א. מותר לומר לנכרי לטלטל כל מוקצה לצורך הישראלי או לצורך מקומו או לצורך גופו [או כדי לסלקו מפני שמתבייש ממנו הישראלי, או מפני שאינו מריח טוב וכיו"ב]. אבל לצורך המוקצה, כגון שלא ייגנב – אסור לומר לנכרי לטלטלו[1].

ב. כלי שהתחיל הנכרי לעשותו מער"ש וגמרו בשבת – אינו מוקצה. וכן פת שהתחיל לאפותה מער"ש וגמרה הנכרי בשבת – אינה מוקצה. אבל אם לא התחיל כלל לאפות הפת מער"ש, או שלא התחיל כלל לעשות הכלי מער"ש

– נחלקו הפוסקים האם הם מוקצה, ולכן יש להחמיר בזה אא"כ בשעת הדחק, שאי אפשר לו להשיג לחם אחר או לצורך מצווה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא – אזי יש לסמוך על המתירין[2].

ג. נכרי שצד בע"ח בשבת או ביום-טוב – ה"ה מוקצים לישראל. וכן אם תלש מהמחובר או שסחט פירות הנכרי בעניין שיש בהם איסור גם אם זבו מעצמן [כגון פירות העומדים לסחיטה ולא התחילו להיסחט מער"ש] – ה"ה מוקצה לישראל[3].

ד. נכרי שהביא חפצים שהם מוקצים לבית ישראל כדי להפקידם אצלו – יכול הישראלי לומר לו שיוליכם למקום מוצנע ויצניעם שם. ואם הם של ישראל – אסור אא"כ הם ביד נכרי עדיין[4].

וכל זה כשמטלטל לצורך המוקצה להצניעו, כנזכר בהלכה הנ"ל, וע"כ אין היתר אא"כ הוא לצורך הנכרי או שעודו בידו.

(ואע"פ שבסימן שח סע' יג מביא רבינו, שיש מי שאוסר במוקצה גמור אפילו אם הוא כבר בידו. ופסק רבינו שם להחמיר באין הפסד מרובה. ומ"מ, גבי נכרי משמע, שאין רבנו מחלק ומתירים, כי אצל נכרי מקילים יותר. ועד"ז בסימן רנג סע' כה.

ועוד י"ל, שכיוון שמטלטלו להצניעו, ה"ז גדר הפסד [כי הפסד היינו גם חשש וספק הפסד, כמשמעות שוע"ר סימן תצח סע' טז]).

ה. כל מאכל שאסור לישראל אבל מותר לנכרי, או שראוי לבהמות נכרי ומותר לישראל לתיתם לנכרי או לבהמותיו – אינו מוקצה אם רגילים לתיתם לבהמות או לנכרי. אבל דבר שאסור לישראל להשתמש בו כלל בשבת משום גזירה, כגון חלב שנחלב בשבת או פירות שנשרו בשבת או חמץ בפסח – ה"ז מוקצה גמור[5]. ומשמע, שכן הדין בכל איסורי הנאה כיוון שאין הישראל יכול ליהנות ממנו ולתיתו לנכרי או לבהמות וכיו"ב – ה"ה מוקצה גמור, וכמ"ש בס' שמירת שבת כהלכתה פרק ב הל' כט.

ו. במקום מקצת חולי – מותר לומר לנכרי לטלטל מוקצה, וכן בהפסד מרובה, אע"פ שאינו דבר בהול, כגון להציל מגשמים. ואם היה דבר בהול והפסד מרובה, כגון להציל מדליקה בבית הסמוך למקום הדליקה [אבל לא בבית שהדליקה שם], או שחושש מליסטים – מותר אפילו על ידי ישראל[6].