציור" שלהם הוא הפוך מזה לגמרי. ואין זה כמו דבר שנרכש מבחוץ, על ידי ראי' ושמיעה או הבנה והשגה, אלא שזוהי עצם מציאותם שלהם. וזו עיקר הפעולה בהם, שכל מה שפועלים בהם אינו כדבר נוסף עליהם, אלא זהו שלהם.  

כפי שמבואר בדבר-מלכות בהעלותך ריבוי דוגמאות לזה: שבתחילה צריך האדם ללמוד ולקבל מהקב"ה ומהרבי ומהוריו ומחנכיו וחבריו, אך התכלית היא ש"יעמוד על הרגליים שלו" ויהי' שייך לאלקות גם מצד עצמו. ושפעולתו באחרים תהי' גם היא כך – שלא יצטרכו כל הזמן "להחזיק אותו", ולבוא ללמד אותו ולהניח לו תפילין וכדומה, אלא גם המושפע יהי' כזה בעצמו. וכך במלמד ומחנך אמיתי, שפעולתו ניכרת דווקא בזה כאשר הוא כאילו לא נמצא (ומרמז די ברור לג' תמוז, ומיד מוסיף שאז "הוא עסוק בעניינים אחרים לאורך ימים ושנים טובות"…), ובכל זאת התלמידים מתנהגים כפי שחינך אותם. שבזה דווקא ניכרת עיקר פעולתו בהם, שזו נעשתה מציאותם שלהם, ואין צורך ללמד ולחנך אותם ולהחזיק אותם כל הזמן. וכן בפעולה בגוף האדם, שכשהוא מגיע ל"מודים" אזי "מנפשי' כרע", הראש מתכופף כאילו מעצמו, משום שזה נכנס בטבע שלו עצמו, שב"מודים" משתחווים. וכן בפעולות בעולם, שהחפץ בו מקיימים את המצווה נעשה קדוש, עד שאין כבר צורך שהאדם יחזיק אותו, ואדרבה, הוא מוסיף קדושה באדם. וכן בחומש ובסידור ובקופת הצדקה שהילד שם בחדרו, שלא יצטרכו להיזכר ללמוד בהם, אלא הם מונחים באופן כזה, שהם כאילו מעצמם קוראים ומזמינים ללמוד בהם ולתת בהם צדקה. ועד הפעולה באומות העולם בכל המהפכות שקורות בכל רחבי תבל, שהרבי מסביר (ש"פ משפטים תשנ"ב. ש"פ קורח ג' תמוז תנש"א ועוד) שכל זה אינו אלא פעולתו של המלך המשיח נטו. אלא שזה חודר כל כך בתוך מציאותם שלהם, עד שהם חשים צורך לנהוג כך כאילו מצד עצמם. אבל דווקא זה מוכיח את עוצמת הפעולה בהם, שזה נעשה מציאותם שלהם ממש. ומה לנו יותר מה"ויקחו אליך" של ד"ה ואתה תצווה תשמ"א, קונטרס פורים קטן תשנ"ב, ימים ספורים לפני ז"ך אדר ראשון. כאשר זה לכאורה לא "ואתה תצווה", כאילו לא פעולתו של משה רבינו, אלא הפעולה של ה"רגליים" שפועלים ומוסיפים כביכול גם במשה רבינו עצמו – אבל דווקא זו עיקר פעולתו של משה רבינו בהם, שיהיו שייכים לאלקות גם מצד עצמם לגמרי. וישנם עוד הרבה דוגמאות למכביר.

וזהו הפירוש "ולא ילמדו איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי" – לא שאז לא יהי' צורך ח"ו במשה רבינו, ולא ברבי שליט"א מלך המשיח. אדרבה. אז תהי' ניכרת בנו עיקר פעולתו של המלך המשיח, שאופן פעולתו היא לא ללמד אותם מבחוץ, אלא לגלות בהם את פנימיותם ועצמותם שלהם, שלא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ולכן שייכותם לאלקות היא לא דבר נוסף עליהם, אלא זוהי מציאותם שלהם. ובדוגמת הפעולה של המוח והראש בכל אברי הגוף, שהוא לא ממשיך בהם חיות מבחוץ, אלא הוא מגלה את מציאותם שלהם, שהם "מהות אדם". וממילא החיות שבהם מהנפש היא לא כדבר נוסף, אלא שהם הופכים להיות (לא כמו דומם, רובוט, שמשהו מפעיל ומניע אותו אך גם אז הוא נשאר בעצם דומם מצד עצמו, אלא) גוף חי ואברים חיים, כי חיות הנפש הופכת להיות החיות שלהם עצמם. וכך הרבי שליט"א מלך המשיח מגלה בכל הנבראים את עצם מציאותם שכולם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. וממילא "ולא ילמדו איש את רעהו" – הידיעה "אותי", את הקב"ה עצמו, לא תהי' כדבר שיודעים מבחוץ, כאדם המראה לחברו או משמיע או מסביר לו, אלא "כי כולם ידעו אותי" בידיעה עצמית, משום שמשיח מגלה בהם שזו עצם מציאותם, ואם כן "כולם ידעו אותי" כאילו מעצמם.

וזוהי השייכות לפרק מ"ב בתניא, כשרבינו הזקן מדבר על כך שמשה רבינו ממשיך חיות ואלקות בישראל. והיינו לא (רק) הידיעה והשגה, אלא בעיקר דעת, שעיקרה הוא לא ידיעה שבאה מבחוץ, אלא התקשרות הכרה והרגשה באלקות כדבר שהוא שלך. שהרי יכול אדם לדעת ידיעות רבות בגדולת ה', ואין הדבר נתפס ונקלט בו כלל. והוא עצמו נשאר משהו אחר לגמרי מכל הידיעות שיודע.

כפי שמספרים על פרופסור מסוים שלימד את תלמידיו הלכות שבת, ופעם פגשו בו תלמידיו מחלל שבת ר"ל. שאלוהו תלמידיו, הייתכן?! והרי הוא כל הזמן מלמד להם הלכות שבת. ויען ויאמר: מה אתם רוצים, בחדר הסמוך יושב פרופסור להנדסה וגיאומטרי', והוא מלמד כל הזמן על מרובעים ומשולשים – האם הוא הפך להיות מרובע או משולש?! – יש מה שאני יודע, ואפילו מעביר את החומר הנלמד גם לאחרים. ויש מה שאני בעצמי, שזהו דבר אחר לחלוטין.

וכמו הסיפור על החכם אריסטו, שהי' מגדולי חכמי יוון, וחיבר גם "ספר המידות" להורות לבני אדם נימוסים והליכות ומידות טובות. כאשר פעם תפסו אותו במעשה אכזרי ונבזה מאד, אמר: עכשיו אני לא אריסטו…

וכפי שהיו חסידים מספרים משל מאיכר שלא ידע קרוא וכתוב, והחזיק בביתו מלמד שלימד את ילדיו, והלה הי' מקריא לו גם את המכתבים שהגיעו. יום אחד הגיע מכתב כי אביו של האיכר נפטר ר"ל. כאשר רק התחיל המלמד לקרוא את המכתב, נפל האיכר מתעלף. מדוע לא התעלף המלמד, והרי הוא ראה והבין את כל מה שכתוב לפרטי פרטים, הרבה יותר מהאיכר ששמע רק כמה מילים – משום שזה לא האבא שלו!

כלומר, אפשר לדעת ולהבין הרבה, אך הדברים עלולים להישאר רק כתיאורי' בלבד, ללא שיהיו נוגעים אליו כלל (וממילא גם ללא התעוררות המידות וללא ביצוע הדברים בפועל). וזהו עיקרו של כח הדעת. שזהו כח מיוחד מהנפש, שנמצא גם במוח מיוחד, מוח הדעת. ועניינו לא רק לקבץ ידיעות, אלא בעיקר להפנים אותם, שיהיו נוגעים אליו. שזה יהי' "האבא שלו". וזהו דווקא על ידי שפועלים שהדברים לא יהיו כדבר שבא מבחוץ, אלא כדבר שזוהי עצם מציאותו שלו.

ולפי זה מובנת השייכות לכאן בפשטות, וזהו מה שבא רבינו הזקן לומר כאן – שבגאולה יפעל המלך המשיח פעולה זו בשלימות בכולם. ששייכותם לאלקות תהי' לא כדבר שבא מבחוץ, אלא "כולם ידעו אותי", כי זו מציאותם שלהם. אבל כל זמן שנמצאים לפני הגאולה, וההכרה באופן מוחלט כזה עדיין לא חדרה בנו, צריכים לקבל את ההשפעה כאילו מבחוץ, על ידי שמיעה מן החכמים והצדיקים. ולאחר מכן, כפי שממשיך מיד, לא להסתפק רק בשמיעה ולימוד מפי סופרים, אלא להתבונן ולתקוע דעתו בחוזק, כדי שתהי' לו שייכות לאלקות כדבר שלא בא מבחוץ, עד כמה שזה שייך בזמן שלפני הגאולה השלמה. 

ולפי כל זה, שזהו עיקר עניינו של המלך המשיח, להחדיר בנו את השיייכות לאלקות לא כדבר שבא מבחוץ, אלא כדבר שנובע ממהותנו ועצמותינו – מובן גם מדוע מודגש כל כך ש"עשו כל אשר ביכולתכם", וזעקת "עד מתי" צריכים להיות לא (רק) "מפני הציווי", כדבר שבא מבחוץ, אלא כדבר שנוגע לכל מהותנו ועצמותינו, ובא כאילו מעצמנו, משום שזו מהותנו האמיתית. וזה מודגש בעיקר במעשינו ועבודתנו מאז ז"ך אדר וג' תמוז, כאשר לכאורה לא רואים ולא שומעים, ובכל זאת שייכים לאלקות ולרבי שליט"א מלך המשיח באופן שנובע ממש מכל עצם המהות. וזה כנראה גם הביאור במה שהרבי אומר בשמחת תורה תשנ"ב, שאולי יש לומר שהסיבה וההסבר לעיכוב המבהיל של הגאולה – משום שהעבודה הייתה רק באופן של "אני נבראתי לשמש את קוני" ועדיין לא באופן של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". דהיינו שהדברים עדיין לא חדרו עד אז בעצם המהות, שיהי' נרגש שאין שום דבר ("לא נבראתי") חוץ מזה. אבל, ממשיך הרבי שם, כל זה הי' רק עד עתה. אולם עכשיו בוודאי כבר נשלם גם ענין זה, וברור שתיכף ומיד ממש מגיעה הגאולה. וממילא מכריז העולם כולו, ומצד עצמו דווקא, מעצם מהותו "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

הערות