אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה: צא ובשׂר לסוסים ולחמורים 

יש סיפור מוזר בתלמוד, בסוגייה המתעסקת עם חשיבות הלשון הנקיה, סיפור הזועק “דרשני”:

חכם אחד בשם יוחנן חקוקאה, יצא מבית המדרש לכפרים, לראות את מצב התבואות. כאשר חזר, שאלו אותו חבריו החכמים: “חיטים נעשו יפות?”

מכיוון שבאותה השנה לא היו החיטים יפות, והוא לא רצה לומר זאת בפירוש – בשביל לא להוציא דבר קללה מפיו (פירוש רש”י), השיב להם: “השעורים נעשו יפות” (ומכך מובן שהחיטים לא…).

הגיבו חבריו: “צא וּבַשֵּׂר לסוסים ולחמורים”, כמו שכתוב “השעורים לסוסים”, שמשמעותו היא: “שאלנו על חיטים!”

ומסיימת הגמרא: מה הוא היה צריך להגיד? –”חיטים של שנה שעברה נעשו יפות”, שהרי גם מכך מובן שהחיטים השנה אינם יפות, וזאת מבלי להזכיר שעורים שהם מאכל בהמה.

פירוש הרבי לסיפור

וטוען הרבי שאין זה מובן: קודם כל, מדוע החכם אכן ענה על שעורים כאשר שאלו אותו על חיטים, ולא רצה להשיב כהצעת הגמרא בסוף הסיפור “חיטים של שנה שעברה נעשו יפות?”

בנוסף לזה, מאחר שסוגייה זו מתעסקת עם חשיבות השימוש בלשון נקיה, כיצד ניתן להבין שחכמינו ז”ל אמרו לו “צא ובשר לסוסים ולחמורים”, לשון של זלזול הגרועה יותר (לכאורה) מהלשון “חיטים לא נעשו יפות”, אותה נמנע ר’ יוחנן מלומר, בשביל לא להוציא דבר קללה .

הרבי פותר את הבעיה בבהירות, באמצעות ביאור סיפור זה על פי תורת החסידות, ביחס לעבודת האדם:

היציאה “לראות בתבואות” היא, לראות את אופן עבודתם של ישראל בזריעת התבואה, שהיא בעבודה רוחנית “תבואת ה’” – כי התורה והמצוות צריכים להיות באופן של צמיחה בהוספה וריבוי.

ושאלו אותו “חיטים נעשו יפות” – האם העבודה ב”חיטים”, העבודה של הנפש האלוקית מצד עצמה, עלתה יפה?

והשיב להם ר’ יוחנן “שעורים נעשו יפות” – בשנה זו אין עיקר העבודה בנפש האלוקית מצד עצמה, אלא העבודה היא בבירור הנפש הבהמית. כלומר, לא היה בכוונתו לבשׂר שהחיטים לא עלו יפה, היינו, שיש איזה חסרון בעבודה של הנפש האלוקית, כי אם להדגיש את הצורך והחשיבות – שעיקר העבודה עכשיו היא בבירור הנפש הבהמית, “השעורים נעשו יפות”.

ועל זה אמרו לו “צא ובשר לסוסים ולחמורים” (שאין זה מענה לעגני חס ושלום, אלא באופן חיובי) – שיש בדבריו בשורה טובה ועידוד בנוגע לעבודת בירור נפש הבהמית, ועד לדרגה הכי תחתונה שבה, “סוסים וחמורים”:

מכיון ששעורים, מאכל בהמה, נעשו יפות, הרי זה מורה על נתינת כוח מיוחדת מלמעלה בנוגע לעבודת בירור הנפש הבהמית, ולכן, “צא ובשר לסוסים ולחמורים” – לך ובשר ליהודים שיש להם נתינת כוח מיוחדת לברר את הדרגה הכי תחתונה של הנפש הבהמית, “סוסים וחמורים”, בכדי להוסיף להם עידוד וזירוז בעבודת בירור הנפש הבהמית.

ואף על פי כן, מסיימת הגמרא, צריך היה ר’ יוחנן לומר “שנה שעברה נעשו החיטים יפות” – מכיוון שהתחלת העבודה היא על ידי גלוי נפש האלוקית (חיטה), ועוד ועיקר, שתכלית הכוונה בעבודת בירור נפש הבהמית – היא כדי שיתוסף עילוי גדול יותר בנפש האלוקית (חיטים).

פירוש הרבי הוא הפשט של הסיפור

שמעתי מהמקובל הרב יצחק גינזבורג, שה”פשט” הוא הרמה הכי פשוטה המיישבת את כל הפסוקים (או כאן, הסוגייה). ואם כן, מאחר שבסוגייה זו לא הסבירה הגמרא את כוונותיו של יוחנן חקוקאה, ולא את כוונותיהם של החכמים – מהלך הסוגייה נשאר סתום, ובלי פירושו של הרבי על פי החסידות לא היינו מבינים אותו כלל. לפי זה, אפשר לומר שדברי הרבי אינם דרש וכדומה, אלא הפשט של הסוגייה!

מדוגמה זו, ניתן להבין מדוע הרבי מדגיש כל כך את חשיבות לימוד החסידות בכדי להתכונן לגאולה ולהחיש את ביאתה – כי תפקיד החסידות הוא לפתוח את העיניים שלנו, ולהסביר לנו את פנימיות ואמיתיות התורה.

משל הצפרדעים

אם כבר מדברים על עידוד, פעם חבורת צפרדעים קפצו בדרכם בתוך היער, עד שהגיעו אל בור עמוק שהפריע להם להתקדם. הם התאמצו מאוד, ורובם הצליחו להתגבר ולקפוץ מעליו לצד השני. לצערם, שתי צפרדעים צעירות לא היה להם מספיק כוח למשימה הזאת, הן נפלו למעמקים.

הצפרדעים הללו ניסו מיד בכל כוחם לקפוץ החוצה, אבל הבור היה עמוק מדי. הצפרדעים המבוגרות, שהבחינו במה שקרה, חזרו להביט באהדה בצעירות המסכנות. אף שהצפרדעים שנפלו היו חסרות ישע, הן ניסו עדיין לצאת במאמצים אדירים – אך לשווא. הצפרדעים המבוגרות הרכינו את ראשן לתוך הבור, וצעקו לצעירות מילות חמלה. הן אמרו להן, שחבל שהן מבזבזות את האנרגיות שלהן במאמצים לצאת מהבור.

פתאום נשמעו רעמים, והצפרדעים המבוגרות הבינו שבקרוב יתחיל לרדת גשם. שמחו הצפרדעים והודיעו לצעירות שהיו למטה: “עוד מעט יהיה גשם, הבור יתמלא במים ואז תוכלנה לצוף כלפי מעלה. חבל לבזבז את האנרגיות שלכן, קחנה זאת בקלות, בקרוב תיוושענה!”

אחת מהצפרדעים הצעירות שמעה בעצת המבוגרות והפסיקה את מאמציה, אך השנייה לא הקשיבה כלל. ככל שהמבוגרות ניסו למנוע אותה מלהתאמץ, כך גדלו מאמציה… עד שפתאום, עשתה הצפרדע קפיצה אדירה ו…עפה החוצה מן הבור!!!

הצפרדע המאושרת פתחה פיה, ואמרה, שהיא רוצה להודות לכולן על עידודן ואמרה: “תודה רבה על כל העידוד!!”

בקול נבוך, הגיבו כולן יחדיו בתמיהה: “עידוד?! … איזה עידוד? כל הדיבור שלנו הרי היה למנוע את המאמצים שלכן!”

לפתע, הבינה אחת מהמבוגרות מה מתרחש, ושׂמה קץ למבוכתם. היא הכריזה שצפרדע מסכנה זו הינה חירשת, ולכן היא הניחה שכל הצעקות היו דברי תמיכה, והדבר העניק לה דחיפה למאמצים מוגברים – עד שהיא הצליחה לצאת.

כשהבינו את זה שאר הצפרדעים, חזרו כולם מיד לבור, והחלו לצעוק מילות עידוד לצפרדע שנותרה: “קדימה! את יכולה לעשות את זה! חבל על כל רגע! תתאמצי!”

מה אנו עושים לקירוב הגאולה?

מה איתנו? הגיע זמן גאולתנו! גם אנו יכולים לצאת! הרמב”ם קבע שאפשר לצאת מיד עכשיו: “עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה”.

המשל הזה ממחיש בבירור את מה שהרבי מביא את דברי הרבי הריי”צ ש”העת הזאת היא מועד הגאולה על ידי משיח צדקנו, והיסורים הבאים עלינו הם חבלי משיח, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. אל תאמינו לנביאי השקר המבטיחים לכם ישועות ונחמות אחרי כלות המלחמה, זכרו דבר ה’: ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך’, והכן עצמך ובני ביתך לקבל פני משיח צדקנו הבא בקרוב ממש”.

והרבי הוסיף ואמר, שאף שלעתיד לבא נאמר “אוֹדְךָ ה’ כִּי אָנַפְתָּ בִּי”, שנבין את כל הקושי של הגלות. בכל זאת, אנחנו צריכים לצאת מהגלות כמה שיותר מהר! לא נחכה ל”עוד מעט יהיה גשם ובקרוב תיוושעו!” לא רוצים לחכות לגאולה עד “בעיתה” (בזמן שמוכרחה לבוא סוף כל סוף). רוצים “אחישנה” – עכשיו!

בואו נהיה שותפים פעילים להבאת הגאולה יותר מהר, עוזרים ומעודדים איש את רעהו!