הלכות מוקצה ד – דיני אוכלים, משקים וספרים בשבת

הקראת כתבה
יום שני כ״א אלול ה׳תשע״ד
אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל.
מאת הרב דב טברדוביץ
כחול

 

א. אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל [וראה גם בפרק ה להלן באריכות יותר בדין מאכלות האסורות][1].

ב. אבל מאכלי בהמה, חיה ועוף, שעומדים להאכיל בהם בעלי חיים אלו – דינם ככלי שמלאכתו להיתר[2], כנ"ל פרק ג.

ג. בשר חי שלא נתבשל – אינו מוקצה, גם אם לא נמלח להוציא דמו. אבל בשר קשה [שאין ראוי לאוכלו חי] וכן דגים שלא נמלחו – הרי זה מוקצה גמור, ואם הסריח [מערב שבת] ועומד למאכל כלבים – אינו מוקצה כלל כנ"ל[3].

ד. קליפות שאין עומדות למאכל בהמה ואין ראויין לאדם – הרי הם מוקצה גמור. ומ"מ, אם היו על השולחן ביחד עם לחם – הרי הם טפלים ללחם ומותר לטלטל המפה עם הלחם והקליפות יחד. ואם אין שם לחם ורוצה לטלטל המפה או השולחן – צריך לנער את הקליפות קודם שמטלטל את השולחן או המפה.

אבל אם צריך שהמקום יהיה נקי ללא קליפות – אז מותר לטלטל את השולחן ללא ניעור, כיוון שצריך למקום. ואין לאסור טלטול השולחן מדין בסיס למוקצה, כיוון שלא היו כאן גדרי בסיס [כי לא היה מוקצה מונח מלפני שבת. וגם מפני שהיה שם לחם שחשוב מהפירורים. וגם נראה, שכלל אין לומר בסיס בפירורים שאין להם כל חשיבות][4].

ה. בעל-חיים שנשחט בשבת לצורך חולה מסוכן – אין הבשר [הרך] מוקצה, כיוון שהוא מותר וראוי לאכילה, כנ"ל. ואע"פ שלא חשב עליו מערב שבת – אינו מוקצה כיוון שלא דחאו בידיים[5].

ו. בשר של נכרי שנשחט בשבת – מותר בטלטול. וכן בשר נבלה שמתה בשבת – מותר בטלטול [אם הבשר עומד למאכל בהמה][6].

ז. כל דבר הראוי לאכילה בשבת – אין בו דין מוקצה אפילו אם עומד לסחורה ואפילו אם דחה אותה בידיים, כגון שהניח ביצים תחת התרנגולת להוליד אפרוחים [ולא נתקלקלו עדיין] – מותר לטלטלם ולאוכלם בשבת.

וכן תמרים הנלקטים קודם גמר בישולם וכונסים אותם בסלים להשלים בישולם – אינם מוקצה כיוון שראויים קצת לאכילה [ולא דחאם בידיים, כמו שיתבאר אי"ה בסמוך][7].

ח. פירות ששטחם לייבשם [או שמייבשם במתקן חשמלי וכיו"ב], אם במהלך הייבוש הם מתקלקלים – הרי הם מוקצה גמור משעה שהתחילו להתייבש ונתקלקלו עד שייגמר ייבושם[8].

ט. פירות של נכרי תלושים שנתנם לייבש והם ראויים קצת לאכילה – אינם מוקצים [גם אם רק במשך השבת נעשו קצת ראויים לאכילה]. אבל אם אין ראויין כלל לאכילה – הרי הם מוקצים, וכן אם נתלשו בשבת [או נשרו מאליהם מחמת הרוח וכיו"ב], אפילו אם תלשו הנכרי לעצמו וגם היה בדעתו לתולשו קודם השבת, מ"מ, הם מוקצים, כי חז"ל גזרו איסור אכילה וטלטול על פירות שנתלשו בשבת[9].

י. כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות על ידי מעשה אדם – הרי הוא מוקצה לכל השבת, כגון נר שהדליקו מערב שבת וכבה אחר בין השמשות, הרי הנותר מן השמן שבנר הוא מוקצה לכל השבת.

אבל אם היה מוכן בחלק מבין השמשות, כגון שכבה בתוך בין השמשות – אינו מוקצה. וכן כל דבר שנדחה בידי אדם, או נתקלקל אחר תחילת בין השמשות וחזר למצב שראוי לשימוש – אינו מוקצה[10].

יא. גרוגרות וצימוקים שהיו מוקצה מפני ששטחם לייבש, ולא היו ראויים, וכשהגיע בין השמשות נתייבשו כבר והרי הם ראויים לאכילה – אינם מוקצים, אע"פ שלא ידעו הבעלים שנתייבשו אז רק לאחר כניסת השבת[11].

יב. כל דבר שאסור בהנאה, אפילו אם איסורו מדרבנן, כגון סתם יינם [של גויים], ואפילו אם איסורו הוא רק לבו-ביום בלבד, כגון טבל, שיכול להפריש מעשרותיו לאחר שבת; או חלב שנחלב בשבת או ביצה שנולדה בשבת ומשקים שזבו מן הפירות בשבת, שאסורים רק לשבת בלבד; וכן דברים שאסורים באכילה ואע"פ שמותרים בהנאה, וממילא יכול להאכילם לבעלי-חיים, מ"מ, אם אין עומדים לכך [אלא למאכל אדם למוצ"ש] – הרי הם מוקצה גמור. אבל אם עומדים להאכילם לבעלי-חיים – אינו מוקצה כלל, כמו כל מאכלי בהמה[12].

יג. קמח ובצק של ישראל [וכן כל מאכל שאין ראוי לאוכלו חי ואין רגילים לתיתו לגויים או לבעלי-חיים] – הרי הם מוקצה גמור.

ואם היה של נכרי ותיקנו הנכרי ואפהו בשבת בשביל נכרים [במקומות שמתירים פת פלטר (=אופה) נכרי] – יש מתירים ויש אוסרים [אם היה קמח בבין השמשות, אבל אם היו חיטים ונטחנו בשבת – וודאי מותר] אם לא התחיל באפיית הפת קודם השבת. ולעניין הלכה יש להחמיר אלא אם כן בשעת הדחק, כגון שדר בכפר יחידי, שאי אפשר לו לשאול פת מישראל חברו; או לצורך מצווה, כגון סעודת ברית מילה; או לצורך ברכת המוציא [כלומר, שבירך המוציא וראה שאין לו פת אחרת – אז יש לסמוך על המתירים][13].

יד. ואם הנכרי בישל לעצמו פירות שאין ראויין לאוכלם ללא בישול [ואין בהם משום בישולי נכרים, כגון שאין עולים על שולחן מלכים] – וודאי אין בהם משום מוקצה. אבל אם הנכרי סחט פירות בשבת או תלשם בשבת או צדם בשבת – אסורים לישראל בשבת[14].

טו. נכרי שליקט עשבים לבהמתו – מותר לישראל להאכיל את בהמתו בהם, דהיינו, שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, וממילא תאכל העשבים אע"פ שהם מוקצים – מותר [כיוון שאין הישראל מטלטל המוקצה בידיים] ובתנאי שאין הנכרי מכירו[15].

טז. כתבי הקודש – מותרים בטלטול גם שלא לצורך כלל. וכן ספרי חוכמות, כגון חוכמת הרפואה וכיו"ב – נהגו להתיר לקרות בהם בשבת [אך לא ירבה בקריאתם], ואינם מוקצה כלל ודינם כאוכלים כשרים, שמותרים בכל טלטול[16].

יז. ספרים שאסור לקרותם בשבת, כגון ספרי חשבונותיו, ואצ"ל ספרי מינות ודברי חשק [תאווה] – הרי הם מוקצה. ואם מקפיד שלא להשתמש בהם אלא לעניינם – הם מוקצה גמור. ואם אינו נמנע מלהשתמש בהם לדברי היתר, כגון לצור ע"פ צלוחיתו [או לסמוך עליהם] – הם מוקצה קל[17].

ולכן, דו"חות עסקיים, הם מוקצה חמור. וכן דפי חשבון של בנק וכיו"ב, שמקפיד לשומרם היטב – הם מוקצה חמור, ואם אינו מקפיד – הם מוקצה קל [ואם עומדים לשימוש של היתר, כגון לעטוף בהם דברים, הרי הם ככלי שמלאכתו להיתר].

יח. איגרת שנתקבלה בשבת ואינה בחזקת דו"חות עסקיים וכיו"ב – מותר לטלטלה בשבת, אם אפשר שיש בה צורך לגופו, ואם וודאי שאין בה צורך לגופו – היא מוקצה קל, ואם מקפיד – היא מוקצה חמור[18].

 

 

הערות



[1] שוע"ר סימן שח סע' יז.

ולהעיר, שגם מאכל שיש שנמנעים מלאוכלו בגלל הידור בכשרות – אינו מוקצה כלל גם אצל המהדרים, שהרי מצד הדין הוא מותר, וגם עכ"פ ראוי הוא לאכילה לבני אדם אחרים [וכן אגוזים בקליפתם, שמנהגנו להדר שלא לפצחם בשבת, כפי שמובא ב"הלכתא רבתא לשבתא" בסידור רבינו, שטוב להימנע מלאוכלם בשבת אם לא הוציאם מקליפתם לפני השבת וממילא אין אפשרות לאוכלם, מ"מ, כיוון שהוא רק הידור ומצד הדין מותר הוא באכילה, אין בו שום חשש מוקצה]. וכן מצה שרויה בפסח, שאנו נוהגים שלא לאוכלה מחשש חימוץ, מ"מ, כיוון שזה בגדר הידור [ואוכלים שרויה בחו"ל ביום אחרון של פסח], לכך אין בזה שום חשש של מוקצה.

[אבל אם יש מאכל שלדעתו הוא איסור גמור – אפשר זה מוקצה אצלו, אף שיש מי שמקילים בזה].

ומ"מ, אם הוא מקפיד שלא להאכיל לאנשים אחרים דברים שלדעתו אין ראוי לאוכלם מפני הידור – אפשר שהוא מוקצה גמור. וכן אם בסביבתו יש רק יהודים שאינם אוכלים זאת אולי הוא מוקצה גמור.

ומ"מ, בשוע"ר סימן שלה סע' ד משמע, שדבר שיש מקום להתירו מצד עיקר הדין, אף שנהגו לאוסרו – אינו מוקצה. ועד"ז כתב בשוע"ר סימן תה סע' ט.

ובעניין ספרים: הנה כל ספרי הקודש, כולל תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כולל ספרי הלכה, קבלה, חסידות, סיפורי צדיקים וכיו"ב וספרי ילדים חינוכיים הכשרים – אינם מוקצה לכל הדיעות. ספרי חשבונות הם מוקצה, כמ"ש בסימן שז סע' כו, וכל שכן ספרי חשק, שאסור לקרוא בהם גם בחול. ובנוגע לספרי חוכמה ורפואה – יש שאוסרים ויש שמתירים, והמנהג להקל, כמ"ש רבינו שם בסע' לא.

[2] דין מאכלי בהמה – כתבו רבינו בסימן שח סע' ס, סד ואילך.

והנה, יש דיון בפוסקים האם מאכלי בהמה מותר לטלטלם שלא לצורך כלל, כמו מאכלי אדם, או שרק לצורך כל שהוא מותר לטלטלם, כמו כלי שמלאכתו להיתר. וראה בקצות השולחן סימן קיא הערה ו.

והנה רבינו בסימן שח סע' ט, כותב היתר טלטול במאכלי בהמה, ושם נזכר רק היתר לטלטל לצורך, כמו כלים שמלאכתם להיתר, ורק בסע' יז נזכר שאוכלים, משקים כשרים וספרים מותרים בטלטול שלא לצורך. ומשמע, שמאכלי בהמה הם ככלים שמלאכתם להיתר, שמותר לטלטלם רק לצורך.

גם יש לדקדק מלשון רבינו שכתב "אוכלים ומשקים המותרים בשבת", ומשמע, שמאכלים שאינם מותרים בשבת אינם בהיתר לטלטל שלא לצורך. וזה כולל גם איסורי אכילה, שאיסורם נמשך זמן רב, או איסור תמידי, שאז הם מיועדים לבהמה, כמ"ש בסע' ט.

ומשמע, שמ"מ, כיוון שאסורים באכילת אדם – אין היתר לטלטל שלא לצורך. וכן יש להוכיח, לכאורה, מדברי רבינו בסימן שח סע' ט, שמאכלי בעלי-חיים הרי רק אם עומדם לתיתם לבעלי-חיים – אינם מוקצים. ואילו מאכלי אדם, אפילו שאין עומדים לכך – אינם מוקצים, כנפסק בסימן שח סע' סח גבי בשר חי, שכיוון שראוי לקצת בני אדם – אינו מוקצה.

וא"כ, כשם שמצאנו שדין מאכלי בעלי-חיים אינו כדין מאכלי אדם גבי הנ"ל, שצריך דווקא שיעמדו לאכילת בע"ח. ומסתבר, שהטעם הוא שהקילו במאכלי אדם, שלא רצו לאוסרם בשום עניין, שאולי יבואו לתועלת אדם.

א"כ, מסתבר, שגם הקולא שמותר לטלטלם שלא לצורך – הוא רק במאכלי אדם, שלא רצו למעט בטלטולם כלל. אבל מאכלי בהמה – דינם ככלי שמלאכתו להיתר, שמותר לטלטלו רק לצורך.

ומה שמשמע בסימן שח סע' סז, שקליפות שעומדים לבהמה – מותר לפנותם – י"ל, דכיוון שגם הצורך לפנותם הוא כדי שהמקום יהיה נקי – נחשב צורך,

כמו צורך מקומו וכיו"ב [או שבמצב שמיועדים לבהמה, א"כ, הפינוי הוא לצורך גופם שלא יאבדו, וכמו להציל מהגשמים, או שהוא פינוי לצורך, להאכילם בשבת לבהמה, שזה וודאי מותר בבעל-חיים שמזונותיו עליך].

והנה, אם רגיל להשתמש בהם למאכל לבהמה – וודאי שאינם מוקצה, כמ"ש רבינו בסימן שח בסע' סה, שאם יש לו מין בעלי-חיים שאינם רגילים בעיר – אין המאכל שראוי להם נחשב מוקצה. ובסע' סג משמע, שגם מאכל שראוי לבהמה המצויה בעיר, מ"מ, אם אינו רגיל לשמור עבור הבהמה – הרי זה מוקצה [וכעין זה בסע' סח]. ולפ"ז, היום, רוב הקליפות – אף אם ראויים לבהמה – ולכן הרי הם מוקצה, גם אם הוא גר ליד גן חיות וכיו"ב.

משא"כ דבר הראוי לאדם, הרי גם אם אין רגילים לאוכלו – אינו מוקצה, כגון בשר עוף חי וכיו"ב [וראה בס' שלמי יהודה פרק ג הערה ט, שמביא שיש שיטה שסוברת כנ"ל, שמאכל אדם אינו מוקצה, גם אם אין רגילים להשתמש בזה. אבל מאכל בהמה, שאין רגילים להשתמש בו, הרי הוא מוקצה].

והנה יש דיון בפוסקים גבי מאכלי בהמה עד כמה צריך שיהיה מצוי, דלדעת המשנה ברורה סימן שח סקקי"ט – צריך שיהיה מצוי אצל רוב בני האדם שגרים שם. ומדברי רבינו בסע' סד-סה משמע, שרק אם אין מצויים כלל בעלי-חיים אלו – אז הרי זה מוקצה. ומ"מ, אין זה נוגע כ"כ למעשה, שהרי כנ"ל, אם אין רגילים [כלל] לשומרם עבור בעלי-החיים – הרי זה מוקצה גם במקום שמצויים בעלי-חיים אלו הרבה.

[3] שוע"ר סע' סח-סט.

והנה דנו הספרים האם בזמננו, שאין רגילים לאכול בשר חי, האם זה מוקצה?

ומדברי רבינו משמע, שאינו מוקצה, וכנ"ל, שמאכל אדם – גם אם אין רגילים לאוכלו – אינו מוקצה, והרי גם היום יש קצת אנשים שאוכלים בשר חי, ולכאורה, גם בשר קפוא רך, אם יש זמן להפשירו ולהשתמש בו בשבת [כגון שישרוהו במים פושרים (או חמים בכלי שלישי) ואז יהיה מוכן לאכילה בשבת] – אינו מוקצה. אבל אם אין שהות לכך, או שהוא בשר קשה, או בשר דגים שאין ראוי לאוכלו חי – הרי הוא מוקצה חמור, שאסור גם בטלטול לצורך מקומו. ולכן אם מונח במקפיא בשר קשה, שהוא מוקצה, וסמוך לו מונחת גלידה וכיו"ב שרוצה לאוכלה בשבת – אין לו לטלטל את המוקצה כדי להגיע לגלידה, שהרי זה נקרא טלטול מוקצה לצורך מקומו, שהוא אסור במוקצה גמור. והדרך שיוכל להוציא את הגלידה הוא על ידי שיוציא את המוקצה בשינוי כלאחר-יד, או שימשוך את ההיתר וממילא יוזז המוקצה [ומ"מ, יהיה אסור להחזיר את הבשר המוקצה למקומו ורק בשינוי מותר].

ובהגדרת המושג חי [בנוגע לבשר קשה], לכאורה, גם אם התחיל כבר להתבשל אלא

שלא הגיע לשליש בישולו – הרי הוא נחשב חי. וראה כעין זה בתחילת סימן רנג. וראה שם בשוע"ר בסע' יג, שבדיעבד סומכים על השיטה שמאכל בן דרוסאי הוא שליש בישולו. ושם, בקונטרס אחרון סק"ב, שהעיקר ששליש בישולו נחשב למאכל בן דרוסאי, והרי הגדר כמאכל בן דרוסאי משמעו שהוא ראוי [בשעת הדחק למאכל אדם, וא"כ מובן שאינו מוקצה], וכמו בשר רך חי שראוי למקצת בני אדם ואינו מוקצה, וקל-וחומר, שכך הוא בהגיע למאכל בן דרוסאי, שהרי גבי שהייה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה חששו בסימן רנג לשמא יחתה בגחלים גם בבשר רך, כגון בשר עוף, ולא חששו – בהגיע למאכל בן דרוסאי – לכך [למנהג שמביא רבינו בסע' ח]. וטעם הקולא בהגיע למאכל בן דרוסאי – כתב רבינו שם בטעם הראשון, כי אז כבר נחשב ראוי לאכילה ואין חשש חיתוי. ואילו גבי בשר רך שלא הגיע למאכל בן דרוסאי חששו לחיתוי כי אינו ראוי כ"כ לאכילה, וא"כ, אם בבשר עוף אין דין מוקצה כל שכן בהגיע למאכל בן דרוסאי.

ולהעיר, שבסימן שיח סע' ה משמע, שגם בבהמה יש בשר שנאכל חי.

[ובעניין דג שנמלח, מובן שרק אם כבר ראוי לאכילה אינו מוקצה. ואם עדיין אינו ראוי לאכילה – הרי הוא מוקצה].

[4] שוע"ר סימן שח סע' סא-סב. ולהעיר, שהיום ברוב הפעמים מותר

לטלטל הקליפות בידיים ממש אם אדם נשאר שם בחדר או שעתיד לשהות שם בדרך של קביעות, והוא מדין גרף של רעי, שחז"ל התירו לטלטל דבר המאוס על האדם מפני כבוד האדם ואפילו אם אינו מאוס ביותר ואינו מסריח, כמ"ש רבינו בסימן שלז סע' ב, שמותר לטאטא עפרורית וקליפי אגוזים מפני שהם כגרף של רעי.

[5] שוע"ר סימן שי סע' ו.

וראה שם, שאין איסור אכילה משום

דם, אם מדיחו ואין עליו דם בעין וגם לא בישלו, שאז הדם שבלוע בו לא פירש ממקומו ולא בא לכלל איסור דם.

ומובן שמדובר בבשר רך שראוי לאוכלו חי ולא בבשר קשה, כמ"ש רבינו בסימן שח סע' סח.

[6] שוע"ר סימן שח סע' ע וסימן שכד סע' ה.

[7] שוע"ר סימן שי סע' ב.

והנה דנו האחרונים האם האתרוג שקנהו בדמים יקרים לפני חג הסוכות האם יהיה בו דין מוקצה, כי וודאי לא יאכלנו לפני החג. ומדברי רבינו לכאורה משמע, שאין כלל גדר מוקצה באוכלין שלא דחאם בידיים [ומובן שמדובר באתרוג שראוי לאכילה עכשיו ללא בישול וכיו"ב], ואין זה בגלל שיש אפשרות שיבוא לאוכלם [שאז יש להחמיר באתרוג הנ"ל, שוודאי לא יבוא לאוכלו], שהרי רבינו לא הזכיר כלל סיבה זאת, אלא משמע שחז"ל לא גזרו כלל מוקצה על דבר הראוי לאכילה [וכעין זה בסימן שח סע' יז, שאוכלין מותר לטלטלם גם שלא לצורך כלל, כי אינם בכלל מוקצה כלל].

ושוב ראיתי, שמלשון רבינו משמע, שהיתר אוכלין הוא משום שאינו מסיח דעתו מהם, וא"כ, אם יש היסח דעת גמור מסתבר שזה מוקצה גמור. וכ"כ כמה אחרונים.

ובדין אתרוג בתוך החג – יתבאר אי"ה להלן.

[8] שוע"ר סימן שי סע' ב.

ומשמע, שאם היו ראויים קצת ונתכוון לאוכלם קודם השבת – אינם מוקצים. ואם אין ראויים כלל אין מועיל להם שום הכנה אפילו מבעוד יום.

ומסתבר, שאם נגמרים במתקן חשמלי, וידוע שייגמרו בשבת – אינם מוקצה.

[9]  שוע"ר סימן שי סע' ג.

והנה כאן כתב רבינו, שאפילו אם נגמר כבר גידולו, מ"מ, אסור משום גזירת פירות הנושרים. וראה בסימן שיח סע' ו, שהקוצץ פרי שנגמר בישולו לצורך חולה שיש בו סכנה – מותר לבריא ואין בזה שום איסור. ובביאור הדבר נראה, שחז"ל לא גזרו באופן שנתלש בהיתר לצורך חולה [כי איסור פירות הנושרים הוא מהגזירה שמא יעלה ויתלוש, ובמקום חולה הנ"ל, אדרבה, מצווה שיתלוש כדי להציל החולה].

[10] שוע"ר סימן שי סע' ד, ז. [ודוגמא לנתקלקל ונתקן אח"כ, כגון שנרטב ואז אינו ראוי, ואח"כ נתייבש ונעשה ראוי].

[11] שם סע' ח. ומבאר שם רבינו, שהרי מתחילה לא הסיח דעתו מהם אלא עד שיתייבשו.

[12] שוע"ר סימן שח סע' ט. ושם מביא,

שגם חדש [תבואה שנקצרה וצמחה לפני שעבר עליה זמן קרבן העומר, שהוא יום הראשון של חול המועד פסח], שנמשך

איסורו זמן רב – אינו מוקצה, כי עומד בינתיים להאכילו לבהמה או למוכרו לנכרים, ומובן שהדבר תלוי במציאות אם אכן מייחד את המאכל לבע"ח, אבל אם מייחד עבור מאכלי אדם כאשר יהיה מותר לאוכלו, ה"ז מוקצה בינתיים כמ"ש בקצות השולחן סימן קיא הערה ד.

[13] שוע"ר סימן שח סע' ח וסימן שכה סע' ו. וראה שם, שאסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיתן לו הפת בשבת, שאז הוא אופה לצורך הישראל ואסור לאכול מהפת עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.

ולהעיר, שרבינו מביא דוגמא של סעודת מצווה – סעודת ברית מילה – ולא הביא עוד דברים. וידועות השאלות אודות סעודות שבע ברכות ובר-מצווה, וגם על סעודות נישואין אם אינה של בת ת"ח לת"ח, וע"כ במקרים הנ"ל ישאל רב.

[14] שוע"ר סימן שכה סע' ח ואילך. וראה בסימן שי סע' ה, שאם הנכרי בישל

בשר לחולה בשבת – הרי הנותר אסור אחר שבת משום בישולי נכרים. וכן מבאר רבינו בסימן שכה, שאם הנכרי עשה בשביל הישראל – יש לאסור גם למוצאי שבת עד בכדי שיעשו. עיי"ש פרטי ההלכות.

[15] שוע"ר סימן שכה סע' יז. עיי"ש.

[16] שוע"ר סימן שח סע' יז. וראה בסימן שז סע' לא, שנהגו להתיר לקרות בספרי חכמות בשבת.

[17] שוע"ר סימן שז סע' כו, כח.

[18] שוע"ר סימן שז סע' כה-כו, כח.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email