בשבת פרשת בשלח שהיא "שבת שירה" וגם שבת "ט"ו בשבט" נזכור,

ששבת – חמדת ימים שהיתה גנוזה באוצרו של הקב"ה וניתנה לישראל – עניינה אמת,

עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, (לכן בשבת הוא נאמן על הדמאי).

וכשמתגלית האמת של עם ישראל, מתגלה בהם אחדותם שמצד מציאותם האמיתית –

"אב אחד לכולנה"…

ולמעלה מזה, בחינת אלוקות שלמעלה מגדר אב ולמעלה מהתחלקות…

ואכן גדולה מעלת השבת שבה עולים העולמות (הכלים) לקבל אורות עליונים,

ובה מאירה בחינת האלוקות שמעל העולמות,

(שלא כמו בימי החול שמאירה בחינת האלוקות השייכת לעולמות בלבד).

בשבת מתגלה בחינת שם הוי' (שיש בה דרגות רבות) ולעתיד לבוא תתגלה בשלימות.

לכן דוקא בשבת מורגשת אחדות ישראל שלמעלה מהתחלקות.

ואם כך בכל שבת כל שכן ב"שבת שירה"…

שבת פרשת בשלח זכתה לשמה המיוחד "שבת שירה" על שם "שירת הים".

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'…"

בשעת קריעת ים סוף היתה התגלות מהות ועצמות ה' ית' שלמעלה מהשתלשלות,

עד שים (העלם) נעשה יבשה (גילוי), (שאצלו ית' "העלם" ו"גילוי" שוים ממש).

אז בקריעת ים סוף, הגיעו כל ישראל לאחדות שלמעלה מהתחלקות –

אחדות שבאה לידי ביטוי בשירה מתוך שמחה עד לגילוי אלוקות,

"שם נשמחה בו" – במהותו ועצמותו ממש.

כהכנה לאחדות במתן תורה "כאיש אחד בלב אחד" –

"ישראל וקב"ה כולא חד" בגלוי.

בקריעת ים סוף משה ובני ישראל בשוה,

אנשים נשים וטף, כולם אמרו שירה.

אפילו עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו

ואפילו עוברים במעי אמן כולם אמרו שירה.

ואדרבה הילדים הכירוהו תחילה (סוטה יא).

הם ראו להקב"ה בים והתחילו אומרים לאבותיהם: …"זה א-לי ואנווהו" (שמות רבה).

זוהי מעלתה של השירה, מעלת השמחה, המביאה לאחדות ולראיית אלוקות.

במעמד נפלא זה של קריעת ים סוף

ניכרת מעלתן המיוחדת של נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה –

הנשים יוצאות בשבח והודייה לה' על גודל הנס בחיות ובשמחה נלהבת.

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה

ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות,

ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".

שירתן של הנשים היא בשמחה יתירה, על כן היא מלווה בתופים ובמחולות.

מתוך שצדקניות היו והאמינו בגאולה הכינו את התופים,

ומתוך ששמחה עבודה גדולה היא, יצאו במחולות וריקודים…

מרים הנביאה שהקב"ה העמידה "גואל ישראל" עוד לפני לידת משה,

מרים שהתנבאה שעתידה אמה שתלד בן והוא יושיע את ישראל,

וכשהשליכוהו ליאור ועמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה:

בתי היכן נבואתך?…

התייצבה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו, ומה יהיה סוף נבואתה…

מרים שהתמרמרה על אורך הגלות, וכאבה על שמררו את חיי אחיה בעבודת פרך,

שלכן שמה – "מרים על שם המירור".

והיא דומה לרחל אמנו שמבכה על בניה ומאנה להינחם.

עד שה' מרגיעה ואומר לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה…

יש שכר לפעולתך… ושבו בנים לגבולם".

אבל כגודל המרירות של מרים כן גודל השמחה – ("לפום צערא אגרא").

כשעם ישראל רואה את מפלת המצרים בקריעת ים סוף מתקיימת נבואת מרים בשלימותה,

והשמחה שלימה.

עוד במצרים פעלו נשות ישראל "בנות החיל" גדולות.

כשהיו בעליהן יגעים מעבודת פרך,

היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם,

ונוטלות את המראות שבהן היו מתקשטות,

וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר "אני נאה ממך"…

ומתוך כך מביאות בעליהן לידי תאוה דקדושה,

ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך".

לא לחינם היו מראות אלה חביבות על הקב"ה יותר מן הכל,

עד שמהם נעשה כיור המשכן, שענינו לשים שלום בין איש לאשתו.

אכן בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.

מעלת הנשים התגלתה כבר אצל אמותינו

עד שאברהם טפל לשרה בנביאות,

וכשיצחק רוצה לברך דוקא את בנו עשו רבקה מצילה אותו מטעות…

אמנם האבות מצד עצמם הם למעלה מן העולם,

אבל דוקא האמהות יורדות לברר את ענייני העולם יותר מאשר האבות…

וממילא פעולת האבות בעולם היא דוקא על ידי האמהות.

והקב"ה הנאמן לשלם שכר משלם לנשים הצדקניות במתן תורה כשנותן להן זכות קדימה –

"כה תאמר לבית יעקב" (אלו הנשים), ורק אחר כך "ותגיד לבית ישראל" (האנשים).

מעלת הנשים ממשיכה להתגלות גם לאחר מתן תורה.

כאשר הגברים מיהרו לפרק את נזמי הזהב מאזניהם בחטא העגל,

הנשים לא נתנו זהבם ולא רצו לתת…

וכאשר הקב"ה מצוה לבנות משכן, רואים את זריזות הנשים המחבבות את המצוה –

הן מתייצבות ראשונות והאנשים נטפלו להן (רמב"ן) –

"ויבואו האנשים על הנשים".

הן גם מזדרזות לטוות את חוטי הצמר כשעדיין מחוברים לעזים –

(ויש מעלה בקרבן מן החי על קרבן מן הצומח,

במיוחד כשהחוטים עדיין מחוברים לחי ויונקים ממנו).

ומכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים,

ובעיקר בענייננו "קריעת ים סוף", ששירת הנשים נעלית משירת האנשים,

מפטירין בשירת נשים – "שירת דבורה".

דבורה, אשת לפידות, שופטת ונביאה בישראל,

עושה פתילות למקדש ומאירה את המקדש ואת העולם כולו,

(שהרי מהמקדש אורה יוצאה לעולם).

גם דבורה שרה על ניצחון במלחמה…

כל החיים הם מלחמה ותפקידנו לנצח בה.

כל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות היא מלחמה שתכליתה –

ניצחון על ההעלמות וההסתרים שבזמן הגלות.

שלימות התענוג והשמחה שלמעלה שעתיד להתגלות בגאולה תלוי בנצחוננו במלחמה.

דבורה, מלכה בישראל, רומזת על כללות עניין הגלות באומרה:

"צדקת פרזונו בישראל" – "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות",

ודוקא מתוך הגלות תהיה שלימות הגאולה באופן ש"פרזות תשב ירושלים".

בזכות מעלתן וצדקותן של הנשים נודעת להן חיבה יתירה,

והן זוכות במצוה מיוחדת הכוללת את כל המצוות,

מצות הדלקת נר שבת שהיא מעין סיכום כללות העבודה של כל ימי השבוע,

להאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור".

דורנו, דור גלגול יוצאי מרים – דור אחרון לגלות וראשון לגאולה,

ונשות דורנו הן הן הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים.

לכן לא ייפלא שגם בדורנו הנשים ממהרות ומזרזות את הגאולה.

"כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות", תהיה בשכר הנשים הצדקניות שבדורנו…

בגאולה העתידה תתגלה מעלת הנשים ביתר שאת!…

בגאולה עצמה תתגלה מעלת ספירת המלכות (מקבל, אשה),

שורש ספירת המלכות שלמעלה למעלה מכל הספירות (משפיע, איש).

עד ש"נקבה תסובב גבר"… "אשת חיל עטרת בעלה"…

ומיוחדות במעלתן הן נשות רבותינו נשיאינו ("עטרת מלכות") שהיו צדקניות ולמדניות.

הרבי הריי"ץ שיום הסתלקותו חל בי' שבט,

נתן כמה ימים קודם הסתלקותו מאמר: "באתי לגני אחותי כלה" (הכולל עשרים פרקים),

ללומדו בעשירי בשבט (שנת ה'שי"ת), לכבוד מה?… לכבוד מי?…

לכבוד היאצ"ט של כבוד אמו זקנתו הרבנית מרת רבקה זצ"ל (י' שבט).

ולכבוד היאצ"ט של כבוד אמו הרבנית מרת שטרנא שרה זצ"ל (י"ג שבט).

ובפועל לכבוד "יום ההילולא" שלו – גמר שלימות עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין.

ולכבוד יום העליה לנשיאות של הרבי מה"מ שיל"ו,

ובכל אלה הקדים את כבוד הנשים.

ועצם המאמר "באתי לגני" מדבר על המעלה והחביבות של כנסת ישראל אצל הקב"ה.

ובמיוחד מעלת וחביבות הנשים.

שלימות עבודתו של נשיא דור ביום ההילולא שלו הוא גם גמר ושלימות עבודת הדור כולו.

"הנשיא הוא הכל"…

ומכיון שדורנו הוא דור אחרון לגלות וראשון לגאולה,

הרי שנשלמת ונגמרת כללות העבודה דכנסת ישראל לעשות לה' ית' דירה בתחתונים.

עד ל"באתי לגני אחותי כלה".

וכמו שמבואר במאמר "באתי לגני",

תכלית ומטרת כללות עבודתם של ישראל הוא לפעול את העניין

ד"באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה,

שבעולם הזה היה עיקר שכינה ורק בגלל החטאים נסתלקה השכינה,

עד שבאו שבעה צדיקים מאברהם עד משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין,

ועל ידו נמשכה השכינה בארץ על ידי עשיית המשכן –

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא שעל ידם משלימים את כוונת הבריאה,

היא תאוות הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ואכן תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה – מדרגת אור ה"סובב כל עלמין"

שמאיר בכל העולמות בשוה. ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.

המאמר "באתי לגני" אינו מסתיים בשנת ה'שי"ת,

הרבי מליובאוויטש מה"מ ממלא מקומו של הרבי הריי"צ ממשיך לתת כל שנה בי' שבט

מאמר המסביר פרק אחד מהמאמר המקורי של הרבי הריי"צ.

ומסביר הרבי מה"מ במאמרי "באתי לגני",

שהוא השביעי מאדמו"ר הזקן, כמו שמשה רבינו היה השביעי מאברהם אבינו,

ותפקידנו להוריד את השכינה לעולם – כלומר, להביא גאולה לעולם!…

קריעת ים סוף גמר ושלימות יציאת מצרים היא ההכנה למתן תורה.

לכן מצוות זכירת יציאת מצרים כוללת את קריעת ים סוף,

וכמובן את מתן תורה ההמשך והתכלית של יציאת מצרים.

מתן תורה ישנו בכל יום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

לעתיד לבוא תהיה בקיעת הנהר דוגמת קריעת ים סוף מתוך שירה "שם נשמחה בו",

כולל גם השירה העשירית שהתחילה בשירת הים –

"שירו לה' שיר חדש".

"שיר" לשון זכר – שלא יהיה אחריו שעבוד,

עד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה פי"ג ג).

אמנם מתן תורה היה מאורע חד פעמי,

אבל סודות התורה שהיו נעלמים כל כך מעינינו יתגלו,

עד שהתורה תיראה לנו כאילו היא תורה חדשה.

ואז יקויים היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", "והיו עיניך רואות את מוריך"

"ולא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

בשבת שירה זאת שהיא גם שבת ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, נתברך בכל הברכות.

בשבת זו נאכל הרבה פירות ובמיוחד פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל,

נאכל חרובים כדי שנהיה למודים בניסים כמו ר' חנינא בן דוסא שהיה מלומד בניסים,

("כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב לערב שבת").

נשמח בשמחה כפולה ומכופלת בהתחדשות של צמיחה ובהתחדשות של תענוג

מתוך שמחה של גאולה – עד ש"ה' ימלוך לעולם ועד" ב"מקדש ה' אשר כוננו ידיך"!

הערה: מאמר זה נכתב בשנת תש"ע שאז ט"ו בשבט חל בשבת שירה.