מקום משכן הנפשות

בית הוא מקום משכן האדם, וכמו משכן האדם שהוא מקום ראוי לדור בו ובו האדם מתגלה, כך לכל אחת משתי הנפשות מקום מסוגל וראוי בגוף האדם, המשמש נקודת מוצא לפעולתה של הנפש, שבו מתגלים כחותיה ופעולותיה; וממקום זה נמשכים כחות הנפש ומתגלים בשאר חלקי הגוף. אם כי הנפש עצמה היא רוחנית ולא שיך ברוחניות תפיסת מקום.

הנפש בגוף היא בדוגמת כחות הנפש באברי הגוף. לכל אחד מכחות הנפש יש אבר מיוחד בגוף, שבו הוא מתלבש ומתגלה, ובאמצעותו ממלא את תפקידו. שהתלבשות והתחלקות כחות הנפש באברי הגוף הם לפי ערך אברי הגוף, המותאמים ומסוגלים לקבל בהם כחות אלו, כשכל כח מתאחד עם האבר המתאים לו לפי מזגו ותכונתו. כך שהכלי הוא מעין הכח ודוגמתו. כמו השכל השורה במוח, וליתר דיוק בשלשה מוחין: חכמה, בינה ודעת, כי כל מוח הוא כלי מתאים לסוג אחר של שכל. מוח החכמה הוא קר ולח (כמו דבר נוזלי), ויש בו דביקות והתבטלות, לכן מתאים להיות כלי לכח החכמה, שטבעה דביקות והתקשרות במושג הנלמד. ומוח הבינה שהוא חם ויבש מתאים להיות כלי לכח הבינה, שטבעה חקירה ודרישה והעדר ודאות ומפרטת כל סברה לפרטים רבים, שהרי ביובש אין דביקות ואחדות (כמו בעפר או חול יבש), וכן הלאה. כך גם הנפשות האלוקית והבהמית משכנן במקום הראוי להן. מקום הנפש הבהמית בלב, כי הלב מרגיש יותר את עצמו. ומקום הנפש האלוקית הוא במוח, כי במוח יש יותר ביטול, המוח מתבונן יותר בעניין שלפניו.

ולמה חשוב לנו לדעת היכן הוא משכן הנפשות?

האדם נושא בקרבו כל זמן קיומו, מצד אחד, את הגשמי הנפסד והולך, דהיינו, מה שקשור בתאוות לבו – יצרו הרע. ומצד שני, את החיות האלוקית, חיי הנצח – מה שקשור במוחו ושכלו – יצרו הטוב. והוא מצווה לבחור בחיים, כלומר, לתפוס בכל דבר את הרוחני שבו ולא את הגשמי והחומרי שבו. ועל ידי שיודע את מקום משכן הנפשות יכול לבחור בטוב, כי מה שבא מהמוח בדרך כלל הוא קדושה, ומה שבא מהלב בדרך כלל הוא קליפה.

הנפש הבהמית

הנפש הבהמית שמקליפת נוגה, היא הנפש המחיה את הגוף על ידי התלבשותה בדם האדם, ומקום משכן ה"אני" של הנפש הבהמית הוא בלב בחללו השמאלי המלא דם, כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג). [וכפי שמסבירה הגמרא: דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם (פסחים טז ב) – בחלל השמאלי של הלב נמצא רביעית הדם, הדם הצלול שהנפש קשורה בו].

יש כמה בחינות בנפש הבהמית: מהותה ועצמותה, כחותיה הפנימיים ופעולותיה. וכמו שמהלב מתפשט הדם דרך גידי הדם לכל האברים ואפילו למוח להחיותם, כך ממשכן מהות הנפש הבהמית שבלב מתפשטים כחותיה ומדותיה לכל האברים – לבא פליג לכל שייפין (זהר ח"ג קסא ב ועוד) – שהרי בכל רגע מתחדש מחזור הדם מהלב לאברים ומהאברים ללב, ב"רצוא" ו"שוב" של דפיקות לב מורגשות ומרעישות.

הנפש הבהמית בחרה לה את הלב, שהוא כלי הולך ונפסד, למשכנה, כי הנפש הבהמית קשורה קשר עמוק ויסודי אל הלב – אל הרגשות והמדות המקוננים בלב. כי מה שמאפיין את הנפש הבהמית הוא הרגש הבהמי, המשפיע על היצר הרע השוכן בתוכו, שיימשך אחר דברים גשמיים. שרשו ועיקרו של הרגש הבהמי הוא האהבה העצמית הקשורה במדה הבסיסית הנמשכת מהנפש הבהמית, היא מידת התאוה, "הכח המתאוה", הכח לרצות. עניינה ותפיסת חייה של הנפש הבהמית הוא חיים לשם חיים. ה"אני" הוא החיים, והחיים הם ה"אני". ובהויה זו המלאה "אני" אין קדושה, שהקדושה נבדלת מן ה"אני". שיא הקליפה הוא: לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), לעומת שיא הקדושה: כי ממך הכל, ומידך נתנו לך (דברי הימים א כט יד). וכך נולדות מהנפש הבהמית המדות: התפארות, כעס, גאוה, הוללות, ליצנות ודברים בטלים. אמנם הנפש הבהמית היא קומה שלימה של שכל ומדות ולאו דוקא תאוה ורגשות, אלא שהיא מפעילה את השכל לשם מילוי משאלותיה. וכך המדות מקבלות מבנה שכלי בצורה מורכבת ומשוכללת, להצדיק את המדות והרגשות וגם לתת להם דרכי פעולה.

הנפש האלוקית

הנפש האלוקית היא כמו חבל שהחלק העליון שבו הוא ה"יחידה" שבנפש. חלק עליון זה מקושר לאלוקות ממש, ואילו החלק התחתון שבו מלובש בנפש הבהמית, המלובשת בדם האדם. ומכיון שעיקר מהות הנפש האלוקית הוא השכל, לכן משכנה הגלוי הוא במוח שבראש, מקום השכל. וכמו שהשכל תמיד חותר לעלות למעלה ומעורר את האדם להתנזר מתאוותיו האנוכיות, כדי שיוכל להבין את העניין שלומד, כך הנפש האלוקית שמשכנה במוח חותרת תמיד לצאת מנרתיקה הוא הגוף ולהגיע למעלה אל האלקים ולהתקשר עמו, דוגמת אור הנר השואף להיפרד מן הפתילה ולהידבק בשרשו ביסוד האש שתחת גלגל הירח.

אמנם משכנה של הנפש האלוקית, שבעצם מהותה היא חלק אלוקה ממעל ממש, הוא במוח, ששם מתגלים כחותיה השכליים, אך משם מתפשטת בכל האברים, וגם מתגלה בלב – בחלל הימני, דהיינו, במדות. בחלל הימני שבלב אין רתיחת הדמים כמו בחלל השמאלי, וכאילו אין בו דם, כי שם לא נוצר דם אלא רק מתקבץ מן הגוף. שם מתחדש האויר (החמצן), ולכן הוא מלא רוח חיים, ונותן חיים באדם. ולשם נמשכים מדותיה הקדושות של הנפש האלוקית, הנמשכות לעניינים רוחניים, והן הן כחותיה הפנימיים, ולא כמו בשאר האברים, שאליהם נמשכות רק פעולותיה של הנפש האלוקית: מחשבה, דבור ומעשה. כך שבלב שוכנים שני היצרים: היצר הטוב והיצר הרע. כמו שכתוב: לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב) – בחלל הימני של הלב שוכן היצר הטוב, ובחלל השמאלי היצר הרע.

נשאלת השאלה: אם מקום משכן הנפש האלוקית הוא במוח, כיצד מתגלה הנפש האלוקית בלב?

לאחר ההתבוננות בגדולת ה' במוח בהבנה והשגה, התבוננות בגדולתו ית' שבורא יש מאין, שמחבר גשמיות לרוחניות – מפליא לעשות, שבורא נבראים רבים לאין קץ מכל הסוגים והמינים בדומם, צומח, חי ומדבר, כשאין פרט דומה למשנהו – מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד כד). ובורא נבראים גדולים כצבא השמים שאינם משנים את צורתם וממלאים תפקידם בעולם בצורה קבועה ומדויקת ומתבטלים לבוראם – מה גדלו מעשיך ה' (תהלים צב ו). וכל העולמות והנבראים שאנו רואים הם רק הלבושים של הקב"ה, ואילו הוא עצמו רם ונישא בלתי נתפס ובלתי מושג וכו' וכו', כי לגדולתו אין חקר ואין סוף ותכלית. אז מתגברת ההארה על הנפש האלוקית של המשכילים (בכח ה"חכמה") ומבינים (בכח ה"בינה") ומתבוננים בדעתם (בכח ה"דעת") – שמשתמשים בהתבוננותם בשלשת המוחין כולל "מוח הדעת", המתעמק ומרגיש את מה שהם מבינים. וכאשר מסתכלים בראיה שכלית ממש ביקרא דמלכא, וההארה של הנפש האלוקית מתגברת, היא מאירה גם בחלל הימני שבלב. וכשההארה האלוקית שהגיעה לחלל הימני שבלב גואה על גדותיה, היא מתפשטת גם לחלל השמאלי שבלב, מקום משכן הנפש הבהמית, ומעט אור דוחה הרבה חשך, והלב מתמלא שמחה בתפארת ה' והדר גאונו. כי המתבונן ב"יקרא דמלכא", מרגיש תפארת נעימות ומתיקות, עד שאינו יכול להינתק מתענוג נפלא זה. התבוננות פנימית זו בענייני אלוקות גורמת לו דביקות והתאחדות באלוקות בדומה לאדם בעל כשרון לציור הרואה תמונה נפלאה, עד שאינו יכול להינתק ממנה, ואפילו יותר מכך באין ערוך.  

יש הבדל בין מוח ללב, שהרי "מוח שליט על הלב". לכן עיקר הקדושה היא בשכל, וביגיעה רבה המוח מוליד את המדות בהרגש הלב – מה שמביא ללימוד התורה וקיום המצוות, באהבת ה' ויראתו ושמחת הלב וכו' וכו'. כי בניגוד ללב שיש בו רתיחת דמים, מאחר שיסוד האש הוא בלב, ולכן פעולתו היא בתוקף וברעש גדול מאד – טבע המוח הוא קר. בעוד הלב מחלק את הדם לכל האברים, והוא ה"אני" של האדם, שהרי במקום שלב האדם חפץ, שם הוא נמצא בכל ישותו – טבע המוח הוא שכל אמיתי, ואין לו שום נטיה לשום צד. הוא דבוק לאמת בלי רגשות, ויכול להכניע את הרגשות. וכשמתבונן בגדולת ה' ומסתכל ביקרא דמלכא הוא יכול לעורר גם את המדות הטובות, כאמור.

ולאום מלאום יאמץ

המלחמה בין שתי הנפשות שבאדם היא מלחמה תמידית. וכמו המלחמה שבין יעקב לעשו בבטן אמם, כל נפש מושכת לצד אחר. שתי הנפשות נלחמות על הנקודה הפנימית, שהיא מרכז האדם, ואין מקום לחיי שלוה בין שתי הנפשות ביחד זו בצד זו, ואף לא לפשרה ביניהן. ולכן ממשילה הגמרא את הבינוני לאיש הנשוי לשתי נשים – כשהוא מסביר פנים לאשה אחת, השניה כועסת וכן להיפך. זהו עניין תוקפא דגופא חולשה דנשמתא (זהר ח"א קפ ב) – כשחיי האדם נמשכים לגשמיות, ענייניו הרוחניים נחלשים ולהיפך. רק צדיק הוא אדם חד צדדי, שיש לו לב אחד לשם שמים, ואין לו תהפוכות לצד אחר, כי הפך גם את הנפש הבהמית לקדושה. אך לבינוני, שמדתו היא מדת כל אדם, יש שתי נפשות.

המלחמה בין שתי הנפשות, על פי ספר קהלת, דומה למלחמה בין שני מלכים הרוצים לכבוש עיר קטנה, ובלשון הכתוב: עיר קטנה (גוף) ואנשים בה מעט (אברים), ובא אליה מלך גדול (יצר הרע – שגדול מהיצר הטוב בי"ג שנה) וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים (עוונות) ומצא בה איש חכם (יצר הטוב) ומילט את העיר בחכמתו (תשובה ומעשים טובים) (קהלת ט יד- טו). דהיינו, כל אחד מהמלכים רוצה לכבוש את העיר הקטנה בכח, למלוך עליה ולהכריח את העם לעשות את רצונו. ויותר מזה, כל מלך רוצה שיעבדוהו מרצון. כך כל אחת משתי הנפשות רוצות לכבוש את הגוף, כדי שאבריה יקיימו את הוראותיה.

נפש עניינה רצון – וכמו שמפרש רש"י את הפסוק: אם יש את נפשכם (בראשית כג ח): נפשכם = רצונכם. והמשפט הידוע: היש את נפשכם לדעת? משמעו, האם אתם רוצים לדעת? "רצון" הוא הטיית הנפש, מלשון מרוצה. ואכן, הנפש האלוקית היא כלי לרצון העליון, אין לה רצון עצמי כלל, כי היא בתכלית הביטול. לכן היא רוצה מאד להעלות את האדם למדרגת צדיק גמור. היא רוצה למשול לבדה בעיר הקטנה, הוא הגוף, ולהנהיג אותו ואת הנפש הבהמית עם עשר כחותיה ושלשת לבושיה – לקיים מצוות עשה ולא תעשה, ולהיעשות מרכבה לאלוקות, כביטול הסוס לרוכב. רצונה שאברי האדם יגלו את רצון הנפש האלוקית, שהוא רצון ה', ושלא יעבור זר בתוכם, דהיינו, שהנפש הבהמית לא תעבור באברים.

וכאשר הנפש האלוקית שולטת, החיות שבאברים נעשית לבוש לנשמה, והגוף ובפרט שלשת המוחין מתמלאים רק חב"ד של הנפש האלוקית, שהיא התבוננות בגדולת ה' בהעמקת הדעת, עד שמולידות את מדת היראה עד לפחד ה' בלב ממש. ותאות הנפש הבהמית נהפכת לאהבת ה', עד שאפשר לקיים ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך (דברים ו ה) – בשני יצריך (רש"י שם). עד לאהבת ה' כאש בוערה כרשפי שלהבת בכיסופים וכלות הנפש לדבוק בה' בכל לב ונפש ומאד מעומק הלב שבחלל הימני. בכל לבבך – כמה שהלב יכול להכיל, ובכל נפשך – בכל כחות הנפש, שהאהבה תתמלא מעבר לגדות הלב, עד שתתפשט בכל האברים, ובכל מאדך – במסירות נפש, בלי גבול.

וכך הוא סדר השתלשלות הדברים – ראשית האהבה היא בעומק הלב שבחלל הימני, שבתחילה הוא רק רצוף אהבה, אהבה שטחית בגובה הרצפה. אך מיד מתמלא עד שנעשה גדוש ועובר על גדותיו ומתפשט לחלל השמאלי שבלב. עד שמבטל את מציאות הרע, את התאוה שמיסוד המים הרעים שבקליפת נוגה – לאכפיא לסטרא אחרא (אתכפיא). ולא מסתפק בזה אלא משנה אותו והופכו מתענוגי העולם הזה לאהבת ה' (אתהפכא). ואז ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) – שהיצר הרע משול גם לבהמה וליתר דיוק לשור. ועכשיו הנפש הבהמית, שהיא בעלת כח רב, מונהגת על ידי הנפש האלוקית בלבד. כלומר, היצר הטוב הנמשל ל"ילד חכם ומסכן" מנהיג את היצר הרע המשול ל"מלך זקן וכסיל". וכשכל כחות הנפש הבהמית נרתמים לעבודת ה', לאחר שהפך את השכל של הנפש הבהמית לשכל של קדושה, הוא מתמסר לענייני קדושה למעלה מהשכל. וכמאמר חז"ל: טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע – כשהופכים את הנפש הבהמית לטוב, הרי זה טוב מאד.   

מקור המדות שבנפש הן ארבעת היסודות. וכמו שהנפש הבהמית מורכבת מארבעה יסודות: אש, מים, רוח ועפר, שהם מקור מדותיה הרעות, כך הנפש האלוקית מורכבת מארבעה יסודות: אש, מים, רוח ועפר, שהם מקור מדותיה הטובות. על ידי יסודות אלה עולים במעלות אהבת ה', ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש, למדרגת אהבה רבה וחיבה יתירה עד לאהבה בתענוגים שמיסוד המים שבנפש, להתענג על ה' מעין עולם הבא. עד שזוכים למה שזכו האבות לראות עולמם בחייהם. והעונג הוא עונג שנובע מהבנה והשגה בידיעת ה', כל אחד לפי השגת שכלו וחכמתו, והוא בחינת מים ואור זרוע שבקדושת נפש האלוקית. דהיינו, אהבה בתענוגים שמיסוד המים, שרשה באור הנעלה מהם. אמנם המים מצמיחים את הזרע שבנפש האלוקית לעלות מדרגה לדרגה, מ"אתכפיא" ל"אתהפכא" עד ל"אהבה בתענוגים", אולם ההתבוננות באור השכל קודמת וגורמת לכך. וכך נהפכת התאוה של הנפש הבהמית לענייני העולם הזה, שהם כבגדים צואים, לטוב גמור, שנעשית כמו יצר טוב ממש. עד שכל המדות שבלב: אהבה ויראה וענפיהן הן רק לה'. וגם כל לבושי הנפש ממולאים ממחשבה, דבור ומעשה של הנפש האלוקית. דהיינו, לחשוב במוח את מחשבת ה' ותורתו, לדבר בפה דברי תורה ללא הפסק, ואין קרבת ה' ממש יותר מזה כמו על דרך משל שנים שמתכסים בטלית אחד (ליקוטי תורה, פרשת "אחרי", עמ' כ"ז), ולקיים מצוות בידים ובשאר אברים בחיות, בשמחה מתוך רצון להתענג על ה'.

ולסיכום, יש בעצם שלש דרגות באהבת ה':

אהבת עולם – היא עבודת הבינוני הצמא למים. אהבה שבאה מלמטה למעלה. יסודה בשכל – שעל ידי התבוננות בגדולת ה' מגיעים לאתכפיא וביטול ה"יש". לאהבה זו מגיעים על ידי כפיה, מאחר שעצם האהבה שבלב משתוקק לדברים טפלים שבעולם החומרי, אך מכיון שמוח שליט על הלב, הוא משעבד את הלב לאהבת ה' דוקא.

אהבה רבה – לאחר עבודת האתכפיא באהבת עולם, כשמתבונן באור האלוקי שלמעלה מהעולמות מגיע לאתהפכא – ביטול במציאות; ואז באה האהבה רבה מלמעלה למטה, מעצם הנשמה. זוהי אהבה שלמעלה מהשכל, ושיכת לשרש הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף ונפש הבהמית, לכן אינה מתישבת בכלי המוח והלב. באהבה זו משתנה האדם בעצם מהותו. יש לו רק רצון אחד – לה' בלבד.

אהבה בתענוגים – אוהב ה' ברמה זו הוא קרוב לה', הוא מרגיש את האור האלוקי ומתענג עליו, כאדם צמא שהגיע למים ומתענג משתייתם. הוא אוהב את ה' בנפשו האלוקית ונפשו הבהמית גם יחד. ומאחר שהנפש הבהמית עיקרה מדות בפשטות יותר ובתוקף יותר, לא זו בלבד שהסיר את הבגדים הצואים, שהתלבשה בהם הנפש הבהמית כשהתאוותה לענייני העולם הזה, אלא גם הפך את תאות הנפש הבהמית שמיסוד המים לקדושה. עתה הוא שונא את תענוגי העולם הזה בתכלית, ועקר את רצונו מהם. הכח המתאוה, שהוא חומר פשוט, נהפך לתשוקה רק לאלוקות ובתוקף רב, כמו שכתוב: ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד). ועכשיו הוא צדיק גמור, שאהבתו לה' בתענוגים מתגלה לא רק בעצם נשמתו, אלא גם בכחותיו הפנימיים. זוהי מתנה משמים – שמחה מעין עולם הבא.

בסופו של דבר, נצחון הנפש האלוקית הוא גם נצחון הנפש הבהמית, ששתיהן פועלות לטובת האדם. שהרי הנפש הבהמית במקורה ושרשה למעלה נעלית מן הנפש האלוקית. במקורה ושרשה היא טובה ורוצה בחיי קדושה. ולכן רוצה לעורר את הכחות הפנימיים הרדומים של האדם, שבעזרתם יתגבר עליה וינצחנה. שהרי פיתויי היצר הרע שבנפש הבהמית הוא רק כשהנפש מלובשת בגוף כאן למטה, והפיתויים הם רק לשם הנסיון כדי להרבות שכרו של העומד בנסיון. לכן דוקא כשהנסיון קשה יותר הנשמה מתעלה יותר. דהיינו, הנסיון נועד רק בשביל הבחירה החופשית והעמידה בנסיון. ואין ה' מעמיד אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. עניין זה מתבאר במשל הזונה שבזהר הקדוש. המשל מספר על מלך המצוה לבנו יחידו ואהובו, שלא להתקרב לאשה רעה. ופעם אחת שכר המלך זונה, וציוה עליה לפתותו, כדי שיעמוד בנסיון ולא יתפתה, על מנת שיוכל לקבל מתנות בזכות העמידה בנסיון. והזונה, שיודעת שהמלך מנסה את בנו כדי להיטיב לו, שמחה כשבן המלך מתגבר על פיתוייה, מאחר שרצונה האמיתי הוא לעשות את מצות המלך ולשמחו.

מי הוא האדם עצמו ששתי הנפשות מתמודדות עליו?

על פי תחילת פרק י: והנה כשהאדם מגביר נפשו האלוקית ונלחם כל כך עם הבהמית, שני המלכים, שהם משל לשתי הנפשות: הנפש האלוקית והנפש הבהמית, נלחמים על האדם עצמו, היא מהות נפשו. יש שני סוגי בני אדם: הרוחני במדרגת הקדושה, ששואף לאלוקות בלבד, והגשמי, במדרגת התאוה, שמשתוקק רק למלא את תאוותיו הגשמיות. וביניהם יש אדם במדרגה שלישית, מדרגת הנפש השכלית, שכל עניינו הוא הרצון להתקיים ולחיות לאורך ימים ושנים. וכדי לחיות הוא מתנזר מתאוות לטובת בריאותו וגם מקיים מצוות בגלל התועלת שצומחת לו מהן. שתי הנפשות האחרות הן כשני מלכים הרוצים להשליט את רצונם על הנפש השכלית, שרצונה לא יהיה לחיות לתועלתה היא, אלא שיהיה כרצונם. וה"רצון" הוא הכח הכללי, המקיף את כל כחות הנפש, הוא מרוצת והטיית הנפש, ה"רצוא" שבנפש הקובע את כיוון הנפש ומשתלט על כל כחות הנפש, אפילו על כח השכל; שבמקום שאדם חפץ, שם הוא נמצא. ורצון הנפש האלוקית הוא להשליט על הנפש השכלית את רצון ה' שתקיים תורה ומצוות לשם שמים בחום ובהתלהבות, על ידי שתבין את גדולת הבורא בשכלה, ותעמיק בכך בדעתה, עד שייקבעו בלב מידות אהבת ה' ויראתו, שנובעות מההתבוננות בגדולת ה' (על פי  הרנ"ג פרק ט, וראה תחילת פרק י).