"אדמה" אחד משמות הארץ

״אדמה״ – הוא אחד מארבעת השמות של כדור הארץ.

ומאחר שבלשון הקודש – התורה – אין שום דבר מיותר ח״ו, לא שם, אות או תג, הרי ארבעת השמות שיש לארץ מבטאים ארבעה ענינים שבה.

וכדאיתא במד״ר: אמר רשב״ג ד׳ שמות נקראו לארץ כנגד ד׳ תקופות; ארץ, אדמה, ארקא, תבל.

ארץ – כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה פירותיה.

תבל – כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת פירותיה.

אדמה – כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה.

ארקא – כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה[1].

נמצא שאדמה הוא על שם שהארץ רוויה במי הגשמים ונעשית חתיכות.

וזהו מה שכתוב: ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה״[2], שמתחילה נקראת ארץ, ואחר-כך – כשהשקה נק׳ אדמה.

שורש האדמה ברוחניות

כאמור, האדמה היא התכללות המים והעפר ביחד. וענינם ברוחניות עפ״י המבואר אודות ד׳ היסודות המרמזים כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳.

העפר שהוא התחתון שביסודות רומז ל-ה׳ תתאה (התחתונה, האחרונה) שבשם הוי׳, ואילו המים רומזים לבחינת ו׳ שבשם הוי׳ כי ״מיטרא בעלה דארעא״[3].

ההבדל שבין העפר – ה׳ תתאה, לבין המים – ו׳ שבשם הוי׳, הוא ההבדל שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא (העולם המכוסה והעולם הגלוי).

וכמו ההבדל שבין ים ליבשה, שבים – הברואים שבו מכוסים ובלועים במקור חיותם שהם מים, ואינם מסוגלים לחיות ולהתקיים בלעדיהם.

ואילו ביבשה הנה, הברואים החיים מהאדמה, כמו הצמחים ובעלי החיים – נמצאים גלויים מעל האדמה ומתקיימים בנפרד ממנה.

כך גם הנבראים דעלמא דאתכסיא הם מיוחדים ודבוקים תמיד באלקות – מקור חיותם, ואין בהם שום צד פירוד כלל, כי חיותם הוא משם הוי׳ בעצמו.

אבל הנבראים דעלמא דאתגליא אעפ״י שגם הם מקבלים חיותם מאלקות, מכל מקום הם במצב של מציאות יש ודבר נפרד בפני עצמו, משום שחיותם הוא משם אלקים המסתיר על שם הוי׳.

נמצא כי המים הם כנגד אות ו׳ של שם הוי׳ שהוא בחינת ז״א דאצילות, וענינם – אלקות בגילוי, ואילו העפר הוא כנגד ה׳ תתאה שהוא בחינת ספירת המלכות – ענינו העלם אלקות, אעפ״י הוא מלכות דקדושה.

וכאשר נעשה יחוד והתכללות אותיות ו׳ ה׳ של שם הוי׳ – יחוד קוב״ה ושכינתי׳, נמשך מבחינת ו׳ אל בחינת ה׳ תתאה, ונעשה ביטול היש לאין.

וזה נקרא אדמה, המשכת המים בעפר, והתכללות העפר במים,

היינו המשכת אלקות בבחינת גלוי – לבחינת מלכות, והתכללות המלכות בז״א, להיות ביטול היש לאין.

והנה, המשכת המים לתוך העפר, כמו כן המשכת אלקות למטה לספירת המלכות, הרי זה מצד התכונה החיובית שבעפר שאעפ״י שהיא המדריגה הנמוכה ביותר, אבל מעלתה היא הביטול והשפלות שהוא בחינת ענוה, שע״י הענוה נמשך בחינת מים אלו, להיות בחינת אדמה.

(ועיין ערך "אפר" שאין בו ביטול ולכן אינו בר-גיבול במים, והמשמעות הרוחנית בזה).

יורה ומלקוש

גם בענין המים קיימות שתי בחינות; יורה ומלקוש.

מתחילה יורדין מים כדי ללחלח את העפר והוא הנקרא יורה, והיינו כדי שיהיה בה בחינת כח הצומח ותהיה ראויה לזריעה, ואחר-כך יורדים גשמים עד המלקוש, שעי״ז תהיה הצמיחה בפועל.

כך גם ברוחניות יש הבדל בין המשכת אלקות – מבחינת ז״א דאצילות – ו׳ של שם הוי׳- הבא מצד עצמו, לבין ההמשכה האלקית הבאה ע״י עבודת האדם.

מקורות לעיון:

סה״מ תרנ״ח ע׳ קכז-קכח