[1] שוע"ר סימן שיח סע' י. ובפשטות משמע, שדין זה הוא הוא בכל הדברים כולל מים, שכל זמן שלא רתחו יש בזה בישול מן התורה.

[2] שם סע' כב.

[3] שם סע' ז. וידוע הדיון (ראה בפסקי תשובות סימן שיח) בדין דוד שמש האם נחשב כחמה או תולדות חמה. ונתפשט המנהג לדונו כתולדות חמה, וע"כ אסור להוציא מים מדוד שמש אם המים שבתוכו חמים, כי עי"ז נכנסים לתוכו מים צוננים ומתחממים מחום המים שבדוד וזה נחשב בישול. וגם אם המים שם אינם חמים, יש חשש כיוון שעתידים להתחמם אח"כ ע"י השמש. ואפילו אם אין נכנסים מים צוננים לדוד יש חשש כי ע"י שמשתמש במים הריהו מפחית את כמות המים שבדוד וממילא יתחממו לחום גבוה יותר, וגם יתחממו במהרה וזה נקרא מקרב בישולו, ע"ד מגיס המובא בסימן שיח סע' י, וזאת

בנוסף לחשש שבחימום המים שבצינור.

ולהעיר, שאם יש דבר שנתחמם בחמה או תולדות חמה, לכאורה יהיה איסור לחממה באש או תולדות האש כיוון שמדאורייתא תולדות חמה דינם כצונן. וידועה השאלה באגרות משה (או"ח חלק ג סימן נב) אודות בישול במיקרוגל האם נחשב כתולדות חמה. ולפי סברה זו יהיה אסור לקרב לחום האש או חום של חשמל דבר שנתבשל ע"י מיקרוגל, כגון שתבשיל זה נמצא ע"ג פח שעל האש ובשבת לקחו קדירה מהאש – יהיה אסור לקרבה לכיוון האש.

וכן מובן, שאם יש תבשיל שלא בושל כל צורכו או מים שעדיין לא רתחו והיו ע"ג הפח שע"ג האש לפני שבת – אסור לקרבם לכיוון האש מטעם הנ"ל.

וכן אם יש מיחם מים שעדיין המים שבו לא רתחו והוא עומד ע"ג הפח שע"ג האש או על פלטה חשמלית, יש הרבה פעמים איסור להוציא ממנו מים גם ללא הזזה כי עי"ז ממהר חימום המים הנותרים [אם אכן הם מתחממים יותר ממה שהיו], וכמובן גם בקדירת תבשיל במצב שלא נתבשל כל צורכו אם הוציאה אסור להחזירה לפח או הפלטה משום בישול.

וכן במצב הנ"ל, אסור בתבשיל או במים להחזיר המכסה ע"ג הכלי. למשל, אם הסירו המכסה כדי לראות מצב התבשיל ונתברר שיש בפנים בשר או איזה דבר שעדיין לא נתבשל כל צורכו, אז אסור לכסותו במכסה, כי בזה גורם למהר בישולו.

והנה גבי בישול באנרגיית החשמל נוהגים להחשיבו כבישול באש, דהיינו, שיש בזה בישול מן התורה, וכנראה שגם מסתמכים ע"ז לקולא. למשל, סיר שבושל בו ע"י חום חשמל והונח ע"ג הפח סמוך לשבת מתירים להזיז אותו לכיוון האש בשבת [אם הוא חם ומבושל כל צורכו]. ואינו דומה למים שהורתחו ע"י אנרגיית השמש, שאז כנ"ל צריך להימנע מלקרבם יותר אל האש. וחמי טבריה וכיו"ב שאר מעיינות חמים, דינם כתולדות חמה, כמובא בשוע"ר סע' ז. וצ"ע.

[4] שוע"ר סימן שיח סע' ז. והנה משמעות ההלכה, שאם הגיע למאכל בן דרוסאי והוסיף אפילו מעט בבישולו – הרי הוא חייב כמשמעות שוע"ר סימן שיח סע' י, שכל מה שמקרב בישולו חייב. והסברה בזה נראה, שכל זמן שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין זה ראוי לאכילה וע"כ זה נחשב לחצי שיעור שאסור מן התורה ואין חייבים עליו. אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי,

שכבר ראוי קצת לאכילה, הרי כל תוספת היא חשובה וחייב על זה. אבל כשהגיע לבישול גמור אין תועלת [כל כך] בתוספת הבישול, ולכן אע"פ שמצטמק ויפה לו אין כאן איסור בישול.

והנה במחמם מתכות – לרוב הדיעות אין איסור כל זמן שלא האדימה המתכת או שנתרככה, כיוון שאין שם תועלת בזה, משא"כ באוכל שנתרכך קצת.

ויש להעיר, דידועה הסברה שחצי שיעור חייבים הואיל וראוי להצטרף, ולפי"ז גם במתכת הרי אם יוסיף בחימומה תאדים וזה דומה לראוי להצטרף. ומ"מ, רוב הפוסקים מתירים במתכת כל זמן שלא האדימה כי אין זו מהות בישול במתכת [וגם בפועל אין ממשיכים לחממה עד שתאדים].

ולפי"ז יש לעיין באופה אטריות שהרי אין ראויין כלל לאכילה עד שיתבשלו וא"כ מה האיסור בזה והרי זה דומה לחימום מתכת הנ"ל?

ויש לבאר, שבאטריות ודאי יש מזה תועלת להמשך הבישול וגם זה עומד לכך משא"כ מתכת שאח"כ תתקרר אין בזה שום תועלת לליבון המתכת בעתיד וע"כ אין בזה איסור.

ומ"מ, מסתבר שבאפיית אטריות וכיו"ב, שאינן ראויות כלל לאכילה עדיין, אין כאן חיוב ואינה דומה לשאר מאכל בן דרוסאי, שהוא חצי בישולו או שליש בישולו, כמובא בשוע"ר סי' רנג סע' יג. ושם בקונטרס אחרון ב מביא רבינו, שהעיקר הוא כשזה שליש בישולו ורק משום חומרא דשבת מחמירים לחשוש להדיעה שהוא חצי בישולו, וטעם החיוב כמ"ש רבינו בסימן רנג סע' ח שבמאכל בן דרוסאי היא ראויה להיאכל בזה ע"י הדחק ולפי"ז באטריות אפויות ולא מבושלות אין כאן חיוב כי עדיין אינן ראויות לאכילה כלל [ומסתבר שבמים שחימם מעט ולא הגיע ליד סולדת בו, הרי גם להשיטה שיש חיוב במחמם עד שהיד סולדת בו, מ"מ, בפחות מיד סולדת מסתבר שודאי אין חיוב כי אין זה נחשב כלל כמשקה חם, ויותר משמע שאין בזה איסור בישול כלל כי אין כאן כלל איכות בישול כמשמעות שוע"ר סימן שיח סע' טו. ואם כנים הדברים שדין זה הוא גם במים, א"כ, לשיטה שחיוב בישול במים הוא כשמגיע ליד סולדת בו יצא שבמים יש היתר גמור בחום שהוא פחות מיד סולדת בו, אבל ברגע שמגיע ליד סולדת בו, יש בזה חיוב גמור ואז אולי יהיה איסור גם על התחלת הבישול. וכדוגמת הדין, שאחד נותן מים ואחד עצים וכו' ואח"כ אחד הדליק האש הרי המדליק חייב וכולם עומדים באיסור כיוון שסייעו להבישול, וע"כ גם בהנ"ל אם בפועל נעשה בזה בישול, מסתבר שאז יש איסור גם על תחילת החימום.

[5] שוע"ר סימן שיח סע' ז. והנה גבי מתכות אין איסור לחמם מעט וכך יש ג"כ באגרות קודש מכ"ק הרבי (אגרת ג'רצג) וכמ"ש בקצות השולחן סימן קלד בבדי השולחן יח [בסוף הסימן] להתיר. וראה בבדי השולחן שם, שמאריך להוכיח היתר הנ"ל שכיוון שאינו מועיל כלום אין בזה איסור. ולפי"ז, במחמם חרס או קרמיקה בתנור אם זה מתקשה מעט יהיה איסור [ומסתבר שאין זה תלוי האם הגיע להיד סולדת בו].

[6] שוע"ר סימן שיח סע' יא. וכ"כ כתב רבינו בסידור בהלכתא רבתא לשבתא ליזהר מאוד שלא להחם בשר או עופות צלויים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו משום איסור סקילה וכרת, ח"ו. וכנראה דבר יבש הוא כל זמן שאין הלחלוחית שעליו טופח ע"מ להטפיח, כלומר שאם יגע בו בידו ואח"כ יגע בידו במקום אחר לא יתרטב המקום ההוא מחמת לחלוחית שבידו, ומשמע שגם אם יש לחלוחית בתוך האוכל, מ"מ, כל זמן שאין יוצא לחוץ אין כאן חשש.

אך לתת לתוך התנור אסור, כמ"ש בסימן רנג סע' טז וגם ע"ג האש אסור [אם אין תנאי חזרה], כמ"ש שם סע' יד.

[7] שוע"ר סימן שיח סע' יא ובסע' יז אומר, שטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון שאין היד סולדת בו. ומובן שמדובר שעדיין הוא קצת חם, אבל בנתקרר לגמרי מסתבר שאין כל חשש.

והנה בשוע"ר מוזכר תבלין ומשמע דהחידוש בזה שאפילו תבלין שמותר לתיתם בכלי שני, כמבואר שם בסע' יב, מ"מ, יש למנוע בכלי ראשון שחם קצת. וכ"ש שאסור בשאר מאכלים שאסור לתיתם בכלי שני [אבל משקין שמותר לתיתן בכלי שני כמ"ש שם אפשר שאין למנוע מלתיתם בכלי ראשון שאין היד סולדת בו שכיוון שמתערבבים מקררים את המשקה שבכלי ראשון, כמ"ש רבינו בסע' ז וצ"ע בזה].

ומלשון רבינו, שטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון כו' ולא הזכיר שמדובר בעודו על האש, משמע שגם כאשר הוסר מן האש ג"כ אסור לכתחילה כנ"ל, ומסתבר שבעודו על האש יש לאסור גם כשהתבשיל צונן לגמרי, גזירה שמא ישאירנו על האש ויתחמם, כמ"ש רבינו בסע' כד. ומה שרבינו לא הביא כאן פרט זה הוא, מפני שכבר נתבאר זה בסע' כד, וכאן בא לחדש לאסור בשאינה על האש ואז אסור אם זה חם אע"פ שאין היד סולדת בו כמשמעות דברי רבינו. ואין איסור בקר לגמרי, אבל בעודו על האש הרי זה מתבאר בסעיף כד ולא הוצרך רבינו להביאה בשנית.

[8] והנה מסגנון רבינו, לכאורה רק כלי גדול מלא מים חמים הרבה. אך מאדמו"ר הצ"צ משמע, שגם בכוס יש לחשוש לאמבטי כשחם הרבה, וכמ"ש בחידושי הצ"צ משניות שבת פ"ג מ"ה. אבל אפשר, שכל דין אמבטי הוא רק במשקין שמתערבים בהם ולא כשנכנס מאכל לתוך האמבטי.

[9] שוע"ר שם סע' יט גבי תבלין [אע"פ שמותר ליתנם בכלי שני], ומשמע שכל שכן שאסור בשאר דברים כמשמעות סע' יא.

ולהעיר, שבשוע"ר סימן תנא סע' כט מחלק רבינו בין עירוי שנפסק הקילוח לעירוי שלא פסק הקילוח, כלומר שאם אין זרם רציף של מים מהכלי ראשון נתמעט חומו ולפי"ז אפשר שגם גבי שבת אין בכוחו לבשל [מן התורה], ומ"מ, אפשר שיש איסור לערות מכלי ראשון שנפסק הקילוח אפילו ע"ג תבלין מדרבנן כי יבואו להתיר בעירוי שלא נפסק הקילוח [ואולי גם מן התורה כי, מ"מ, אינו כלי שני].

ובשו"ת הצ"צ יו"ד סימן עב נוטה לפסוק, שעירוי שנפסק הקילוח אינו אוסר מדאוריייתא, ולפי"ז ודאי שאין כאן איסור בישול מן התורה. ולפי"ז אם עירה ונפסק הקילוח על דבר שלא היה מבושל והיה זה בשוגג, יש להתיר המאכל גם בשבת כדין עושה מלאכה דרבנן בשוגג [אבל אם זה דבר שדרכו בעירוי כזה שנפסק הקילוח, יש לדון שאולי זה דאורייתא כיוון שכך דרך בישולו].

[10] שוע"ר שם סע' יא-יב. ומשמע מלשון רבינו שכל תבלין, דהיינו כל מה שעשוי למתק הקדירה והוא אינו עיקר התבשיל – מותר ליתן בכלי שני. וגם שום ובצל, אע"פ שנאכלים, מ"מ, כיוון שעיקרם לתבל הקדירה – מותר ליתן בכלי שני כיוון שעיקר הטעם לאיסור כלי שני הוא משום שנראה כמבשל, כמ"ש רבינו בסע' יא, אבל תבלינים שאין חשיבות לבישול שלהם מצד עצמם, ע"כ אין נראים כמבשל. ואע"פ שרבינו מביא בסע' יב, שיש גם חשש בישול דאורייתא בכלי שני, מ"מ, העתיק שם שוב דין תבלין ומשמע שלא נתחדש בזה שום חומרא בתבלין כיוון שרגילים ליתן תבלין בכלי ראשון כדי שיוציא את טעמו לתבל התבשיל, ורק בדבר שהוא עיקר האוכל יש רגילות קצת ליתן גם בכלי שני וע"כ יש שם חשש דאורייתא. ורק במלח מביא רבינו בסע' יז, שיש להחמיר גם בכלי שני כיוון שרגילים ליתן מלח על אוכל חם בכלי שני, ע"כ זהו דרך בישול לשיטה זו.

ולהעיר, שבסע' יא מביא רבינו, שאסרו בכלי שני מדרבנן ורק בסע' יב מביא שיש גם חשש של דאורייתא מפני שיש דברים שמתבשלים גם בכלי שני. ומשמע, שלדעת רבינו אין עיקר האיסור בגלל חשש בישול דאורייתא ורק שיש לחוש לזה [ובפרט בדבר אפוי שכבר נתרכך]. וע"כ מחמירים בכלי שני גם לעניין בישול אחר אפיה וצליה מפני שיש בזה גם חשש דאורייתא, אבל, מ"מ, אין זו דיעה עיקרית [עכ"פ בדבר שלא היה אפוי או צלוי], וע"כ בסע' יא לא הובאה כלל דיעה זו.

ומשמע, שבכלי שלישי ורביעי אין כל חשש. וכן כתב רבינו בסימן תנא סע' לד, שכלי שלישי ורביעי איננו מבשל.

[11] שוע"ר סימן שיח סע' יז. והנה הדיעה העיקרית היא, שמלח אינו מתבשל אפילו בכלי ראשון שאינו על האש [כיוון שרגילים לבשלו בכלי ראשון על האש]. והמחמירים סוברים שהוא חמור יותר משאר תבלין ואסור גם בכלי שני [כי לפעמים מוסיפים מלח בתבשיל שבכלי שני].

ובדיעבד, דעת רבינו להתיר התבשיל מצד שהמלח בטל בשישים. ואע"פ שתבלין איסור אינו בטל בשישים כל זמן שמורגש טעמו, מ"מ, גבי בישול בשבת זה בטל כיוון שאינו איסור מצד עצמו. ויש מי שאוסרים כיוון שטעמו מורגש, ומ"מ, אוסרים רק עד מוצאי שבת ואע"פ שהמבשל בשבת במזיד הרי זה אסור לו עולמית, כמ"ש רבינו בסע' א. מ"מ, בטעם כזה של תבלין שבטל בשישים לא החמירו כ"כ [ויש להוסיף ביאור, שמה שאסרו בשבת הוא כדי שלא יהנה מן האיסור. ויש סברה לאסור גם בתבלין כדי שלא יהנה מזה, אבל במוצ"ש שהאיסור הוא כדי שלא יבוא לבשל בשבת לצורך מוצאי שבת, הרי במלח שניתן גם לתיתו בזמן האכילה ואין סיבה שיעשהו דווקא בשבת, בזה לא גזרו. ולפי"ז אולי בתבלין שיש צורך דוקא לבשלו הרבה ע"ג האש אולי ייאסר התבשיל עולמית למבשל במזיד לשיטה זו. ויותר נראה שרבינו עסק רק בבישל בשוגג, שהוא מצוי יותר. אבל אם בישל במזיד לדיעה המחמירה אסור עולמית למבשל במזיד. וגם אפשר שמה שכתב שהתבשיל מותר הכוונה לשאר בני אדם אבל המבשל במזיד עצמו אסור לו עולמית, כמו שנתבאר בסע' א].

והנה בשוע"ר סע' יח פוסק רבינו, שהעיקר להלכה שמלח מבושל מותר ליתנו בכלי ראשון ואפילו הוא נימוח, מ"מ, הוא דבר יבש, שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, ומ"מ, ראוי להחמיר בזה. אבל בהלכתא רבתא לשבתא מחמיר רבינו מצד הדין בדבר שנימוח מצד שדינו כדבר לח

כיון שהוא נימוח וע"כ מצד הדין אין שום חילוק בין מלח מבושל למלח שלא נתבשל [והיום המלח המצוי באה"ק אינו מבושל].

[12] שוע"ר סימן שיח סע' לא. והנה אדמו"ר הצ"צ בשו"ת יו"ד סי' סה מסביר, שכאן בצלי יש להחמיר אפילו שאינו על האש, אבל בשאר דבר גוש שהוצא מתבשיל אין להחמיר בכלי שני. וראה בשוע"ר סימן תנג קו"א סקי"א בסופו, שמביא הדיעות להחמיר בדבר גוש שהוצא מתבשיל שדינו נשאר ככלי ראשון. וכן פסק בקצות השולחן סימן קכד בדי השולחן טו, שאסור ליתן מלח ע"ג בשר או ירק חם בכלי שני בעודו חם מצד שעדיין הוא מבשל מצד שדבר גוש אינו מתקרר בכלי שני, וכמדומה שכך נוהגים לפסוק [וגם דבר גוש בכלי שלישי יש מחמירים].

וראה בספר שבת כהלכה פ"א ביאורים לא שמיקל בזה. וראה בקצות השולחן סימן קכד סקל"ט וטו שמיקל בדבר גוש שהוצא ביחד עם התבשיל הנוזלי אל כלי שני שמתקרר, שכיוון שמעורב עם התבשיל ה"ז מתקרר עימו. וראה בקצות השולחן שם סק"ז בשם הצ"צ, שביצה שמתקשה בכלי שני זה איסור תורה. והנה רבינו בסע' כ פסק, שבאמבטי שהמים בה חמים הרבה מבשל מים שמתערבים בה, הגם שהוא כלי שני; ואם הוכנס מאכל באמבטי חמה, אפשר שאינה מתבשלת, כי רק גבי מים שמתערבים בהם הוזכר שמתבשל [ולפי"ז מתורץ מה שבשו"ע יו"ד סימן קה, שהוזכר בשו"ע שם סע' ב, שכלי שני אינו מבשל כו' ולא הוזכרה חומרא באמבטי שהוא חם הרבה כנ"ל כאן, אך להנ"ל י"ל, שהרי כל החומרא היא במשקין שמתערבין אבל גבי איסור והיתר אם מתערבים נאסר גם בצונן מצד התערובות [ורק לגבי בשר בחלב יהיה נוגע דין בישול, שאם היה מרק בשרי בכלי שני בחום גבוה (כעין אמבטי) ונכנס בו חלב נוזלי ומתערב בו, אז זה ייחשב לבישול גמור וייאסר בהנאה (אם נפרש בשוע"ר כפשוטו שאמבטי מבשל מן התורה הגם שהוא כלי שני) כבישול גמור].

[13] בשוע"ר סימן שיח סע' יא. ומובן שאסור להכניס בקדירה שעומדת ע"ג האש משום איסור החזרה כמבואר בסימן רנג סע' יד. והנה בשו"ע הנ"ל מתיר רבינו אפילו אם יהיה נימוח שם, מ"מ, דינו כדבר יבש שאין בזה איסור בישול. אך בסידור בהלכתא רבתא לשבתא מחמיר רבינו שיש איסור תורה אם נימוח קצת ומגיע ליד סולדת בו, וע"כ אסור להכניס דבר יבש שנימוח כיוון שכידוע פוסקים

כסידור אפילו נגד השו"ע כיוון שהוא נכתב לאחרונה, וזו מסקנת רבינו.

והנה רבינו מתיר רק דבר יבש שאין בו רוטב כלל, ומסתבר שכל זמן שאין המאכל לח מבחוץ שאינו טופח על מנת להטפיח, כלומר שאם נוגעים במאכל ביד ואח"כ נוגעים ביד במקום אחר לא תורגש שם לחלוחית זה נקרא יבש. אבל אם הוא מעביר לחלוחית זה נקרא לח ואסור, מפני שבדבר לח יש בישול אחר בישול. וכמו שנוטה לכך קצות השולחן סימן קכד בדי השולחן לז.

ובהסבר הדבר נראה מקצות השולחן וכו', שהוא מכיוון שבדבר יבש אין כ"כ הקפדה אם יאכלוהו חם או צונן, אבל בדבר לח שרגילים לאוכלו חם, כגון מרק, הרי רגילים להקפיד שלא לאוכלו צונן וע"כ יש בחימומו מחדש איסור בישול, משא"כ ביבש שאין הקפדה בזה כ"כ אין זה נחשב בישול.

[14] שוע"ר שם סע' יג. ומובן שרק סמוך לאש מותר, אבל ע"ג האש אסור מפני שאסרו חכמים להחזיר על האש מה שלא היה שם מערב שבת, כמ"ש בסימן רנג סע' יד וכו'.

[15] שוע"ר סימן שיח סע' יב-יג. והנה רבינו כתב בסעיף חדש סע' יג את הדין שגם יש אפיה וצליה אחר בישול לשיטה המחמירה. ומשמע, שזהו חידוש ואינו מוכרח מהדין הראשון שיש בישול אחר אפיה וצליה. וכן הלשון בסע' יג יש ג"כ אפיה וצליה אחר בישול, משמע שיש חידוש יותר בדין זה, וההסבר נראה שיש יותר סברה להחמיר בבישול אחר אפיה וצליה מכיוון שמתבשל בתבשיל לח והרי בדבר לח קיי"ל שיש בו בישול אחר בישול, כמ"ש רבינו בסע' ט, וע"כ יש יותר סברה לאסור בזה מפני שנעשה קצת כתבשיל לח, שכאמור בלח ממש הרי קיי"ל שיש בזה בישול אחר בישול, אבל ליקח דבר מבושל ולצלותו יש יותר צד להתיר כיוון שלא נתבשל עתה בלח, והרי קיי"ל בסע' יא שביבש אין בישול אחר בישול, אך, מ"מ, רבינו מביא להחמיר בשניהם, שכיוון שנשתנתה איכות וסוג הבישול יש סברה להחמיר בזה [וסברה עד"ז מביא בפסקי תשובות סימן שיח הערה 43 במוסגר]. והנה בסברה זו לאסור להניח סמוך לאש דבר מבושל מפני שיש צליה אחר בישול נחלקו המחברים: לדעת המשנה ברורה סימן זה סקמ"א אסור אפילו לחממו ע"ג קדירה. ויש שמתירים, שכיוון שיש קדירה המפסקת בינה לאש אין זה נחשב צליה לעניין זה. ורבינו לא אומר במפורש דעתו,

אך נראה כיוון שבסעיף זה נכתב לאיסור סמוך לאש ובסע' כד ג"כ כתב רבינו לאיסור גבי משקין צוננים סמוך לאש. ושם בסע' כד ברור שזה כולל גם ע"ג קדירה, שכיוון שהמים מתחממים הרי זה בישול דאורייתא, וא"כ גם כאן שנכתב ביטוי זה, הכוונה ג"כ ע"ג הקדירה שיש לאסור מצד שינוי צורת ואיכות הבישול.

ומ"מ, אם מונח בתוך כלי [כך שהרוטב היוצא ממנו חוזר ונבלע בו וזה נקרא צלי קידר=צלי קדירה] – יש הרבה שמתירים כי זה נחשב כבישול לעניין זה, ומדייקים מלשון רבינו בסע' טו שמתיר להניח מאכל מבושל כל צורכו צונן ע"ג כלי חם אע"פ שמתחמם בכך, מ"מ, מותר כי אין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולא הזכיר כאן כלל איסור משום צליה אחר בישול משמע שכיוון שהוא בכלי ה"ז בישול לעניין זה [וראה בספר שבת כהלכה פ"ג סע' כד ובפסקי תשובות שיח סע' יד]. וכן בסוף סימן רנט בקיצור ההלכות מתיר רבינו לחמם דבר יבש מבושל בתנאים מסויימים ולא חשש מצד צליה אחר בישול מפני שמדובר שם שהוא מונח בכלי, כמ"ש שם בתחילת דבריו [כי המונח בכלי נאסף לתוכו מעט רוטב מן המאכל (ונתמעטה חמימות האש) והוא נקרא צלי קידר שהוא כמו טיגון. ופסק רבינו בסדר ברכות הנהנין פרק ב הלכה יא, שהעיקר להלכה שטיגון בשמן דינו כבישול, וכמו שכתבתי לקמן פרק ד הלכה ח].

והנה בסימן שיח סע' כד אוסר רבינו ליתן דבר ששייך בזה בישול סמוך לאש אע"פ שרוצה לסלקו קודם שיגיע ליד סולדת בו, מ"מ, אסור גזירה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו.

ויש לשאול: האם מותר לתת סמוך לאש דבר שנתבשל ברוטב כשכוונתו לסלקו לפני שיגיע ליד סולדת בו, האם גם כאן יש לאסור מחשש שיגיע ליד סולדת בו ותהיה אז צליה אחר בישול? והנראה שכאן אין חשש כיוון שהעיקר להלכה שאין צליה אחר בישול וכפסק רבינו להתיר בדיעבד וע"כ אין לגזור שמא יגיע לזה כיוון שזה נחשב רק הידור. והרי כתב רבינו בסע' כד שיש להחמיר מכיוון שאם נתבשלו חייב, משמע שרק במקום חשש חיוב דאורייתא חששו. ויש שדנו בתבשיל שצמק, כגון חמין [צ'ולנט] האם מותר להוסיף לו מים חמים, דלכאורה יש כאן בישול אחר צליה שכיוון שנתייבש ה"ז כצלי, ומ"מ, כתבו להקל או משום שהיה כבר מבושל ברוטב וגם מצד שעדיין יש בו מעט רוטב ואינו דומה לצלי. וראה עד"ז בשוע"ר סימן תנא סע' לו, שבבישול בקדירה אפילו אם התבשיל נשרף ונדבק לדופני הכלי, מ"מ, יש בתוכו ובפנימיותו לחלוחית משקה וגם בצידו החיצון יש מעט לחלוחית כו' [וראה בספר ספר שבת כהלכה פ"ג סע' נב]. וראה בביאור הלכה סימן שיח על סע' ה ד"ה יש שמביא מהפמ"ג שבדבר שהיה מבושל ואח"כ נצלה מותר גם בישול וגם צליה.

והביאור הלכה נוטה להחמיר, שהולכים אחר הדבר האחרון ואם הייתה צליה באחרונה אסור לתיתו ברוטב חם [וזה דומה לאפיה שבתחילה היה רטוב ונאפה ונתייבש, ומ"מ, אסור לתיתו ברוטב חם].

[16] בזה מאריך קצות השולחן סימן קכד בבדי השולחן נד ומביא לדמות זה להנפסק בסדר ברכות הנהנין [לרבינו הזקן] פרק ב. ושם בסע' יא כתב, שאם מושחים מעט שמן שלא תישרף העיסה זה נקרא אפיה, ואם היה מעט שמן [אבל יותר מהנ"ל] יש מחלוקת והעיקר שדינו כבישול, ואם היה שמן מרובה דינו כבישול.

והנה בבדי השולחן הנ"ל לומד מדברי רבינו, שבטיגון בשמן שאינו עמוק [דרגה שניה] כמו שיש להחמיר גבי ברכת המזון לחשוש לב' הדיעות כי הוא ספק של תורה, ע"כ גם לעניין שבת יש לחשוש ולאסור ליתנו ברוטב וגם לאסור חימום שלא ברוטב.

ולענ"ד אין זה דומה, כיוון שגבי ברכת המזון זה ספק של תורה, כי ברכת המזון דאורייתא משא"כ כאן הרי העיקר להלכה שאין בישול אחר צליה ואין צליה אחר בישול, כמ"ש רבינו בסע' יג, אבל יש מתירין כו', שסגנון "אבל" הוא שכן האמת, וא"כ כל מה שנזהרים כאן הוא הידור לכתחילה. ומכיוון שכנ"ל פוסק רבינו, שהעיקר שטיגון הוא כבישול אין להחמיר פה ודינו כבישול ומותר ליתנו ברוטב חם [ומצד הסברה יש מקום להתיר גם בבישול וגם בצליה כיוון שהטיגון יש בו מתכונת הבישול וגם מתכונת הצליה ואין איסור אלא במה שהיה רק בישול או רק צליה אלא שלמעשה קשה לחדש קולא כזאת]. וגם קשה לומר חידוש זה שאין מוזכר כלל בשוע"ר שיש דבר שאסור גם בבישול וגם בצליה, והרי לעיל בסע' ז מזכיר רבינו, שאף הטיגון בכלל בישול ואם הוא סובר שיש בו החמרה מיוחדת כנ"ל שאסור גם בצליה וגם ברוטב לא היה נמנע מלאומרו, וע"כ נטייתי לדונו כמבושל בלבד. וראה גם בפסקי תשובות סימן שיח סע' ג.

וראה לעיל הערה 15, שמשמע מרבינו שצלי קידר, צלי בכלי, דינו כבישול כיוון שנאסף שם מעט רוטב, ולכאורה זה דומה ממש לטיגון במעט שמן [שהרי בדינים אלו אין חילוק בין מים לשמן וכיו"ב].

[17] שוע"ר סימן שיח סע' ל וסע' י. ומשמע, שבמבושל כל צורכו יש איסור דרבנן בעודו על האש, ולמחמירים גם

כשהוסר מן האש. ובדיעבד אם הגיס במבושל כל צורכו אין לאסור כיוון שאינו מן התורה א"כ בעשה בשוגג מותר, וגם בעשה במזיד יש להתיר כי אין נהנה כ"כ מההגסה. והנה בקצות השולחן סימן קכד סע' י מסתפק האם יש איסור הגסה במים בלי תבשיל ולמעשה מחמיר ומובן שאין לאסור בדיעבד כנ"ל וגם נוהגים להוציא מים ע"י פתיחת הברז בכלי ראשון ורק בהגסה ממש אולי יש מקום להחמיר. והנה שם מחמיר שבקדירה שיש רוטב בתחתיתה יש לאסור, כגון צ'ולנט שיש מעט מים בתחתיתו, להוציא אפילו במקום שאין נוגע ברוטב – גזירה שמא ינער במקום הרוטב. ובספר שבת כהלכה פ"ה הלכה ז התיר זה בפשטות, עיי"ש.

ודבר ברור לכל הדיעות, שאם הוציא אין התבשיל נאסר כנ"ל [וכל שכן שאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו וזה דבר שקורה לעיתים במקום ציבורי, וכאמור אין חשש לאכול מתבשיל שהוציאו ממנו או בהנשאר בקדירה].