אוצר פניני החסידות ז’ – המסר מפרשת המרגלים

הקראת כתבה
יום רביעי י״ד סיון ה׳תשע״ד
כאשר המרגלים חזרו משליחותם, סיפרו לכולם עד כמה טובה הארץ. חטאם הי’ שהוסיפו את דעתם האישית: “אפס (כי עז העם)”: כן, אבל… ומזה באו כל התוצאות השליליות.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
גברים רוקדים

התכלית – הכניסה לארץ

אי-אפשר לעמוד בערב-שבת-קודש פרשת שלח, ולא להתייחס לפרשת השבוע, פרשת המרגלים, שכל מילה בה כאילו זועקת מסר אקטואלי למצבנו כיום.

לאחר[1] יציאת מצרים, שהובילה סוף-סוף למתן-תורה וקבלת התורה. לאחר שכבר הוקם המשכן, שהיווה את שיאה של השראת השכינה בתוך הארץ הלזו התחתונה, ובה עצמה בתחתון שאין תחתון למטה הימנו – במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים. לאחר כל זה, שומעים אנו שוב ממשה רבינו כי כל זה עדיין לא התכלית והמטרה הסופית.

שכן, גם במצב זה עדיין לא נכנסנו אל תוך-תוכו של התחתון שאין למטה הימנו. עדיין מנותקים אנו מגשמיות העולם – אוכלים אנו לחם מן השמים, שותים מים מבארה של מרים, מוקפים ומוגנים בענני כבוד מסביב, המגהצים את לבושינו הגדלים יחד עמנו, ולומדים תורה מפי משה רבינו עצמו, ללא שום טרדות פרנסה והוויות העולם.

כל זה, אינו אלא הכנה והקדמה אל התכלית והמטרה – הכניסה לארץ-ישראל.

ארץ ישראל זהו מקום גשמי בעולם-הזה הגשמי, אבל מקום כזה שהקדושה נקלטת בו בפנימיות. עד ששמו נקרא גם בפי כל העמים “ארץ הקודש” (“די הולי-לאנד”). מקום בו יחרשו ויזרעו, יעסקו בהוויות העולם ובעסקי פרנסה, יאכלו לחם מן הארץ ויצטרכו לדאוג למחי’, לבגדים ולצרכי הבית והמשפחה.

דווקא שם, בתוך-תוכה של הארץ הלזו הגשמית, רוצה הקב”ה שבני-ישראל יעשו את המקדש לה’. הן כל אחד בעצמו ובביתו, “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”. והן ובמיוחד במקום אחד, יחיד ומיוחד – בבית-המקדש שבירושלים עיר הקודש.

זה לא יהי’ כמו המשכן שהי’ רק דירת-ארעי לקדושה. זה יהי’ דירת-קבע לאלקות, מקום קבוע שממנו לא תזוז לעולם. והוא ייבנה דווקא מאבנים ועפר גשמיים, דוממים, מן התחתון ביותר.

רוב השפע הביא לביטול ושפלות

לשם כך, נשלחים “ראשי אלפי ישראל”, אותם בוחר משה רבינו בכבודו ובעצמו – כלומר, שלפי דעתו של משה רבינו הם אלו המתאימים ביותר לשליחות זו – כדי לבחון ולבדוק את הנתונים בשטח: “וראיתם[2] את הארץ מה היא, ואת העם היושב עלי’, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב”. כל זה כדי שהכניסה לארץ-ישראל תהי’ “בחפץ גדול”[3] גם מצד התחתון. כדי שנבין ונרגיש גם מצד ה”כלים דתיקון” של התחתון, ולא רק מפני ציווי ה’, כמה טוב, נחוץ וחשוב להיכנס לארץ-ישראל[4].

אנשי המעלה, נבחרי משה רבינו, רואים בעיניהם את הניסים והנפלאות המלווים אותם מן הרגע הראשון: דרך שהיו אמורים לעשות במשך שבועות, עושים הם במשך ימים ספורים[5]. מאורעות פלאיים מסיחים את דעתם של יושבי הארץ מן המרגלים – עסוקים הם בסדרי הלוויות של ה”גדולים שבהם”[6] שמתו בדיוק עם בוא המרגלים לשם, עד שאין דעתם פנוי’ לפנות אליהם ולנסות לסכל את שליחותם. הם רואים כי אכן הארץ היא ארץ טובה ורחבה, זבת חלב ודבש, ארץ מגדלת גיבורים וגם פירותי’ הגשמיים מזכירים את הפירות הנפלאים שיהיו בגאולה האמיתית והשלימה.

אותם ראשי אלפי ישראל, שלוחי משה רבינו, רואים ונפעמים מכל הטוב הנפלא הזה. וביודעם מה שלימד וחינך אותם משה רבינו, אשר כל הטוב שבא לאדם צריך להביא לו תוספת ביטול ושפלות-רוח –

כמו שכתוב באגרת-הקודש “קטנתי”[7]: “שבכל חסד וחסד שהקדוש ב”ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד”. שהרי החסד הוא “קרבת אלקים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה’ ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה … ואם כן כל שהוא קמי’ יותר, הוא יותר כלא ואין ואפס” –

מגיעים השלוחים הללו לתכלית הביטול והשפלות, “ונהי[8] בעינינו כחגבים”… וזה מביא, כידוע, ל”וכן היינו בעיניהם”.

לא התוקף והעוצמה הגשמיים של הענקים והגיבורים השפיעה עליהם. יודעים הם שכל זה אינו תופס מקום כלל וכלל לגבי הקב”ה. אלא דווקא רוב הטובה וההשפעה השפיעה עליהם ביטול ושפלות, שירגישו עצמם קטנים ושפלים, שאינם ראויים לטובה מרובה כל-כך.

לא ‘ללכת על כל הקופה

כאשר חזרו השלוחים ממקום שליחותם, סיפרו למשה ואהרון וכל בני-ישראל אודות הטוב הנפלא המחכה להם בארץ-ישראל. אך אחרי תיאורם המופלא אודות ארץ-ישראל[9], כי “זבת חלב היא וזה פרי’,” הוסיפו מילה אחת: “אפס (כי עז העם)” – כן, אבל…

כן, טענו השלוחים, הארץ טובה ורחבה, מצפה לנו שם כל טוב גשמי ורוחני וכו’ וכו’ – אבל מי אנו שנהי’ ראויים לנפלאות שכאלו. והרי לא תמיד מסתדרים הדברים בשטח כפי שהם במקורם ובאמיתת מציאותם בתורה.

וכי לא עלולים לצוץ כל מיני מניעות ועיכובים בהשפעת השפע מלמעלה.

והלא אפילו יעקב אבינו – גם אחרי שהקב”ה בעצמו הבטיח לו[10] ‘והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת’ – בכל זאת הוא חשש ופחד[11] ‘שמא יגרום החטא’. והרי כולנו יודעים שאין אנו ‘טלית שכולה תכלת’, וכל הגדול מחברו מכיר יותר בשפלותו ובחסרונותיו.

האם מותר על-פי התורה, המשיכו השלוחים לטעון, להעמיד בסכנת כליי’ את כל מה שיש לנו עתה, על סמך הבטחה שכל כולה היא היפך הטבע והיפך המציאות. כאשר על-פי הטבע ‘עז[12] העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם’. כל הנתונים בשטח מראים שאם נפתח עמם במלחמה, ניפול ח”ו בחרב, ‘נשינו וטפינו יהיו לבז’[13].

אסור לקחת סיכון ו’ללכת על כל הקופה’, כאשר עלולים ח”ו וח”ו להפסיד את הכל, טענו המפוכחים. עלינו להיות מוכנים לכל מקרה, גם אם ח”ו לא תתממש ההבטחה האלוקית בגלל החטאים שלנו, ולהמשיך להאמין בה’ ולדבוק בתורה בכל מקרה ובכל מצב!

אותם קולות מפוכחים מתגברים ומתחילים להסביר ולשכנע שצריך עתה לעזוב לרגע את החלומות היפים על ארץ ישראל ועל תכלית הכוונה, ולהתעסק בתכל’ס בשטח – לשקם את עם ישראל, שעלול להישאר במצב קשה מאד ח”ו ללא ראש ומנהיג.

שהרי שמועות עקשניות אומרות שמשה רבינו לא ייכנס עמנו לארץ-ישראל. הוא עצמו רמז לזה בתפילתו בשירת-הים[14]: “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך” – תביא ותיטע אותם, ולא “תביאנו ותטענו” אותנו, כיוון שהוא עצמו לא ייכנס לארץ.

וישנם אפילו המוסיפים ומתלחשים שמינוי הרבנים שהי’ בעצת יתרו[15] – “שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות” – לא הי’ בעצם אלא כדי להעביר את ההנהגה לידי הרבנים.

עלינו אם כן, טוענים הללו, להמשיך לפתח ולקדם את כל הפעולות היפות והדברים הנחמדים המקובלים על כולם, ולא לטפס על עץ גבוה שאי-אפשר יהי’ אחר כך לרדת ממנו…

לא להסס

מול רוב מוחלט של שלוחי משה, עומד מיעוט קטן – יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה – ואלה מכריזים ללא היסוס[16] “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!”

וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם[17], זועק השליח הנאמן אל המתלבטים, והרי ראינו בעינינו פעמים כה רבות, כיצד כל מילה של משה רבינו התממשה כפשוטה, בלי שום פשט’לך, גם כאשר בתחילה היו הדברים נראים תלושים לגמרי מן המציאות!

“והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו”, ממשיך השליח הנאמן, “עלה נעלה – אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו”!

הפסיקו לחשוש ולפחד ולהיות בעינינו כחגבים. זכרו כי דווקא הנהגה כזו באופן של חשש ופחד מביא לחסרון הצלחה בשליחות – “ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם”. דעו כי יש לנו על מי לסמוך, ואפשר וצריך לסמוך עליו בכל מאת האחוזים!

יהושע וכלב, שני השלוחים הנאמנים, קוראים לכל העם[18]: “הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה’ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אך בה’ אל תמרודו, ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה’ אתנו אל תיראום”.

אם נלך אחרי ה’ ומשה רבינו ללא היסוס, אומרים השלוחים הנאמנים, אין ספק שנצליח וננצח. ניכנס לארץ ישראל ונגיע לתכלית הכוונה האלוקית. אך אם ח”ו נפקפק ולא נהי’ מוכנים “ללכת על כל הקופה” – אזי

[למרות שבוודאי ובוודאי סוף סוף “דער אויברשטער וועט אויספירן און דער רבי וועט אויספירן”[19] – הקב”ה ימלא וישלים את רצונו והרבי ימלא וישלים את רצונו]

אנו ח”ו מורדים בה’, משום שתכלית הכוונה היא, שהדברים ייעשו על-ידינו דווקא ובכוחות עצמנו דווקא.

שכן, נתאווה הקב”ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים[20]. והכוונה בזה היא לא רק שמקום הדירה יהי’ בתחתונים – שהרי הקב”ה הי’ יכול לעשות בבת-אחת גם תחתונים וגם שבהם תהי’ דירה לעצמותו – אלא[21] שהתחתונים בכוחות עצמם ומצד עצמם יעשו את הדירה. ויתירה מזו: שהדירה תיעשה על-ידי עבודה כזו השייכת לעניינם של התחתונים עצמם.

אם כן, כאשר התחתונים טוענים שהדבר אינו מתקבל ב”כלים דתיקון” שלהם, אזי ח”ו טענה זו עצמה היא היפך ה”כלי” לשלב הסופי של הדירה, שצריכה להיעשות דווקא על-ידי התחתונים עצמם ומצד עצמם.

אמנם ישנה נקודה שאינה תלוי’ בנו כלל וכלל, כי סוף סוף כאמור[22] הדברים ייעשו בדיוק באופן אותו קבע הקב”ה, ובשר-ודם לא יוכל בשום אופן לקלקל להקב”ה את התוכניות ח”ו. ואולם רצון הקב”ה הוא, שהדברים ייעשו דווקא על-ידי התחתונים עצמם ומצד עצמם, ולכן הוא יתברך קבע שכביכול צריכים אותנו.

אף כי ביחד עם זה בוודאי “ער וועט אויספירן” בכל מקרה, וגם בזה שאנחנו נפעל את מה שאנו צריכים לפעול, “וועט ער אויספירן”.

ללכת בביטחון מלא אחרי משה רבינו

במצב כזה, העבודה הנדרשת כדי למלא את תכלית הכוונה ולהיכנס לארץ-ישראל, היא דווקא “הנחת עצמותו” – להניח בצד את כל החישובים והשיקולים, וללכת אחרי ה’ ומשה עבדו בנאמנות מוחלטת, ללא שום חשבונות. להכניס את כל ה”אורות דתוהו”[23] כמות-שהם, מבלי להסתיר מאומה, אל תוך-תוכם של הכלים דתיקון והאופן המתקבל.

כשקוראים את המשך הפרשה, אין שום ספק לאף אחד מי צדק וכיצד צריך לנהוג במקרים דומים – שהרי התורה היא “תורת חיים”, הוראה בחיים, ויש ללמוד ממנה הוראה בחיים היום-יומיים.

נצטווינו “לחיות עם משיח” כל הזמן, ובפרט על-ידי לימוד ענייני גאולה ומשיח[24] בתורתו (מאמרים ולקוטי-שיחות) של נשיא דורנו. ובמיוחד ב”דבר-מלכות” משיחות הקודש תנש”א-תשנ”ב.

באותן שיחות הקודש נצטווינו[25] “להכריז ולפרסם” ולהרעיש עולמות אודות משיח והגאולה, שכל[26] ענייני העבודה יהיו חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוביל לקבלת פני משיח צדקנו, ולדרוש ולבקש ללא הרף מהקב”ה וממלך המשיח עצמו, ולקבל[27] את פניו בפועל ממש – אשר לשם כך נחוץ ונוגע ביותר לדעת את זהותו, כמובן – שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

משום כך, עלינו לרדת אל תוך-תוכו של התחתון שאין למטה הימנו, ולעשות הכל כדי להעביר אליו את המסר האחד והיחיד:

הערט זיך איין אידן (הקשיבו יהודים)! אנו מצויים ברגעים האחרונים ממש של הגלות. מלך המשיח כבר הכריז ‘הגיע זמן גאולתכם’[28], וכעת נדרש מכל אחד ואחת מאתנו להתמסר ולהתקשר אליו בתכלית[29], לקבל את עול מלכותו והוראותיו, ולבקש ולדרוש ממנו שיבוא ויגאלנו. שכן דווקא בקשה ודרישה זו, ובפרט בהכרזת “יחי המלך”[30], “יחי אדוננו”, בכוחה לפעול את העניין.

אין לנו מושג עד כמה חשובה ונוגעת כל בקשה ודרישה, כל הכרזת “יחי אדוננו” וכל הדפסה והפצה של קריאה זו ומסר זה.

אין לנו מושג עד כמה נוגעת ונחוצה הקביעה הברורה, גלוי לעין כל דווקא, שיש לנו רבי חי וקיים, מנהיג ומדריך לכלל ולפרט, עונה תשובות, נותן עצות, פועל ישועות ומדריך ומכוון את כל אחד ואחת בפרט ואת כולנו יחדיו!

אין ספק “אז דער אויבערשטער וועט אויספירן און דער רבי וועט אויספירן”, אבל רצונו הוא שאנו נפעל ואנו נעשה, ודווקא על-ידי מעשינו ועבודתנו תבוא ותתגלה הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!

 

 

מקורות

 


[1] לכללות העניין ראה לקו”ת ריש פרשתנו, לקו”ש ח”ד ובהרבה שיחות בפרשה זו וש”נ.

[2] שלח יג, יח ואילך.

[3] רמב”ן ריש פרשתנו.

[4] ראה שיחת ש”פ שלח תשנ”ב.

[5] ראה פרש”י יג, כה.

[6] פרש”י פרשתנו יג, לב.

[7] תניא אגה”ק ס”ב.

[8] פרשתנו יג, לג.

[9] שם כז-כח.

[10] ויצא כח, טו.

[11] וישלח ל, ח ובפרש”י.

[12] פרשתנו יג, כח.

[13] שם יד, ג.

[14] בשלח טו, יז.

[15] יתרו יח, יט ואילך.

[16] פרשתנו יג, ל.

[17] פרש”י שם.

[18] שם יד, ז-ט.

[19] ראה לקו”ש ח”ג ע’ 977 הערה 19. ח”ה ע’65 ואילך ועוד.

[20] תנחומא נשא פט”ז. בחוקותי  פ”ג. ב”ר ספ”ג. במדב”ר פי”ג, ו, תניא פל”ו.

[21] סה”מ מלוקט ח”ו ר”ע צא ועוד.

[22] ראה לקו”ש ח”ג ע’ 977 הערה 19. ח”ה ע’65 ואילך ועוד.

[23] ראה שיחת כ”ח ניסן תנש”א.

[24] שיחת ש”פ תזו”מ וש”פ בלק תנש”א ועוד הרבה.

[25] שיחות ש”פ ראה וש”פ שופטים תנש”א ועוד הרבה.

[26] שיחות ש”פ וירא וש”פ חיי שרה תשנ”ב ועוד הרבה.

[27] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב ועוד הרבה.

[28] שיחת ש”פ נשא תנש”א.

[29] סיום וחותם שיחת ש”פ משפטים תנש”א.

[30] שיחות ב’ ניסן תשמ”ח, תולדות תשנ”ב ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email