'הברחות' שגם הק.ג.ב לא יכול להם

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס:

בזמן שגרתי בעיירה צ'רנוביץ' ועסקתי בפעילות של החזקת ישיבות תומכי-תמימים והפצת היהדות, גר במוסקבה 'א דורכשניטלעכער חסידישער איד' – יהודי חסיד מן השורה, בשם ר' מאיר שור.

אותו ר' מאיר שלח ידו במסחר, וב"ה ראה ברכה בעמלו. הוא הרויח יפה לפרנסתו ותמיד הפריש חלק נכבד מכספו לצדקה. אך לא זה הי' המיוחד שבו.

הי' זה חסיד שכל החיות שלו הייתה בהעתקת מאמרי חסידות, שיחות ומכתבים מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהגיעו בדרך-לא-דרך לברית-המועצות של אז.

באותם ימים, כל קשר עם מדינה שמחוץ לגבולות "המדינה ההיא", הי' מסוכן ביותר. מי ששלח או קיבל מכתב מחוץ-לארץ, הי' מועמד טבעי לריגול מיוחד סביבו ולהאשמות חמורות ב"קונטר-רבולוצי'," חתירה תחת המשטר.

אבל חסידים הרי חייבים לשמור על קשר רצוף עם הרבי, שהרי ללא קשר זה אי-אפשר לא לחיות ולא להתקיים –

היו החסידים מוצאים 'מתחת לאדמה' כל מיני דרכים שהשתיקה יפה להם, כדי לכתוב אל הרבי ולקבל ממנו תשובות והדרכות, וכדי להשיג את המאמרים, השיחות והמכתבים של הרבי.

הרבי הריי"צ הי' נוהג אז הרבה פעמים לשלוח ל"בנים" שמאחורי מסך הברזל מכתבים ובהם פתגמים קצרים המלהיבים את הלבבות.

במקרים רבים הייתה תשובת הרבי, או קטע ממכתב, ממאמר או משיחה, עובר על-ידי מישהו ש'הבריח' אותו על-ידי שינון בעל פה, דבר שגם מומחי הבולשת הרוסית האימתנית לא יכלו לבדוק…

לאחר-מכן היו כותבים זאת, מעתיקים ומעבירים מיד ליד כמסר שהגיע מ"אבא" או מ"סבא" וכדומה, כך שהחשש מ'עינא בישא' הי' קטן יותר.

כך הגיעו לרוסי' עוד ועוד קטעים מלקוטי-דיבורים, כך הוברחו חלקים מאגרות קודשו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, וכך הגיעו לפעמים גם מאמרי חסידות שלמים.

חיו עם הפתגמים ממש

באותן נסיבות, כאשר הביקוש הי' גדול עשרות-מונים מההיצע, טבעי הי' שהדברים שהועברו בצורה זו, נחקקו עמוק עמוק בלב, הרבה יותר מבזמנים אחרים בהם זכינו לשפע רב מתורתו של הרבי.

זכורני, מספר ר' מענדל בערגה וגעגועים, אחד מאותם פתגמים קצרים אלו שהגיע באותה תקופה בדרך כזו והסתובב בין החסידים.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע הביא באחד מאותם מכתבים את הפתגם שמקורו מאחד הקדמונים: "חסידים, הם אלו שמוכנים לעמוד כמגדול עוז בתהפוכות הזמנים".

על פתגם זה חזרו שוב ושוב, למדו אותו, התוועדו עליו, וחיו אותו ממש. אותן מילים ספורות היו ממש טל של תחי' לחסידים בתהפוכות הזמנים.

פעם אחרת הסתובב בין החסידים פתגם נוסף שהגיע במכתב מהרבי הריי"צ.

הי' זה פתגמו של ה'חתם סופר' שנלחם בכל כוחו נגד המתחדשים שניסו להכניס את רוח ההשכלה והכפירה בין היהודים בטענת "נשתנו העתים" ועתה דרושים לנו ח"ו יותר השכלה חיצונית וכדומה.

הכריז כנגדם החתם סופר: "אל תאמרו נשתנו העיתים. יש לנו אב זקן שלא השתנה ולא ישתנה!"

גם פתגם זה לא פסק מפי החסידים זמן ממושך, כאשר כל הזמן חשבו עליו, דיברו אודותיו, התוועדו אתו ופשוט חיו אתו ממש.

איזהו חסיד

בתקופה אחרת הסתובב בין החסידים הפתגם, שנדפס לאחר מכן בלוח היום יום^[1] אודות מהותו של חסיד: "שם חסיד הוא שם קדום, הנמצא בדרשות רז"ל גם על אדם הראשון^[2], והוא תואר השלימות וההפלגה, אם בשכל או במדות או בשניהם יחדיו. אמנם בתורת חסידות חב"ד תואר חסיד הוא, מי שמכיר מהותו העצמי ומעמדו בידיעת התורה ולימודה ומצבו בקיום המצוות, יודע הוא מה שחסר לו, ונותן לב ודואג למלאת את החסר, ומרבה במשמעת בדרך קבלת-עול".

זוכר אני, מספר ר' מענדל בערגה, כיצד לא פסקו להתוועד ולדבר אודות פתגם זה. כל ההתוועדויות והדיבורים אז סבבו סביב פתגם זה, וניתחו אותו לנתחים:

ראשית, "חסיד הוא, מי שמכיר מהותו העצמי" – מה הוא ומהי "מהותו העצמי".

בהמשך לזה, עליו להכיר את "מעמדו בידיעת התורה ולימודה" – לדעת מה הוא יודע ומה אינו יודע, כמה וכיצד הוא לומד תורה, מה מצבו בקיום המצוות וכו' וכו'.

כמה מחשבות כמה דיבורים וכמה ניגונים של השתפכות הנפש נשפכו בהתוועדויות אודות מה שנאמר בפתגם זה שחסיד "יודע הוא מה שחסר לו", אבל אינו מסתפק רק בזה, אלא "נותן לב ודואג למלאות את החסר".

והעיקר, הכל^[3] הולך אחר החיתום: – "ומרבה במשמעת בדרך קבלת עול":

נמנו החסידים וגמרו באותן התוועדויות, אומר ר' מענדל, שאין הכוונה רק לקבל את העול של הוראות הרבי – זהו הרי דבר פשוט, ומאי קא משמע לן.

החידוש הוא, שצריך לקבל גם את העול של חבר.

כאשר חבר, חסיד מן השורה, אומר לך לעשות או שלא לעשות משהו שלא מתקבל אצלך בדיוק, צריך להניח הצידה את עצמך ולקבל (גם) את העול של החבר. זוהי הכוונה להיות "מרבה במשמעת בדרך קבלת-עול".

"שאין לו הבנה כלל"

לאותו ר' מאיר שור הייתה, כאמור, חיות מיוחדת בהעתקת אותם מאמרים והבאתם לידיעת מי שהי' צריך לדעת.

זכורני, ממשיך ומספר ר' מענדל, שפעם הגיע אל החסידים באותן דרכים מסתוריות, אוצר עצום ורב: המאמר דיבור-המתחיל "ה' לי בעוזרי" (כנראה משנת תרפ"ז), יחד עם שני מכתבים של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

כאשר ר' מאיר קיבל זאת לידיו, הי' בהתלהבות עצומה, ואמר לי כי כשיש לו את זה – אין לו עוד צורך במאומה. עם זה הוא יכול לחיות כל הזמן.

גם אחר שר' מאיר נכנס לרשימה הנכבדה של אלה שזכו 'לשבת' ברוסי', והוא 'ישב' מאחורי סורג ובריח במשך עשר שנים(!) – לא פסקה ממנו אותה חיות מיוחדת שהייתה לו בהעתקת אותם מאמרים. הוא לא פסק לחיות עם זה גם כאשר המצב הי' קשה מנשוא.

מכל המאמרים והפתגמים, מספר ר' מענדל, זכור לי במיוחד עד כמה כמעט יצא ר' מאיר מכליו מרוב התפעלות כאשר הגיע באחד מאותם המאמרים אל המילים "שאין לו הבנה כלל" – החיות שלו לא הייתה כל-כך בהבנה והשגה, אלא דווקא באותם עניינים שלמעלה מטעם ודעת, דווקא בעניין "שאין לו הבנה כלל".

אין לנו הבנה כלל

"אין לנו הבנה כלל" – בכל מה שקורה מסביב.

אין אנו מבינים ואין אנו יכולים להבין את הפלא העצום, הכיצד עדיין בשעת כתיבת הדברים איננו רואים את כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א באופן של "מלך ביופיו תחזינה עיניך" מתוועד עם כלל ישראל בהתוועדות הגאולה בבית-המקדש השלישי, העומד על מכונו, "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם".

"אין לנו הבנה כלל" – אחרי שהרבי מלך המשיח שליט"א הכריז^[4] מעל "גג בית המקדש" כי "הגיע זמן גאולתכם", והודיע לנו כי^[5] ישנה לא רק המציאות דמשיח אלא גם ההתגלות דמשיח. רואים^[6] כבר (מעין ו)התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים. רואים^[7] בפועל כי משיח כבר פועל, נלחם מלחמות ה' ומנצח בכמה וכמה עניינים. כל ענייני הגאולה כבר נמשכו וחדרו בגדרי העולם^[8] וצריכים רק^[9] לפקוח את העיניים ולראות זאת בעיני בשר, כי^[10] עומדים אנו ב"זמן השיא" ("די העכסטע צייט") לגאולה והעולם כבר מוכן לגמרי^[11] ("די וועלט איז שוין צוגעגערייט, פארטיק!") וכו' וכו'.

ואחרי כל זה, "עבר^[12] קציר כלה קיץ" כבר כמה וכמה פעמים, ועדיין "ואנחנו לא נושענו". עינינו הבשריות לא רואות עדיין את הגאולה האמיתית והשלימה. אוזנינו הבשריות לא שומעות עדיין את ה"תורה^[13] חדשה מאתי תצא" מפי הרבי מלך המשיח שליט"א.

"אין לנו הבנה כלל", הייתכן שנמצאים אנו במצב בו "הכל חסר לנו" – לא במצב בו חסיד יודע מה שחסר לו, שחסר לו משהו בפרט זה או אחר, אלא "הכל חסר"!

ולמרות שברור ופשוט שהכל ישנו וקיים בכל התוקף, אבל אנו איננו רואים זאת. וכל עוד איננו רואים זאת בעיני בשר, פירושו של דבר שעדיין אין זה גילוי העצם ממש. שכן כאשר העצם מתגלה, גילויו חודר בכל המקומות ואין שום נקודה בה אינו מתגלה^[14]. ונמצא ש"הכל חסר", הכל חס ושלום "להבל ולריק", "ללא הועיל"^[15].

"מרבה במשמעת בדרך קבלת עול"

אבל יודעים אנו כי חסיד, שיודע היטב מה חסר לו, הריהו "נותן לב ודואג למלאות את החסר", ובפרט על-ידי שהוא "מרבה במשמעת בדרך קבלת-עול".

כאשר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אומר ברורות^[16] כי ההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה היא ה'דרך ישרה' לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

כאשר הדרישה והתביעה שהרבי שליט"א דורש מאתנו ללא הרף היא^[17] "לחיות עם משיח" בעצמנו ולהחיות בכך את כל מי שבאים עמו במגע.

והרי מבואר בחסידות^[18] שרק מי שהוא "חי בעצם" יכול הוא להיות גם "חי להחיות" ולהחיות גם אחרים. ו"לחיות עם משיח" בעצמו אפשר רק כאשר לומדים וחיים עם הדבר-מלכות משיחות תנש"א-נ"ב.

כאשר מצווים אנו להכריז ולפרסם גם בעיתונים^[19] – כי "הנה זה (משיח) בא".

כאשר נדרשות מאתנו הבקשה והדרישה והתביעה הבלתי-פוסקים מהקב"ה וגם ובעיקר מן המלך המשיח עצמו – כמו שכתוב^[20] "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם" – שיבוא ויביא את הגאולה לעיני כל בשר.

דרישה שמתבטאת בזעקה "עד מתי"?! "אנו רוצים משיח עכשיו"! ובמיוחד ובעיקר בפנייתנו הישירה אל מלך המשיח עצמו תוך קבלת מלכותו עלינו בהכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!" –

הרי כל "תהפוכות הזמנים" לא יוכלו להזיז כמלוא נימה מי ששם חסיד נקרא עליו, ואפילו מי שרק בשם חסיד יכונה, מעמידתו כמגדל עוז על ה'נקודה' שאינה יכולה כלל וכלל להשתנות ח"ו, כי "יש לנו אב זקן שלא השתנה ולא ישתנה"!

ודבר ברור הוא שהעמידה כמגדל עוז תפעל את פעולתה ותביא להתגלות מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!