לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי

אדמו”ר השני של חב”ד, אדמו”ר האמצעי, מספר, כי בימים הברבריים הישנים של רומא, נהגו לעשות “שמחה” עבור המלך ואורחיו על ידי שערכו מלחמה בין אריות ושוורים בזירה.

הבעיה היתה, שאם השור היה חזק מאוד – הוא היה מנצח במהירות את גור האריה, והמשחק היה מסתיים מוקדם מדי. או, לחלופין, אם האריה היה קורע או נושך את השור מהר מדי, גם זה היה מקלקל את “התענוג”. המלך רצה שיראו מאבק מעניין בין החיות שיימשך זמן מה.
מה עשו? חיברו חבלים אל החיות, ואם היה נראה שאחד מהם מתגבר מהר מדי – היו מושכים בחבל ומעכבים אותו, וכך החיה השניה יכלה להמשיך להילחם.
בדרך זו, הלחימה היתה נמשכת להנאת הצופים. יוצא מזה, שכאשר בעל חיים אחד התחיל לגבור – זה כלל לא היה בגלל שהיה כל כך חזק, אלא בגלל מקורות חיצוניים שהקשו על יריבו.
וממשיך האדמו”ר האמצעי, שאנחנו יכולים ללמוד מכאן לקח נפלא לעבודה שלנו להביא את המשיח ואת הגאולה: אנו צריכים אכן לעשות כל שביכולתנו בכדי לפעול את דברים אלו, אך יחד עם זאת, עלינו לזכור כי הכל הוא מאת ה’, הוא מושך את “החבלים” למנוע את ההפרעות שכנגדנו, וממילא ההצלחה שלנו היא בידיו.

הכל משמים! רק שלא נמנע ונעכב את ההשפעה העליונה

כאשר בן אדם מתחיל להרגיש גאוה – שהכל תלוי רק בו – בדומה לפרעה שאמר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי, ברגע זה הוא נפרד מאלוקים, כמו שנאמר כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב”ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם.
על זה מביא הרבי פירוש הבעל שם טוב על הפסוק “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו”: אם יש באדם הרגשה של אני, של גאווה וישות עצמית, אז “ואני” – “לא אראנו”, הקב”ה, כביכול, אינו רואהו.
זה מה שהרבי הדגיש שוב ושוב, שרק נשאר לפקוח את העיניים לראות מה באמת קורה, שה’ מוביל את העולם.
וכמו שהרבי הריי”צ כותב:
האדם הרי ודאי שהוא מושגח בהשגחה פרטית בכל פרטי פרטיות עניני צרכיו, אשר על כן, הנה עיקר השתדלותו צריכה להיות בזה – שלא יקלקל, והוא שלא יגרום מניעה ועיכוב בהשפעה העליונה, שהוא יתברך זן ומפרנס לכל, וישים לבו ודעתו על טיב טהרת הכלי, והיינו שכלי פרנסתו יהיה על פי התורה, טהורה מכל סיג פסולת של אונאה וכו’, והנהגתו תהיה על פי התורה והמצוות בשמירת תפילה בצבור וקביעת עתים לתורה, וקיום מצוות מעשיות בחיות פנימי, שבזה ישלים את כוונת הבריאה.

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

בהיותם במצרים היו בני ישראל שקועים במ”ט שערי טומאה של תועבות מצרים כו’, ואם היו שוהים עוד רגע במצרים היו נכנסים בשער החמישים של שערי טומאה, דרגה כה נמוכה, לא היו נגאלים לעולם. אכו, כאשר נגאלו ישראל, קיטרגה מידת הדין ואמרה שהם אינם ראויים להיגאל באמרה: הללו עובדי ע”ז והללו כו’. אפשר לומר שאם היו ישראל בשער הנו”ן של הטומאה, היה מתקבל חלילה קטרוג זה.
וזהו שבחו של הקב”ה – שמבלי הבט על כך שבני ישראל היו שקועים במ”ט שערי טומאה, הוציאם משם והכניסם לגבול הקדושה. על הפסוק וַיְהִי מִקֵּץ… בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כותב רש”י – כיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין.
פעם אמר הסבא משפולי: תנאים ואמוראים בקשו ממך שתביא את משיח, ולא רצית. האריז”ל ביקש ולא רצית. עוד גדולים בכל דור ביקשו ולא רצית, עד שהגעת לזה שאני מבקש את המשיח וגם עתה עדייו אינך רוצה. אני אומר לך שיבוא דור שלא ירצה אותך ולא את המשיח, ואז תביאו.
הרבי שלנו הכריז אינספור פעמים: “הגיע זמן גאולתכם!” עלינו לדרוש מאלוקים: די, מספיק! אנו רוצים משיח עכשיו! עד מתי?!

עוד דוגמה מפרשת בשלח

דוגמה נוספת שהאמת אינה נקבעת על ידי ראיית העין או ההיגיון, אלא על ידי התורה, ניתן למצוא בתפילת שחרית בקשר לניסים שעשה הקב”ה כאש הוציא אותנו ממצרים. אנו אומרים “וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים”. כאשר רוב האנשים קוראים את זה, הם חושבים שהשם “ישראל” מתייחס רק ליהודים אשר הם נקראים “בני ישראל”. אבל חכמינו ז”ל דרשו שהכוונה היא גם ל”ישראל סבא” (יעקב אבינו), כמו שרש”י כותב שם: אף הוא בחיים – שיביאנו [הקב”ה לעתיד לבא] בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו [של יעקב] כמו שמצינו במצרים וירא ישראל גו’ ודורשים ישראל סבא [יעקב אבינו], וזה שחנטו וכו’ – נדמה להם שמת, אבל חי היה.
והנה הפלא ופלא 193 שנים אחרי שהתורה שבכתב אומרת שקברו את יעקב! באה התורה שבעל פה, שעניינה להבהיר את התורה שבכתב, ומסבירה, שיעקב אבינו חי בגופו וראה את הנסים של קריעת ים סוף.