שורש נשמתו של אדמו"ר הזקן

מספר הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, זכר צדיק וקדוש לברכה נשמתו בגן עדן: (ראה בספר השיחות לשנת תש"ה בלשון הקודש עמוד ק"כ) כל נשמה טרם ירידתה משרשה ומקורה למטה – צריכה הכנה שנה אחת, בה מלמדים אותה ומראים לה את המאורעות שצריכה לעבור בעולם הזה, היכן ובאיזה משפחה היא תיוולד וכדומה. אבל נשמה חדשה, שלא הייתה בעולם הנשמות אלא שורשה גבוה מאוד, צריכה הכנה של שלש שנים. שלש שנים לפני לידתו של רבנו הזקן (בעל התניא) ידע הבעל שם טוב שנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם הזה אך מי יזכה לנשמה חדשה זו – לא ידע, ויחפשה בהיכלות העליונים.

כשנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם הזה, מעלימים זאת אפילו ממלאכי מרום, שלא תשלוט בה עין קנאה, הבעל שם טוב ידע שבשנה זו תרד נשמה חדשה לעולם הזה אבל היכן ואצל מי לא ידע.

מה נעשה בשמי מרום עם נשמה רגילה זאת ידע היטב מורנו הבעל שם טוב, אבל תופעה נדירה ביותר שיורדת נשמה חדשה מעולם האצילות לעולם הזה זאת לא ידוע גם לצדיקים ולכן התעניין הבעל שם טוב מאוד על כל פרט בהכנות ללידתה, כדי להבין את הסדר האלוהי בבריאת נשמה חדשה.

אביו של רבנו הזקן הצדיק רבי ברוך (ראה אודותיו בהרחבה בספר הזיכרונות לרבנו יוסף יצחק נשמתו עדן) היה מתלמידי הבעל שם טוב והיה אחד מחבורת הצדיקים הנסתרים. כשעברה שנה מחתונתו עם הרבנית רבקה. שהייתה למדנית גדולה ובכל יום היה לה שיעורי לימוד קבועים אלא שהכול היה בהצנע לכת, והרבנית עדיין לא נפקדה, נסעו (בשלהי קיץ שנת תק"ד) רבי ברוך והרבנית רבקה לבעל שם טוב לבקשו שיברכם בבן זכר. הבעל שם טוב בירכם והבטיח להם שבשנה הבאה עלינו לטובה שנת ה' אלפים תק"ה יפקדו בעזרת השם יתברך בבן חי וקיים. את העובדה שהבן בו ברך מורנו הבעל שם טוב את הצדיק רבי ברוך והרבנית רבקה, יש לו שייכות וקשר לנשמה החדשה שצריכה להיוולד בשנת ה' אלפים תק"ה – העלימו בשמים גם מהבעל שם טוב. 

ביום הרביעי ח"י אלול שנת חמשת אלפים חמש מאות וחמש לבריאת העולם כשמורנו הבעל שם טוב שב מטבילתו במקווה, היה במצב רוח מרומם ושמח, דבר שהפליא את כל התלמידים לשמחה זו מה עושה, אך אף אחד לא העיז לשאול לפשר השמחה. הבעל שם טוב התפלל לפני העמוד כשליח הציבור וכולם התפלאו על ניגוני החג השמחים שהיו חלק מהתפלה. הדבר המופלא ביותר היה כשמורנו הבעל שם טוב לא אמר תחנון אחר תפילת העמידה, אז הבינו כולם שהיום הוא יום שמחה בלתי רגיל.

אחרי התפילה הזמין מורנו הבעל שם טוב את תלמידיו לסעודת מצווה והיה בשמחה בלתי רגילה, ואמר: "ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, הנה ביום רביעי של שבוע בו קוראים הפטרת "קומי אורי", ירדה נשמה חדשה שתאיר את העולם בתורת הנגלה ותורת החסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות ותצליח עד ביאת המשיח".

תלמידי הבעל שם טוב יודעים ומספרים כי ראו שרבם הנערץ רבי ישראל הבעל שם טוב חגג את יום לידתה של נשמה זו וכן את יום הברית מילה שלה כעבור שבוע, ביום כ"ה באלול. ואף בשבת פרשת ניצבים כ"ח אלול, שהוא יום השלישי למילתו, הרבה הבעל שם טוב לדבר בשבח ובתפקיד שהוטל על נשמה חדשה זו.

זכו ההורים, רבי ברוך והרבנית רבקה, שנשמה חדשה זו שירדה לעולם התלבשה בילדם. בברית קראו לבנם על שם הסבא שניאור זלמן, אלא ששמו ראוי לו ביותר כי בשני אור בא זה להאיר: אור תורת הנגלה ואור תורת הנסתר. זלמן אותיות לזמן שענינו להאיר לזמן זה של סוף הגלות וההכנה לביאת גואל צדק, על ידי גילוי אורות אלוהיים בעולם כדי שנזכה לקיום הכתוב: (ישעיה פרק מ' פסוק (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהֹוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר:

ייחוסו של אדמו"ר הזקן

כאמור רבנו הזקן, רבי שניאור זלמן, נולד להוריו הצדיקים הנסתרים רבי ברוך והרבנית רבקה ונקרא על שם סבו, אביו של רבי ברוך, הרב שניאור זלמן. סבו זקנו היה רבי משה מהעיר פוזנן, מנגידי העיר ומעסקניה המפורסמים. רבי משה היה בנו של הרב יהודה לייב נכד של רבי שמואל, ונינו של רבי בצלאל, שהיה בנו של רבי יהודא ליווא המפורסם בקהילות ישראל והמכונה בשם "המהר"ל מפראג". המהר"ל היה מגזע הגאונים המיוחסים לדוד בן ישי.

נמצא רבינו הזקן, בעל התניא, הוא דור שביעי למהר"ל מפראג מזרע דוד המלך חי וקיים.

ואכן מרגע לידתו ניכר היה בו מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת ברכות דף מח' עמוד א') "בוצין בוצין מקטפיה ידיעה, (הירק שנקרא בלשוננו קישוא מרגע היווצרותו, עוד בהיותו קטן ביותר, כבר ניכר עליו ורואים בו שכשיגדל הוא יהיה קישוא). זהו משל על תלמיד חכם וצדיק קדוש זה שמבטן איימו ניכר בו שהוא נשמה חדשה בעלת תפקיד מרכזי בחיי עמנו בית ישראל והוא יוליך אותנו בתורתו ובהנהגתו לגאולה השלימה.

כל רואיו הכריזו עליו "זרע קודש ברך השם". ואכן כבר ליום הבר מצווה שלו נרשם כחבר בחברה קדישא של עיר הולדתו ליאזני. וזה מה שכתב רב העיר, הגאון רבי יעקב בן רבי צבי הירש מחבר הספר "ישועות יעקב" על המדרש, לרגל המעמד בפנקס הקהילה: "זקני תלמידי חכמים כל מה שמזקינים, דעתם נתווסף בתורה ויראת השם, תוסיף ימים ושנים, בהתמלא שנת הי"ג, זמן קהילה להקהל בני חברותא קדישתא, הלוא הוא החכם המופלג, תנא ופליג, החתן מורנו הרב שניאור זלמן בהרב המופלג מורנו הרב ברוך, דין זרע ברוך, זה ינחמנו, כי סליק לגבוה, בין אסיפת חכמים וכו'" מתיאורים אלו שנכתבו על בעל התניא עולה הערכה כבירה לאחד המיוחד שבחבורה אביר שבאבירים ענק שבענקים וזכור שכל זאת נכתב על נער בן שלוש עשרה שנה על ידי אדם שאינו חשוד על חנופה או חס ושלום גוזמא.

שליחותו של אדמו"ר הזקן בעולם הזה

שמו של רבנו הזקן התפרסם בכל הסביבה לטוב. אחד מנכבדי הקהל ונגיד העיר ויטבסק, רבי יהודה לייב סגל, לקחו לחתן לבתו.

בינתיים מורנו הבעל שם טוב נאלץ מתוך צער רב להתעלם מרבנו הזקן וציווה להוריו ולדודו, הרב יוסף יצחק, שלא יספרו לילד דבר אודות הבעל שם טוב ושיטתו בתורת החסידות.

הסיבה לכך התגלתה ימים ספורים בלבד לפני הסתלקות הבעל שם טוב, ערב חג השבועות שנת ה' אלפים תק"כ, בהיות רבנו הזקן בשנת החמשה עשר לחייו, כינס הבעל שם טוב הקדוש את תלמידיו, ביניהם גם ממשיך דרכו הרב המגיד ממזריטש, ודודו של רבנו הזקן רבי יוסף יצחק. ואמר להם בזה הלשון: "מאותו היום שנשמה חדשה הייתה צריכה לרדת ממקומה בחכמה דאצילות למטה בגוף ותלמידי הצדיק רבי ברוך ואשתו רבקה זכו שנשמה קדושה זו תתלבש בבנם שניאור זלמן היה לי עליו מסירות נפש, הרביתי תפילות ובקשות להצלחת שליחותו בעלמא הדין, הוא – רבנו הזקן – שלך – הרב המגיד – אך צריך הוא לבוא אליך מעצמו ללא התעוררות מבחוץ, וכשיבוא אליך דע איזה כלי קיבול הוא, וצריכים זהירות יתירה בהדרכתו כדי שיוכל למלא בהצלחה את השליחות האלוהית שהוטלה עליו".

ואכן כשרבנו הזקן הגיע לשנתו העשרים בשנת תקכ"ד החליט בהסכמת אשתו לקיים מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: משנה באבות פרק ד משנה (יד) רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. ולחפש לעצמו מקום ללימוד תורה ועבודת השם. הרבנית הסכימה אך התנייתה שלא יהיה זה יותר משנה וחצי.

מספר רבנו הזקן: "התיישבתי ביני לבין עצמי לאן ללכת, היו שני מקומות אפשריים: וילנה מצד אחד לגאון רבי אליהו מווילנה – הגר"א, או למזריטש לרב המגיד, ולא יכולתי להחליט בעצמי, אך בעצת אחי הצעיר ידעתי שבווילנה יכולים להתלמד ללמוד תורה, ובמזריטש – לומדים איך להתפלל, ללמוד ידעתי קצת אך על תפילה לא ידעתי כמעט כלום… והלכתי למזריטש.

כשבאתי למזריטש והחלטתי להישאר זמן מסוים אצל רבנו ומורנו הרב המגיד, היו שם יותר משני מנינים של חסידים זקנים שהכירו עוד את הצדיקים הנסתרים תלמידי הבעל שם טוב, וביניהם היה יהודי בשם רבי יוסף מאיר וכשראני בירך ברכת "שהחינו" בשם ומלכות, על שזכה לראות במו עיניו מה שמורנו הבעל שם טוב גילה ליחידי סגולה מתלמידיו הקדושים את גודל נשמתי ואיזה דרך בעבודת השם בדרך החסידות החב"דית צריך אני לגלות ובמסירות נפש, ושאכן אני יגיע מעצמי לרבנו הרב המגיד וכל זה התממש לנגד עיניו".

ואכן הרב המגיד קירב את רבנו הזקן בכל מיני קירוב וגילה לו שלשה דברים:

א. מי הוא – נשמה דאצילות.

ב. לשם מה ירדה נשמתו לעולם – לגלות חסידות חב"ד.

ג. שגילוי חב"ד הוא על ידי נגינה בשני אופנים – העלאה והמשכה.

יחסם של גדולי ישראל לרבנו הזקן

רבותינו מורי הדורות, מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש והרב המגיד ממזריטש, החבריא קדישא התייחסו לרבנו הזקן בחביבות יתירה. אם כי מתחילה הייתה חביבותם על דרך חביבות של הגדול אל הקטן מפני היות רבנו הזקן הצעיר שבחבורה וגם לא שיערו את גדולתו מפני שהיה נחבא אל הכלים, אך לאחר זמן הרגישו מגדולתו וידעו שזה הקטן גדול יהיה.

די יהיה עם נסתפק בשני סיפורים שיראו את הערכתם של גדולי ישראל לרבנו הזקן.

מסופר שבין תלמידי הבעל שם טוב הקדוש היה נמנה גם הרב יעקב יוסף מפולנא, בעל תולדות יעקב יוסף, שהיה תלמיד חכם עצום בעל שיעור קומה נפלא, גאון אלוהי ובעיקר חסיד בלב ונפש לרבנו ומורנו הבעל שם טוב. לאחר הסתלקות הבעל שם טוב, כשקיבלו תלמידיו הקדושים את הרב המגיד ממזריטש כמלך עליהם, הגיע לביקור במזריטש גם הרב בעל התולדות כדי להיפגש עם הרב המגיד. במפגש זה במזריטש התכוננו מתוך חרדת קודש לבוא האורח הנפלא ואף המגיד ממזריטש יצא מחדרו כדי לקבל פני האורח הנעלה. כשנפגשו טורא בטורא (הר בהר), שאל רבי יעקב יוסף את הרב המגיד ממזריטש במה כוחו יותר גדול ממנו, הרב בעל התולדות, כדי שיוכל להתבטל אליו ולהיות מתלמידיו. שאל הרב המגיד ממזריטש את בעל התולדות: "האם שמת לבך לכל ענייניו ומעשיו של רבנו הבעל שם טוב"? והוא ענה: "כמדומני שכן". המשיך וחקר הרב המגיד את בעל התולדות: "האם שמת לבך על כל הנעשה בחדרו הקדוש של הרב הבעל שם טוב, שכידוע לך החדר כולו היה מורכב מדברים ששמשו לעניינים רוחניים, ממש כמו קודש הקודשים שבבית המקדש"?, והוא ענה שוב: "כמדומני שכן", הוסיף לחקור הרב המגיד: "יודע הנך למה שימשו שתי המגבות שהיו תלויות בחדרו של הבעל שם טוב והיו תפורות משני הצדדים בצורה שונה משימוש רגיל של מגבת"? נאלץ בעל התולדות להודות שלא ושאל: "למה היו משמשות"? ענה לו הרב המגיד ממזריטש: "אף אני לא ידעתי למה היו משמשות אך חקרתי בדבר ובדקתי והגעתי למסקנה שהבעל שם טוב משתמש בהם רק ביום ששי ערב שבת קודש לאחר חצות היום בשובו מהמקווה, שאז כידוע לך חדרו של הבעל שם טוב היה סגור, ואין לאף אחד רשות להיכנס לחדר. על כן התחכמתי ונכנסתי לחדר בזמן שהבעל שם טוב היה במקווה והתחבאתי כדי שאוכל לראות את מעשיו של הבעל שם טוב עם אותן שתי המגבות. ואכן תוך זמן קצר הגיע הבעל שם טוב מהמקווה נכנס לחדר וניגש ישר אל המגבות הללו, נגע בהם ונרתע לאחריו, נגע שוב ונרתע. אז שאל הבעל שם טוב האם יש כאן מישהו בחדר. נאלצתי לצאת ממחבואי, בקשתי מחילה וסליחה ואמרתי שאני מיד יוצא מהחדר. ענה לי מורנו הבעל שם טוב שלצאת כבר אי אפשר רק שאל אם טבלתי כבר במקווה לכבוד שבת, כשעניתי שכן, הורה לי רבנו הבעל שם טוב לאחוז במגבות אלו יחד אתו ולכוון כוונות קדושות שנתן לי ויותר אין לי רשות לגלות לך".

תשובה זו הספיקה לבעל התולדות להבין את מעלתו ויתרונו של הרב המגיד עליו וישר הכניע את עצמו בפני הרב המגיד וקיבל עליו את מלכותו. יצאו שניהם מהחדר לסעודת מצווה לרגל בואו של האורח הדגול.

בשעת הסעודה שם לב בעל התולדות לסדר ישיבת התלמידים. כידוע כל תלמיד ותלמיד היה לו מקום קבוע בהתאם לשורש נשמתו ומקורו בספירות עליונות, (וראה את מעלתו של הרב המגיד) אך דבר אחד הפליא אותו. תוך כדי הסעודה, בעוד שרבנו הזקן יושב לצדו של הרב המגיד, הגיע איש צעיר שבעל התולדות לא הכירו ורבנו הזקן קם מכיסאו ונתן לו לשבת ליד הרב המגיד. רבנו הזקן בעצמו עבר לכסא אחר, לא הבין בעל התולדות מי הוא ומדוע קם רבנו הזקן לכבודו ודווקא ליד הרב המגיד הצעיר הנזכר התיישב. חקר על הדבר אצל הרב המגיד, ענה לו הרב המגיד: "האם אינך מכיר את הצעיר הזה? הלוא הוא רבנו הארי ז"ל שבא במיוחד לסעודה זו מעולמות עליונים". תשובה זו הספיקה לבעל התולדות להעריך מאוד את הרב המגיד שזוכה שהארי ז"ל בא להשתתף בסעודותיו ועוד יותר להעריך נכונה את רבנו הזקן שמכול תלמידי הרב המגיד רק רבנו הזקן זוכה שעל כיסאו ישב הארי ז"ל בכבודו ובעצמו.

סיפור נוסף, המורכב משלושה חלקים:

חלק ראשון:

מבין תלמידי הרב המגיד ממזריטש היה אחד מיוחד שבחבורה בשם הרב זאב וואלף מזיטומיר. לרבי זאב וואלף היה חסיד שהיה מקושר אליו בלב ונפש ולא עזב את רבו אפילו ליום אחד, תמיד היה שרוי במחיצתו ואין שום כוח בעולם שימנע ממנו מלהיות משומעי לקחו של רבו הרב רבי זאב וואלף מזיטומיר. חסיד זה היה מוהל. יום אחד הגיע לזיטומיר אדם מעיירה סמוכה ופנה לאותו חסיד בבקשה נפשית: להיות שנולד לו בן זכר וכבר יגע וחיפש בכל הסביבה מוהל שימול את בנו אך ללא הצלחה, הוא בא אל אותו חסיד כמוצא אחרון ובקשה לו שאל ישיב את פניו ריקם. הבעיה שברית המילה אמורה להיות ביום שבת קודש, בכפר קטן. אמנם הכפר סמוך מרחק של כחצי שעה נסיעה בעגלה מהירה מזיטומיר, ויש צורך לעבור יער קטן לקיצור הדרך. אותו חסיד השיב שמעולם הוא לא עזב את רבו ואף עתה אין הוא מתכוון לעוזבו ובוודאי שלא ליום שבת קודש בה הרבי נוהג להשמיע דברי חסידות בעת סעודה שלישית.

אותו יהודי התחנן על נפשו והציע: היות והרב רבי זאב וואלף מזיטומיר נוהג להתחיל את הסעודה השלישית סמוך לשקיעת החמה ביום שבת קודש והסעודה נמשכת תמיד לתוך הלילה של מוצאי שבת קודש, כך שרק כשעה לאחר צאת השבת מתחיל רבי זאב וואלף בדברי התורה שלו, על כן הוא מציע שהמוהל החסיד ישבות בשבת אצלו, יעשה את ברית המילה בזמנה ומיד עם צאת השבת הוא ידאג לעגלון טוב שמכיר את הדרך הקצרה, דרך היער, שייסע מהר ויחזיר את החסיד לזיטומיר והוא יספיק להגיע לסעודה שלישית של הרב מזיטומיר ולא יפסיד את דברי תורתו.

על טענה זו לא יכול החסיד להשיב מאומה ובפרט שמדובר בברית מילה בזמנה ואין שום מוהל אחר, לכן הסכים החסיד והתנה כאמור שמיד עם צאת השבת בכפר ידאג בעל הברית לעגלה מהירה שתשיבו לזיטומיר, וכך אכן היה.

והימים ימי חורף. אלא שלא נלקח בחשבון מזג האוויר החריף השורר באותה תקופה. מיד עם צאת השבת, כשהחסיד עשה דרכו לזיטומיר, נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך ארצה. הדרך התארכה ומתוך האפילה החורפית הם גם איבדו את דרכם ובמקום חצי שעה הם כבר נוסעים למעלה משעתיים ולא נראה כל מוצא באופק, עד שהחסיד התייאש מלהיות בסעודה השלישית וכל תקוותו הייתה להגיע בשלום הביתה.

כך חלפו להם מספר שעות כשהם מבוססים בבוץ ובגשם ומחפשים את דרכם. לפתע לשמחתם הרבה מצאו בתוך היער הקטן, בית גדול ומואר באור יקרות. והיה להם נחמה פורתא שאולי יוכלו להיוודע את הדרך הנכונה ובמשך זמן קצר יהיה להם גם מחסה מגשם ומטר.

נכנסו לתוך הבית המואר ואין שם איש רק חדר ענק מידות, מלא וגדוש מלמטה עד למעלה בארונות מסודרים של ספרי קודש, ויהיה הדבר לפלא בעיניהם. הם המשיכו בתוך החדר עד לקצהו ומשם נכנסו לאולם נוסף שבו נראו יושבים אנשי צורה מסביב לשולחנות ערוכים והם סועדים סעודת מלווה מלכה. אך דרכה רגלו של החסיד על מפתן האולם נשמע מראש השולחן קריאה: "המוהל והחסיד מזיטומיר ברוך הבא! בוא טול ידיך והשתתף עמנו בסעודת מלווה מלכה". מתוך היותו מבולבל מכל הנעשה אתו, נטל ידיו לסעודה וישב במקום שפינו לו לישיבה.

בראש השולחן ישב אדם בעל צורה הנראה כמו רב והוא דורש בדברי תורה ומחדש חידושי תורה, לפני תלמידיו וחסידיו. לידו הושיבו את החסיד המוהל מזיטומיר. תוך כדי דיבור בדברי תורה, הוא פונה למוהל החסיד ושואל: "איך דברי התורה נראים בעיניך"? והמוהל השיב בחיוב שהדברים דברי טעם הם, וכך נשנה הדבר מספר פעמים. 

בסיום הסעודה החסיד המוהל כובד בזימון ולאחר מכן הראו לו את הדרך לביתו. תודה לא-ל הוא שב הביתה בריא ושלם אך עייף מכל הדרך ולכן מיד שכב לישון.

בבוקר הוא התעורר קצת באיחור מעייפותו ומיד נזכר שבעצם זה כבר למעלה מיממה וחצי שלא ראה את רבו הנערץ. גברו עליו געגועיו לרבו, מיד הוא רץ לבית המדרש כדי לראות את רבו.

מה מאוד נתפלא החסיד שבית המדרש נמצא סגור. בהבחנה מהירה הוא שם לב כי בעצם החסידים יושבים בבית המדרש, אך אין מניחים אותו להיכנס. החסיד קרא אל חבריו החסידים והתחנן שיפתחו לו את בית המדרש כדי שיוכל להיכנס, אבל אף אחד לא מש ממקומו כדי לפתוח את הדלת.

לאחר הרבה בכיות ותחנונים נודע לי כי מהרב רבי זאב וואלף מזיטומיר יצא ההוראה שאין להכניסו לבית המדרש, מפני היותו במוצאי שבת בסעודת מלווה מלכה בחצר של הס"מ בכבודו ובעצמו. ובכך שהסכים לדברי התורה שלהם נעשה הוא מקושר אליהם ואין לו רשות להיכנס לצד הקדושה עד שייעשה תשובה גדולה ויחזור למקום הטומאה והס"מ במוצאי שבת הבאה. עליו לשבת שוב בסעודתם אלא שצריך הוא למחות ולהכחיש את דברי התורה שמחדשים שם, ולומר שהם הפך דבר השם באמת ואז יכופר לו. אלא שעליו לדעת שכשכוחות הטומאה משתלטים על אדם וחסיד בדרגתו אין הם מוכנים בקלות לעזבו לנפשו, אך אם הוא באמת רוצה להתנתק מהם עליו למסור את נפשו כי בנפשו הדבר.

מתוך מסירות נפש ממש קיבל על עצמו אותו חסיד לשוב לבית המידות הזה שביער ולהיכנס להיכל הטומאה שוב. כל אשר יעשו לו הוא מקבל על עצמו ובלבד שלא יהיה נידון בריחוק בשתי ידיים מרבו האהוב והנערץ, רבי זאב וואלף מזיטומיר.

בבואו לשם החל מיד לבזות אותם, להכחיש דברי תורתם ולומר שכל זה אך שקר הוא שאין בזה שמץ של אמת ובוודאי הם רק מהסטרא אחרא ולא מצד הקדושה. הנוכחים בחצר הס"מ רצו להזיק לו ולפגוע בו. אך הוא קיבל על עצמו לא לירא מהם ואפילו יעבור עליו מה אין הוא מוכן להיות מחובר אתם. החסיד שב והודיע להם שאין הוא מפחד וירא מהם כי הוא חסיד ומקושר לרבו, רבי זאב וואלף מזיטומיר, ואין לו שום קשר עמם ותורתם השקרית.

אז הראש שלהם אמר לעוזריו: "דעו לכם כי האמת אתו, אין בכוחנו להזיק לזה החסיד אלא אם כן רבו מקושר אלינו. בדקו אם רבו לומד תורה לשמה באמת לאמתו, כי כל מי שאינו לומד תורה לשמה, דברי תורתו נמצאים באולם הסמוך בין ספרי הקודש הרבים שישנם שם. לכו ובדקו, אם תמצאו שיש שם איזה דבר תורה שלא נלמד לשמה, דהיינו לשם השם וללא כל נגיעה או פניה אישית, אז הרי הוא בידינו. אך באם לא נמצא ברשותנו שום דבר תורה של רבו לא נוכל להזיק לזה החסיד. כמובן שהלכו ובדקו ולא נמצא שום דבר תורה מרבי זאב וואלף מזיטומיר שלא נלמד או נאמר לשמו יתברך, והחסיד שב למעמדו בחצרו של הרבי. מכאן נראה ברור מעלתו וגדולתו של הרב רבי זאב וואלף מזיטומיר שהיה לומד תורה לשמה. 

חלק שני:

פעם אחת התארח בשבת קודש, בבית מדרשו של רבי זאב וואלף מזיטומיר, אחד מתלמידיו הקדושים של הבעל שם טוב והרב המגיד הנקרא בשם הסבא קדישא משיפולי זיע"א. הסבא היה מנהגו להרבות בריקוד לשם שמים והיה עושה כל מצווה בריקוד ומתוך שמחה מרובה. בעת היות הסבא משפולי בבית מדרשו של רבי זאב וואלף מזיטומיר רקד הסבא ריקוד של מצווה לכבודו של השם יתברך והריקוד היה רווי שמחה והתעלות רוחנית, תוך כדי ריקוד קצת השתחרר האבנט (גערטאל) בו היה חגור הסבא. ורבי זאב וואלף מזיטומיר ניגש לסבא והידק את האבנט לבל ייפול ובאומרו שכרגע הוא מקיים מצווה כמו בעת חגירת הספר תורה על ידי אבנט.

מכאן רואים את גדולת הסבא משפולי, שרבי זאב וואלף מזיטומיר, שכל לימוד התורה שלו היה לשמו של הקדוש ברוך הוא עד שהס"מ לא היה יכול לשלוט אפילו בתלמידיו, אף על פי כן הוא החשיב את הסבא לספר תורה מהלך, וכשחגר את אבנטו של הסבא הוא הרגיש כחגירת אבנט של ספר תורה.

חלק שלישי:

פעם אחת בא לביקור בשפולי רבנו הזקן בעל התניא. הסבא משפולי התכונן לקראת בואו וציווה לתלמידיו שינקו ויקרצפו את רצפת בית המדרש לקראת בואו של אורח דגול שהוא "שר התורה". אף הסבא בעצמו לקח מטאטא בידיו הקדושות וניקה את בית המדרש ואפילו את החצר, כל מקום שאמור לדרוך בו כף רגלו של רבנו הזקן.

מכל זה נמצאנו למדים, שהלימוד תורה לשמו של הקדוש ברוך הוא, על ידי רבי זאב וואלף מזיטומיר, מתבטל מפני קדושתו של הסבא משפולי, בהיותו ספר תורה מהלך, והוא הסבא בעצמו, מתבטל מפני קדושתו של רבנו הזקן, ומכריז עליו שהוא "שר התורה".

תלמידיו הקדושים

אם כל הנאמר עד עתה ועדיין אין אנו מבינים את גודל קדושת מחבר הספר "התניא קדישא", הרי שאולי על ידי שנכיר מקצת מתלמידיו הקדושים נוכל להבין את גודל מעלת הרב בעצמו כדלהלן:

א. אחד ומיוחד מתלמידי רבנו הזקן היה הרב הקדוש רבי אהרן מסטראשלא דור עשירי לבעל ה"של"ה הקדוש" מחבר ספרים רבים בדרך תורת חב"ד. אופן עבודתו היה מבהיל במאוד, ברעש גדול והתפעלות עצומה עד שכל רואיו ושומעיו היו יוצאים מהכלים. רבי אהרן חיבר ספר "שערי הייחוד והאמונה" בו הוא מבאר את תורת רבנו הזקן ובהקדמה כותב בזה הלשון: "קרוב לשלושים שנה שנתאבקתי בעפר רגליו (של רבנו הזקן) ושימשתי לפניו ולא עמדתי על שמיעותיי אשר שמעתי מפיו הקדוש עד אחר הרבה יגיעות שיגעתי בכל מילה ומילה ששמעתי מפיו הקדוש … וזה גלוי לכל שער מדינתנו שמושי ששימשתי את כבוד קדושתו בתדירות ולא קיבלתי מרב אחר זולתו".

ב. רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהאמיל תלמיד מובהק לרבנו הזקן היה רב גדול גאון בנגלה ובחסידות וצימאונו לשמוע חסידות היה גדול ביותר עד שהיה ממש נוגע לו בנפש וחיבר הרבה ספרים בקבלה וחסידות ואחד מהם "מאמר שני המאורות".

ג. הגאון החסיד רבי נחמיה מדוברובנה היה תלמיד מובהק לרבנו הזקן חיבר ספר "שאלות ותשובות דברי נחמיה". הוא עצמו לא כיהן כרב באף מקום אלא היה בעל בית חרושת לטליתות ואף על פי כן היה גאון עולם.

ד. הגאון החסיד רבי ברוך מרדכי מבוברויסק היה רב במשך עשרות שנים והיה לו שם טוב בכל הסביבה. אפילו גאוני המתנגדים הגדולים בשקאלוב, מינסק וסלוצק הייתה להם הדרת כבוד גדולה ביותר אליו. חסיד זה נולד בעיר שונציון ובצעירותו היה נקרא העילוי משונציון, והיה מכונה בשם "בעל ההיגיון" למד שנים רבות בווילנה וכל גאוני ווילנה הוקירו אותו. היה רגיל להיכנס אצל הרב רבי שמואל רבה של ווילנה ומזמן לזמן זכה לדבר בלימוד תורה עם הגאון רבי אליהו מווילנה "הגר"א". לאחר שנתקרב לשיטת חב"ד ועזב את ווילנה, עזבו יחד אתו עשרות אברכים שהתקרבו בזכותו לרבנו הזקן. המחלוקת על החסידות הייתה במלוא עוצמתה באותו הזמן, אבל כשנודע שרבי ברוך מרדכי בחר להיות חסיד, רבים סמכו על שיקול דעתו הטהור והצטרפו אליו להיות מקושרים לרבנו הזקן.

ה. בעיר הקודש צפת תבנה ותכונן קבור אחד מתלמידי רבנו הזקן המכונה בשם "רבי לייבל בעל הייסורים" על מצבת קבורתו כתוב עובדת היותו תלמיד רבנו הזקן. מקום קבורתו הפך להיות מקום עליה לרגל ורבים מהנושאים תפילה במקום מנוחתו נושעו.

ו. היה חסיד אחד מפורסם שכל הנהגתו הייתה בדרך של פלא, קראו לו רבי שמואל מונקס. אמנם היה הצנע לכת גדול אך לא תמיד יכול היה להסתיר את גודל עוצמת הנהגתו הקדושה. למרות השתדלותו לנהוג באופן תמידי במעשה נערות ושובבות ניכר היה גודל קדושתו של חסיד זה. מסופר שבעירו היו שני מכשפים גדולים שנהגו להציק לכל אדם ובמיוחד ליהודים. שני מכשפים אלו לא היו אהודים בלשון המעטה אפילו על הגויים בסביבתם. פעם דובר בין הגויים: "אתם המכשפים מראים את כוחכם כאילו אתם חזקים בכישוף, אבל עוד לא ניסתם להראות כוחם על יהודי אחד צדיק בשם רבי שמואל מונקס"!. כך אמרו הגויים כי גם הגויים העריכו מאד את רבי שמואל. המכשפים נענו לאתגר שהוצע להם ובהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם פגשו ברבי שמואל בבית מרזח שלהם והציעו לו לעשות תחרות ביניהם. הם ייקחו כוס מים רגילים, ואפילו ייתנו למישהו לטעום מהמים כדי לראות שמים אלו רגילים הם, אחר כך הם ייעשו איזה כישוף ויתנו לר' שמואל לשתות מהמים. אמר להם רבי שמואל שהוא מוכן אבל בתנאי שאחר כך הוא ייקח מים וייתן להם לשתות. הם המכשפים כמובן הסכימו כי היו משוכנעים בעצמם שאחרי המים שייתנו לרבי שמואל הוא לא יחיה כדי לתת להם לשתות. כך היה הם נתנו לרבי שמואל לשתות מים. הוא לקח את הכוס בירך עליו במתינות ובכוונה ברכת שהכול נהיה בדברו ושתה את הכוס עד תומו, לאחר מכן הוא הודיע להם: "עכשיו תורי". המכשפים ניסו לברוח מכך, כי ראו בעיניהם את כוחו של רבי שמואל, אבל הגויים שלא אהבו את המכשפים הללו הכריחו אותם לשתות את המים שרבי שמואל מסר להם. ואכן אחד מת במקום והשני סבל ייסורים כל הלילה עד שנפח נשמתו ביום המחרת.

ז. רבי הילל מפאריטש, רב גדול במחוז ענק שמורכב משלושים עיירות, היה תלמיד תלמידו של רבנו הזקן. הוא היה תלמיד של רבי זלמן זעזמער, חסיד גדול של אדמו"ר הזקן. רבי הילל היה מקושר אליו בלב ונפש ודרכו הוא התקרב לרבנו הזקן. מעולם לא הצליח רבי הילל לפגוש את רבנו הזקן, רק שמע ממנו משפט אחד וזה הספיק לו להיות מקושר לחסידות חב"ד כל ימיו בהתמסרות גדולה. מעשה שהיה: רבי הילל שמע אודות רבנו הזקן ובהיותו תלמיד חכם עצום, שהוכתר כבר לרב בגיל הבר מצווה שלו, החליט לבחון את רבנו הזקן. לכן הוא הכין לעצמו קושיא עצומה באחת המסכתות הקשות שבש"ס, מסכת ערכין, וחיכה לראות מה יענה רבנו הזקן על קושיא זו. אך רבנו הזקן התחמק ממנו. בכל פעם שרבי הילל היה מגיע למקום שהייתו של רבנו הזקן, נודע לו שרבנו כבר עזב את המקום. רבי הילל החליט להתחכם ולהגיע לפני רבנו הזקן למקום שבו אמור היה רבנו הזקן לשהות ונכנס לחדר והתחבא עד בוא רבנו הזקן. רבנו נכנס לחדר ועוד טרם שחשף רבי הילל את עצמו לפני רבנו הזקן הוא שמע שרבנו מכריז בקול: "אברך שיש לו קושיא בערכין צריך קודם כל להעריך את עצמו", כלומר מה אתה בא לבחון אותי תבחן קודם את עצמך. בשימוע רבי הלל את דברי רבנו הזקן התעלף במקום וכשעוררוהו מעלפונו נודע לו שרבנו כבר נסע משם. כך רק משפט זה הפך אותו לחסיד. שחיבר ספרים רבים בתורת הקבלה והחסידות ומהם "חנה אריאל" ועוד.   

כל יתר דברי ימי רבנו הזקן תמצא בכמה ספרים העוסקים בתולדות רבנו הזקן. ונדפסו בהרחבה, כמו ספר התולדות של הרב אברהם חנוך גליצנשטין שליט"א ג' חלקים, אוצר סיפורי חב"ד יח' חלקים ועוד. ומשם תרווה צימאונך.