[1] שוע"ר סע' טז. ושם בסע' כא, שכלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר דינו ככלי שמלאכתו להיתר. ושם בסע' יז, שגם כלים ששימושם תדיר, כגון כוסות וכו' אסור לטלטלם שלא לצורך.

ומשמע בסע' טז, שרק שלא לצורך כלל אסור, אבל לכל צורך – מותר לטלטלם. ולכאורה, שלא לצורך, היינו, כגון שמונחים כלים על השולחן ובלי כל צורך מטלטלם בידיו וכיו"ב, ומסתבר שאם נוטלם בכוונה בידיו לשחק בהם או כדי להרגיע עצמו – מותר. אבל להביא כלים למקומם המיוחד להם, משמע שנחשב צורך ומותר בכלי שמלאכתו להיתר.

[וגם כלים מלוכלכים בכלל היתר זה. וגם אם אינם מאוסים לו – מותר לטלטלם להביאם למקומם, ולכן אין שום צורך לרכז את הליכלוך שבשולחן לכלי אחד, והגם שההיתר לטלטלם הוא משום שהוא גרף של רעי, והרי אין עושין גרף של רעי לכתחילה. ולכן, אף שאין זה נקרא לכתחילה, כי הוא רוצה לסלק את הליכלוך שנוצר ממילא ע"י האכילה, מ"מ, לכאורה, היה ראוי שימעט בכלים למעט טלטול מוקצה, וכהכלל שאין עושין גרף של רעי לכתחילה, מ"מ, כיוון שאין הכלי הופך לגרף של רעי, וגם אינו נעשה בסיס בשבת עצמו, וכל שכן במצב שרוצים לסלק מיד את הליכלוך משם, לכן אין צורך למעט בכלים שיכילו את הליכלוך].

[2] בנוגע לבגדים – נחלקו האחרונים, האם דינם ככלי שמלאכתו להיתר, ואסור לטלטלם שלא לצורך כלל, או שדינם כמאכלים ומשקים, שמותר לטלטלם גם שלא לצורך.

ומדברי רבינו נראה שדינם ככלים, שהרי בסע' יז מביא להקל רק באוכלים ומשקים וספרים [שמותרים בשבת], ובכמה מקומות כולל רבינו בגדים בגדר כלים, כגון בסע' יט גבי תפילין, שיש עליהן תורת כלי ומלבוש. וכן בסע' מג גבי סנדל, מגדירו רבינו בשם כלי. וכן בסע' נו, גבי פשתן שנתנו על המכה, כותב רבינו שיורד עליהם תורת כלי. וכן בסע' פה, שרבינו דן גבי בגד שעטנז, שיש סברא שהוא כלי, אלא שרבינו מכריע שאינו בגדר כלי בגלל איסורו. משמע, שכלי שאינו שעטנז יש עליו שם כלי.

ולהעיר, שיש לעיין בטלית שנפסלה אולי יהיה זה מוקצה חמור כמו שעטנז, שהרי אינו עומד לשום תשמיש.

ואפשר, שאם עומד לתקנו הרי זה כשברי כלים שאינם מוקצים. ולפ"ז בטלית חדשה – שלא הוטלו בה ציציות – אולי תהיה מוקצה גמור כמו בבגד שעטנז.

[3] שם סע' פג. ומשמע מדברי רבינו, שרצוי שלא לטלטל כדור [וגם לא יהיה היתר בכדורגל לטלטלו ברגל כמו שמותר בשאר מוקצה, כיוון שדרכו לטלטלו ברגל].

ונחלקו הפוסקים בדורנו בכדורי גומי של זמננו, האם גם בהם יש סברא שאינם בגדר כלים, או כיוון שהם עשויים לשימוש ממושך [ולא ככדור שבימיהם, שהיה מסמרטוטים, והיו משליכים אותם לאשפה בזמן קרוב]. לכן אין בהם כל חשש, וכן מסתבר לשיטת רבינו להתיר. ומ"מ, כתבו שראוי להחמיר בהם בגלל חששות שונים ובגלל הפירצה בקדושת השבת שנגרמה במשחקי כדור בשבת. וראה בשש"כ פרק טז הל' ו והערה יט. ובקצות השולחן סימן קי הערה טז. ושם אוסר כדור שרגילים לנפחו ולקשור קשרים שלא יצא האוויר ממנו, וגם כתב שם שוודאי אסור לשחק בכדור ע"ג אדמה שמא יבוא להשוות גומות, עיי"ש.

[4] דין מניפה – בסע' פו. דין מטאטא, הנקרא בלשון רבינו מכבדות, נתבאר בסע' פז ושם נתבאר, שלאוסרים להשתמש בזה בשבת – דינו ככלי שמלאכתו לאיסור.

ובסימן שלז סע' ב נתבאר, שנוהגים לטאטא במטאטא קל [שאינו יכול להשוות גומות], ולכן מטאטא שמשתמשים בו בשבת – אינו מוקצה. ודין מברשת רכה – בסימן שכז סע' ג.

[5] סימן שח סע' מ. וראה בסע' מא שיעורים שונים בשיירי מטלניות [בגדים]. ומסתבר, שהיום זה תלוי בחשיבותו אצל האנשים [ואולי יש גם היום גדר שונה לעניים ועשירים, ויש לברר את השיעור בזמננו]. ומ"מ, אם שמרום לפני שבת כדי להשתמש בהם [גם] באופן המותר בשבת – וודאי אינם מוקצה.

ולהעיר, שגבי שיירי לבנים כותב רבינו בסע' מט, שסתמם עומד להיסמך עליהם ולכך אינם מוקצה. וכתב ע"ז בקצות השולחן סימן קי הערה ו, שאפשר שכיוון שבזמננו אינם עומדים לשימוש ומן הסתם עומדים לבניין ולכך הם מוקצה גמור.

ולפ"ז מסתבר, שגם חריות של דקל [לולבים שנפתחו עליהם], שדינם נתבאר בסע' נ, בזמננו הם מוקצה, אם לא ייחדם לשימוש. וכן דין עורות ונסרים, שהובאו בסע' נח-נט, מסתבר שכיום, אם לא ייחדם לשימוש, הם מוקצה גמור [וגם הדין של פשתן וצמר מנופץ, המובא בסע' נז, אינו שכיח היום. ובשאר תחבושות שעומדים לשימוש של היתר – מובן שאינם מוקצה].

[6] דין שברי כלים שנזרקו מבעוד יום הביא רבינו בסע' ל. וכן הובא בסע' מא גבי שיירי מטלניות, שאם זרקם מבעוד

יום, הרי הם מוקצה. ולא הובא דין כזה גבי כלי שלם. ומשמע, שכלי שלם – גם אם זרקו מבעוד יום לאשפה – עדיין נשאר שם כלי עליו כמו שהיה, או כלי שמלאכתו להיתר או כלי שמלאכתו לאיסור, כמובא בפנים ההלכה. וכן כתבו האחרונים, הובאו בס' שמירת שבת כהלכתה פרק כ הל' מא.

ויש לעיין מה דין כלים חד-פעמיים אחר שנשתמשו בהם האם הם מוקצה, כי כבר אין עומדים לשימוש והרי הם כמו כלים שנשברו בשבת ואין השברים עומדים לשימוש, שהם מוקצה גמור, כמ"ש רבינו בסימן שח סע' כט [ורק אם מאוסים לו במקום שנמצא שם יהיה מותר לפנותם מדין גרף של רעי]; או שדינם עדיין ככלי שלם [אם נשברו], כי עדיין ראויים לשימוש נוסף [וגם יש אנשים שמשתמשים בהם פעמים נוספות]. ומסתבר שדינם כשברי כלים, כי רוב האנשים זורקים אותם אחר השימוש, וכאילו מלכתחילה היו מיועדים רק לפעם אחת, ורק, שמ"מ, יש להם דין שברי כלים כיוון שקצת בני אדם משתמשים בהם שנית, וכמו שמשמע בסע' כט, שאם יש קצת דרך להשתמש בהם שנית – דינם כשברי כלים, כמובא שם, שאם נשברו בתוך השבת – אינם מוקצה, ואם נשברו קודם השבת וזרקם לאשפה – הרי הם מוקצה גמור.

וכנראה נוהגים שגם אחר השימוש בם אינם מוקצה [ורק מסתבר שאם זרקם לאשפה מבעוד יום – הם מוקצה גמור כנ"ל]. וכן נוטה בשש"כ פרק כ הערה צו, עיי"ש.

הערות

[7] שוע"ר סימן שח סע' נה-נו. וראה

שם, שאין בזה איסור משום רפואה בשבת אם מניחם רק שלא ישרטו הבגדים את המכה [או לכסותה מפני כיעורה].

ואם יש כוונה לרפואה – עיין בדיני רפואה בשבת מתי יש היתר בשבת.

[8] כ"כ בקצות השולחן סימן קי הערה כב.