רבות מדובר בחסידות אודות "קליפת עמלק", שעניינה "אשר קרך בדרך", לקרר את האדם שלא יתפעל ויתרגש מדברים נפלאים של גילוי אלקות ממש המתרחשים לנגד עיניו. ומבואר שאחת השיטות המתוחכמות של אותו "קלוגינקער" הוא לומר לאדם: מה אתה מתפעל ו"יוצא מן הכלים" – וכי לגבי אלקות זהו פלא בכלל?! ומבואר בחסידות שזוהי קליפה קשה, קליפת עמלק, כי הן אמנם אמת שלגבי עוצם גדולתו ורוממותו של הקב"ה אין זה פלא בכלל, אבל אתה, שלגביך זהו פלא גדול, צריך להתפעל ולהתרגש מזה ברגש פנימי חם ולוהט, שיביא בהכרח להתלהבות של קדושה ולעשיי' מוגברת פי כמה. ובפרט כאשר באים אנו מימי החנוכה שעניינם פרסומי ניסא. והרבי שליט"א מלך המשיח מורה, בדבר מלכות וישב, להתעסק במיוחד בפרסום הנסים שהקב"ה עושה בעולם בזמננו – לא רק מה שהי' "בימים ההם", אלא במיוחד במה שקורה "בזמן הזה". ולעשות זאת מתוך ידיעה שזה נוגע להבאת הגאולה האמיתית והשלמה. שזה אמור בכלל בדורנו זה ובזמננו זה, ובמיוחד בסמיכות לימי חנוכה.

ולכן נפתח הפעם בתשובות המופלאות שקיבלתי מהרבי שליט"א מלך המשיח באגרות-קודש בזמן האחרון. כתבתי לרבי על שלושה דברים: על הכרך הנוסף של "פניני התניא" על הפרקים מא-מב שעומד להיכנס לדפוס ולצאת לאור לה' טבת, על הישיבה בראשון לציון, ועל סכסוך מסוים, שהיו שניסו לדחוף גם אותי להיכנס אליו וכו'. הרבי עונה תשובות מדהימות, בשלושה מכתבים באותו עמוד, כל אחד מהם מתייחס במפורש ובהדגשה למה שכתבתי. וזו לשון קדשו (אגרות קודש כרך כ"ג עמוד רפח. מסוף העמוד הקודם. בספר הוכנס רק הקטע הראשון, ששייך להוצאת הספר):  

"נעם לי לקרות בסיום מכתבו אשר מתקדמת הדפסת ספרו, ויהי רצון שיברך בקרוב על המוגמר דחלקים אלו וגם אחרי כן ילך מחיל אל חיל כציווי תורה הקדושה. והרי ציווי התורה הוא גם נתינת כח. בכבוד ובברכה."

"ב"ה, ביום השני פרשת חיי שרה בעשרים לחדש מרחשון שנת תשכ"ה. ברוקלין, נ.י. שלום וברכה!

"בעמדנו ביום הולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב), מייסד ישיבת תומכי תמימים ומנהלה ע"י וביחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר – אשר מסרו נפשם על יסודה והנהלתה ובאופן עד למסירת נפש על עניני הישיבה ועיקרה – התלמידים התמימים. והרי דברי צדיקים ועאכו"כ העשי' שלהם, קיימים לעולם ופועלים פעולתם,

"יהי רצון שביום זכאי זה וממנו ולהבא, יושפע בכאו"א מתלמידי התמימים ובכל ההולכים בדרכיו ואורחותיו תוספת אור וחיות וכח בעניניהם הרוחניים ובעניניהם הגשמיים. ובהנקודה – להיות נרות להאיר, כתקות מייסדי ומנהלי הישיבה, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) וכ"ק מו"ח אדמו"ר – זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. בברכה."

"ב"ה, כ"א מ"ח, תשכ"ה ברוקלין. שלום וברכה!

"כנראה אשר הסכסוך בנוגע… שי' עדיין לא שקט, וזה מכריחני להביע צערי הכי גדול על האמור, וצער גדול ואולי גדול עוד יותר, אשר כנראה מי שהוא מושך את כ' להביט על ענין זה כענין של יקוב הדין את ההר, וכאילו בזה תלוי הצלחה רבה, באם יהי' הפתרון באופן כך, והיפך הצלחה וכו' באם יהי' הפתרון באופן אחר, וכנראה שבמילא לוקח זה כמה מזמנו ומרצו ושימת לבבו מה יש לפעול וכו'.

"בודאי מכיר וראה במוחש איך שהצליח באופן למעלה מדרך הטבע… ואף שבטח גם אז לא היו כל הענינים באופן של שלום שלוה ושקט, שהרי נמצאים אנו בעוה"ז שכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר מעת חטא עץ הדעת, אין טוב בלא וכו' ולפתע פתאום נותן חשיבות גדולה לענין שחשיבות קטנה לו ואולי עוד פחות מזה.

"ובב"א איני מתערב בחשיבות הענינים שהרי אינני נמצא על המקום, אבל מובן וגם פשוט, שכשיש ועד, בן כמה אנשים, ועד שנמנה לפני מאורע פלוני, אי אפשר לבטל החלטה שלו, אפילו באם לא נראית לצד א' החלטת הועד, אין לגרוע סמכות הועד, שהרי סו"ס אין דרך אחרת לנהל ענינים בם מעורבים כמה אישים, מבלי שיהי' איזה גוף שיתווך ביניהם ויחליט במקום שיש חילוקי דיעות, החלטה (ע"פ תורה) דאחרי רבים להטות.

"ובאם כאו"א הדבר אמור, עאכו"כ בהנוגע אליו, שכל שעה וחצי שעה וכו' שמנצלה לסכסוך, הרי יכול לנצלה ביעילות וכ"פ ככה בהוספה בעניני בתי הספר, אשר השגחה העליונה זיכתו והצליחתו להיות מנהלם, ותוכפל חצי שעה ושעה זו במספר ובהצלחת התלמידים-ות של בתי הספר…

"תקותי חזקה שאין צורך באריכות בכל האמור, וישמחני בבשורה הטובה שהסיח דעתו לגמרי מכל הענין. ומתוך שמחה וטוב לבב ממשיך בעבודתו הק' חינוך על טהרת הקדש של בני ובנות ישראל, שעל כ"א מהם נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, ואשר חיבה יתירה נודעת להם, וכפי ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר פתגם הבעש"ט, אשר אהבת השם לכל אחד בן ובת ישראל היא הרבה באין ערוך מאהבת הורים זקנים לבן יחידם שנולד להם לעת זקנותם. ויהי רצון שמכאן ולהבא לא יהי' כל צורך במכתבים כמו אלה."

מרוב סיפורים כאלו, שהפכו להיות מעשים בכל יום, הפסקנו כבר להתרגש ולהתפעל. "עמלק" מנסה בכל כוחו לקרר את ההתלהבות באומרו: נו, והרי אנו מכירים סיפורים כאלו כבר לאלפים, ומה יש כאן להתפעל. אולם האמת היא שכששומעים סיפור כזה, ורבים כמותו, צריכים להתפעל להתרגש ולהתלהב. ועיקר הפלא הוא לא רק ה"מופת" שבדבר, שדברים שנכתבו לפני עשרות שנים מותאמים להפליא למה שאתה מתלבט בו כאן ועכשיו. לא רק על כך מדובר, אלא על משהו הרבה יותר מפליא ומעורר. רואים כאן במוחש ממש כיצד הרבי שליט"א הוא הנשמה הכללית, הכולל בתוכו בגלוי ובהרגשה ממש את כל אחד ואחד ממש, כשם שהמוח חושב בכל רגע על מה שקורה בכל אבר בגוף, והוא מרגיש זאת עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו. ועוד יותר, כאותו משפט מפורסם שאמרה הרבנית (שיחת מוצש"ק תרומה תשמ"ח ועוד), משפט שהי' לו משקל חזק מאד בהכרעת פסק-הדין – "גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים". שזהו על דרך המבואר אודות הלב (שיחת ב' ניסן תשמ"ח ועוד) שהוא מאוחד ממש עם כל האברים, כי כל מציאותו היא החיות לכל האברים, והוא אפילו מקבל מהם ורק על ידי כך הוא מתפקד כראוי. וכך בקשר של המלך עם העם, שהוא לא רק מעליהם ומשפיע אליהם (כמו המוח), אלא הוא ממש כל מציאותם, והוא אפילו מקבל מהם את מלכותו, ואפילו את ההוספה אצלו בחיים, בהכרזת "יחי המלך".

הטענה הרשמית שלנו במשפט הספרים הייתה, כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א (שיחת ט"ו תמוז תשמ"ה) העובדה שהספרי' של הרבי אינה רכוש פרטי של הרבי, אלא שייכת ל"אגודת חסידי חב"ד", לתנועת חב"ד, ולכל אחד ואחד מחסידי חב"ד, "יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום". ולכן גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי"צ בשנת תש"י שייכים הספרים לליובאוויטש ואין מה לדבר על חלוקת הירושה ח"ו.

יחד עם זאת הדגיש הרבי שליט"א באותה התוועדות וזעק בכאב עצום על שבכלל יש צורך להבהיר דברים כאלו: הטענה האמיתית שלנו היא ש"הוא בחיים", שלמרות שעברו שלושים וחמש שנה שנה מתש"י, הרי אין פירושו של דבר שהרבי הריי"צ נמצא רק בעולם האמת ואילו כאן למטה בגשמיות הוא איננו ח"ו. הרבי נמצא כאן למטה בגשמיות! "הוא בחיים" בעולם הזה הגשמי והחומרי!

הלה טוען, זועק הרבי, שכבר שלושים וחמש שנה עברו מהסתלקותו של הרבי, הוא עצמו השתתף בהלוייתו, וכבר שלושים וחמש שנה נמצא הוא בעולם האמת, מה מזכירים אותו כאן בעולם הזה הגשמי?!

והרבי מגיב בכאב ובזעזוע עמוק: לך ודבר עם כזה בן-אדם. אדם שאין לו שום מושג במה שלמעלה מחושיו הגשמיים והחומריים. חושב הוא שמה שאי אפשר לספור על אצבעות היד (כמו דולרים) אינו קיים. הוא מזכיר את הרבי בעולם הזה הגשמי רק כדי להרוויח יותר כסף ממכירת החפצים והספרים שלו, אבל לדבריו הרבי לא נמצא ח"ו בעולם הזה הגשמי.

– ההיפך הוא הנכון! כבר שלושים וחמש שנה שכל רגע ורגע הרבי נמצא כאן "נאך מערער און נאך שטארקער און נאך פרישער און נאך לעבעדיקער" (עוד יותר, ועוד יותר חזק, ועוד יותר רענן ועוד יותר חי)! והרבי שליט"א חזר על דברים אלו בלהט ובזעקות כאב פעמים רבות.

אך מכיוון, המשיך הרבי, שיש לנו עסק עם מי שאין לו שום שייכות למה שאינו רואה בעיניו, למי שאין עמו שום שפה משותפת בזה, והוא טוען שהרבי איננו בעולם הזה הגשמי ח"ו, לכן יש לדבר עמו בשפה שלו. ולכן הטענה שלנו היא שהספרי' של הרבי שייכת לתנועת ליובאוויטש, "צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום" שאותו יכול הוא לראות בעיניו.

אבל לאמיתו של דבר, טענתנו האמיתית היא שהוא בחיים ולא שייך כאן שום ענין של ירושה ח"ו וח"ו! שום רב ושום עורך-דין לא יצליח בשום אופן לקבוע שמדובר כאן על ירושה ח"ו כאשר הוא בחיים! והראי' הטובה ביותר שהוא בחיים היא – העובדה שזרעו בחיים, שזה לא ייתכן כלל וכלל אילולא הי' הוא בחיים! עד כאן דברי הרבי.

וכאן הבן שואל: מה זאת אומרת, מה פירושם של דברים – האם הטענה שהספרים שייכים לתנועת ליובאוויטש, שבגללה נקבע רשמית כי אכן הספרים צריכים לחזור ל-770 – אינה אמת? האם זו טענה אך ורק "לפנים", רק כדי לשכנע את בית המשפט ולבוא בטענה שמבין גם הצד השני בשפה שלו, אבל לאמיתו של דבר אין אמת בטענה זו ח"ו, אלא הספרים הינם אכן (כטענת הצד השני) של הרבי אישית, אלא שהוא בחיים כי הוא ממשיך לחיות גם אחר הסתלקותו ביו"ד שבט תש"י?!

והרי על שאלה זו עצמה נסוב כל המשפט. כאשר הובא מסמך רשמי בו כותב הרבי הריי"צ כי הספרי' שייכת לאגודת חסידי חב"ד. הצד השני טען שהוא לא כתב זאת אלא לפנים, כדי שלא יצטרך לשלם מיסים על הספרים, אבל לאמיתו של דבר הספרים הם שלו אישית. ולעומת זה טען הצד שלנו, בהוראה ישירה ומודגשת של הרבי שליט"א עצמו, שלא שייך בשום אופן לומר על נשיא ורבי שיאמר או יכתוב משהו שאינו אמת ח"ו רק כדי להרוויח מזה משהו. עד כדי הביטוי שמי שאומר כזה דבר ראוי להטיל עליו "רמ"ח" ח"ו! וטענה זו קיבל בית-המשפט ובעקבות זה דידן-נצח.

איך אפשר אם כן לומר שכל הטענה שבגללה ניצחנו במשפט, שהספרים שייכים לתנועת ליובאוויטש ולא לרבי אישית, אינה אמת?!

ברור שלא זהו פירושם של דברים. ברור שגם הטענה הרשמית והחיצונית שהספרים שייכים לליובאוויטש היא אמת לאמיתה, אלא שמאחורי אמת זו עומדת אמת אמיתית ופנימית יותר, שהספרים שייכים לרבי משום שהוא בחיים.

וההסבר בזה הוא בפשטות, משום שאי אפשר לחלק בין ליובאוויטש ובין הרבי! אין ליובאוויטש בלי רבי, ואין רבי בלי ליובאוויטש! הרבי אינו מישהו פרטי שיש לו עניינים פרטיים שלו אלא כל מציאותו היא ליובאוויטש, וליובאוויטש אינה תנועה שיש לה זכות קיום בפני עצמה ללא רבי ח"ו אלא כל מציאותה הוא הרבי.

וכנ"ל, כאותו משפט מפורסם שאמרה הרבנית, משפט שהי' לו משקל חזק מאד בהכרעת פסק-הדין – "גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים"!

הרבי חושב על כל אחד ואחד ממש, עלי ועליך ממש, בכל רגע ורגע ממש. הרבי יודע ומרגיש בכל רגע ורגע כל מה שקורה אתי ואתך ועם כל אחד ואחד. והוא אפילו מקבל כביכול מאתנו. הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים – גם ממה שטוב לך בגשמיות, הרבי נהנה גם מהגשמיות של יהודי, אבל עוד יותר מכך, כמובן, מן הרוחניות – ממה שפעלת ועשית בשביל למלא את הכוונה האלוקית. וכאשר אתה נוהג לא כל כך כראוי, הרבי מרגיש זאת באותו רגע ממש, והדבר גורם לו היפך הנחת והיפך הבריאות, כידוע.

אכן אין זה ביכולת של בשר ודם רגיל (וגם לא רגיל), לחשוב באותו רגע על כמה מיליונים אנשים, ובהם עצמם על כל אחד ואחד ממש, עוד יותר ממה שהלה חושב על עצמו, אבל הרבי הוא בהחלט לא אדם רגיל, וגם לא אדם בלתי רגיל. הוא אכן למעלה מכל המדידות וההגבלות לגמרי, בהיותו בטל ומיוחד לגמרי עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר וגבול איזה שיהיו. וביחד עם זה הוא בשר ודם, נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי. ובתור שכזה, הוא ה"ממוצע המחבר" המחבר ומאחד אותנו בעצמותו יתברך.

וחשוב להדגיש שוב ושוב את פירוש המילים הללו, "ממוצע המחבר", שזה שונה לגמרי מ"ממוצע המפסיק" שאותו אסור לשים בינינו לבין הקב"ה: "ממוצע המפסיק" הוא דבר שלישי המתווך ומחבר בין שני דברים אחרים. כמו השר והפקיד של המלך. שהוא מישהו שלישי, שאינו האזרח ואינו המלך, אלא שהמלך נתן לו סמכויות להעביר את ההשפעה מהמלך אל האזרחים ואת בקשות האזרחים אל המלך. וכאילו השר אומר לאזרח: אל תטריח את המלך עם העניינים הפחותים שלך. אתה עזוב את המלך ובוא אליי, ואני אביא את ענייניך אל המלך ואת ההשפעה מן המלך אליך. כמו פקיד הרישום במשרד הפנים שמנפיק לך את הדרכון במצוות שר הפנים, אבל השר לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותו, כי הכל הולך דרך ה"ממוצע". "ממוצע" שכזה אסור בהחלט לשים בינינו לבין הקב"ה. שכן הקשר של יהודי עם הקב"ה חייב להיות והינו קשר ישיר ללא שום מתווכים וממוצעים. שהרי מעיקרי האמונה שהקב"ה משפיע ומנהיג ומנהל ומכוון את כל פרטי הפרטים בכבודו ובעצמו, ללא שום ממוצעים שיש להם איזו שהיא מציאות וחשיבות ח"ו. וכל הממוצעים שעל ידם עוברת ההשפעה, אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, ואין להם שום מציאות ושום חשיבות כלל וכלל. אפילו לא כמו המלצר שמגיש את האוכל בסעודה.

ואילו "ממוצע-המחבר" הוא לא מישהו שלישי, אלא דווקא מי שהוא אינו דבר נפרד מן המלך, ואינו דבר נפרד מן האזרח. הוא חלק ממש מאתנו וחלק ממש מהקב"ה. כמו המוח שמקשר את כל האברים אל הנפש. הוא אינו אומר ח"ו "עזוב את הנפש ובוא אליי", שהרי הוא מצד עצמו חתיכת בשר גשמי בדיוק כמו האברים. להיפך. הוא כאילו אומר לאברי הגוף: לכם קשה להתחבר לבד עם הנפש – אני אעזור לכם ואביא אתכם להתחבר עמה. אני עצמי בסך הכל חלק מכם, בשר ודם בדיוק כמוכם, "ונחנו מה". אך כיוון שביחד עם זאת זכיתי להיות "כלי" לנפש שהנפש מאירה בי, לכן, על ידי שתתקשרו עמי, תהיו קשורים בעצמכם עם הנפש, שהיא עצמה תשפיע בכם ישירות. וככל שתהיו יותר קשורים עמי, כך תהיו יותר ויותר קשורים עם הנפש ישירות. כי זהו כל מהותי וענייני, שאינני כלל וכלל מציאות בפני עצמה ח"ו, אלא רק כלי לנפש. כשהיד והרגל קשורים עם הקב"ה באמצעות המוח אין פירושו של דבר שהמוח הוא דבר שלישי, "ממוצע", המתווך בין שני האחרים, אלא המוח הוא חלק מן המציאות של היד והרגל, ובתור שכזה הוא מחבר אותם ישירות עם מה שעמו הוא קשור. וכך בנמשל, שהרבי הוא "ממוצע-המחבר" אותנו עם ה'. שהוא הראש והמוח (וגם הלב) של כלל ישראל, הכולל בתוכו את כולם, אין הוא דבר שלישי ה"ממוצע" ביניהם, אלא הוא חלק מאתנו ממש, המוח והראש שלנו ממש. וכן גם לאידך, מצד העליון, שהרבי אינו מישהו שלישי המתווך בין ישראל לבין הקב"ה, אלא הוא "חלק אלקה ממעל ממש", ויותר מזה, "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד". שאצל הרבי זה בגילוי ובהרגש ממש, ועד, כפי הביטוי בשיחה המפורסמת, "מהותו ועצמותו יתברך כפי שהעמיד עצמו בגוף גשמי". כיוון שאין לו שום מציאות בפני עצמו כלל, אלא הוא אך ורק כלי שמאיר בו הקב"ה, ושכינה מדברת מתוך גרונו. ולכן, בזה שאנו קשורים עמו והוא עמנו, בכך הוא פועל בנו להיות מחוברים ומקושרים באלקות וחיים ממנו יתברך. כשם שהמוח, וכן הלב, בזה שהוא מחובר כל הזמן עם כל האברים, הוא פועל בהם כל הזמן להיות מהות אדם – להיות קשורים ומחוברים עם הנפש וחיים ממנה. ולכן אין זה "ממוצע המפסיק" כדבר אחר מן השניים אותם הוא מחבר ומאחד, אלא הוא הוא התחתון והוא הוא העליון, ולכן הוא מחבר ומאחד אותם בקשר ישיר ממש, ללא מתווכים ח"ו, להיות ישראל מציאות אחת ממש עם קודשא בריך הוא.

כשחושבים ומתבוננים אפילו מעט מזעיר בעובדה נפלאה זו – שברגע זה ממש הרבי מלך המשיח שליט"א חושב עלי ואיכפת לו ממני; ובכל מהותו, ממש כפי שאני חש את עצמי, והרבה יותר, כמעלת הרגשת המוח את האבר הפרטי על הרגשת האבר הפרטי את עצמו; הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים ולהיפך כאשר אני נוהג לא כל כך כראוי; וביחד עם זה הרי גם במצב השפל ביותר שלא אמצא בו ח"ו הוא מבין אותי ומרחם עלי, ומוליך אותי באהבה אין קץ על כל צעד ועל כל מדרך כף רגל – הרי הדבר מחזק ומעודד לאין קץ ללכת בדרך אותה הוא מורה, מתוך מסירה ונתינה והתקשרות מוחלטת של כל מציאותי ומהותי אליו. וכן רצון עז לקשר אליו את כל מי שרק אפשר בגלוי ובהתנהגות יום יומית כל הזמן.

וכאשר הרבי שליט"א אומר שוב ושוב ש"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" הוא אך ורק "קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות", מתמסרים לגמרי לכך, ללא שום חשבונות וחישובים. וביחד עם זה באהבה אין קץ לכל יהודי באשר הוא, תהי' מה שתהי' התנהגותו ויהיו מה שיהיו דעותיו השונות והמשונות, כפי שמחנך ומלמד ומדריך אותנו הרבי שליט"א כל השנים. ועם כל זה אי אפשר לוותר על הנקודה. כדברי הרבי שליט"א פעמים רבות שיש לקרב את הבריות לתורה ולא ח"ו את התורה לבריות. ועד הביטוי "יאבד שלמה ואלף כמותו ולא תיבטל אות אחת מן התורה". ובזמננו, כאשר הנקודה של הכל, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", מובן שאי אפשר לוותר על נקודה זו ולהתעלם ח"ו מכל הענין של קבלת פני משיח צדקנו, ולו גם בשביל דבר כה נעלה כאהבת ישראל ואחדות ישראל. אלא שאת זה גופא יש לעשות בדרכי התורה, שהם דרכי נועם ונתיבות שלום ובאופן הנעים ביותר. ואין זה סוד שלכאורה לא קל, ואפילו די קשה, לעמוד על שתי הקצוות הללו ביחד – להיות באהבה ובאחדות אמיתיים גם עם מי שאינני מסכים עמו כלל, וביחד עם זה לא לוותר על הנקודה – אך זהו מה שנדרש מאתנו, ובוודאי ניתנו לנו כוחות לכך. ובדרך זו דווקא נביא את ההתגלות המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!