מבוא לפרק

בפרק זה יבאר רבנו לאחר שהבנו שכוח הפועל בנפעל חייב להיות באופן תמידי, ובלעדי זה אין קיום לנבראים. פירוש הדבר שהנברא אינו מציאות לעצמו והוא בטל לגמרי למקורו ושורשו, שזה הוא דבר השם המחייה והמהווה אותו תמיד. ומה שהנברא נראה כמציאות נפרדת, זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו יכולים לראות את המציאות האמיתית, והיא הדבר השם המחייה והמהווה אותנו תמיד. אין אנו רואים את הסיבה אלא רק את המסובב, לא המקור אלא התוצאה.

וכמשל על כך יבאר לנו רבנו מאור השמש וגוף השמש שכשהאור במקורו אינו נרגש ואינו נראה ואינו נבדל, אך כשהוא מתרחק מהמקור רואים את התוצאה. ולקראת סיום הפרק ידגיש רבנו שבכל זאת אין המשל דומה לנמשל.

כל נברא באמת הוא אין ואפס

והנה, אחרי הדברים והאמת האלה, כל משכיל על דבר יבין לאשורו, איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש הביטוי אין ואפס הוא מישעיה פרק מא פסוק יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: ופירושו שאנשי מצתך מלשון מצה ומריבה ואנשי מלחמתך כלומר אויבך לפני המלחמה יהיו כאין שנחשבים ככלום וכקליפת השום שאין בו ממש, ולאחר המלחמה יהיו כאפס כלומר שאינם תופסים מקום, אך כאן משמעותו הפוכה לא רק אפס שפירושו כלום אלא אף יותר מכך שפירושו "אין" שאין כאן אפילו רושם למציאות. לגבי כוח הפועל ו"רוח פיו" שבנפעל, המהווה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש.

ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כוח השם ו"רוח פיו" שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות מקור ביטוי זה מהתלמוד מסכת ברכות דף ו' עמוד א' "תניא אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין"  ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא, השופע בו מ"מוצא פי השם" ו"רוח פיו", לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו אף כאן חילק רבנו לשלושה דרגות בהגשמת הדבר, גשמיות, חומר וממשות, הנברא הפך לגשמיות מאין ליש, כלומר התחלת המציאות שהוא ישנו, חומר הנברא הוא "גוף" הנברא וממשו וזוהי צורתו החיצונית שניתן למששה בידים, כי יש נבראים עדנים שאין בהם ממשות כלל. נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית ממש, והרוחניות השופע עליו מ"מוצא פי השם" ו"רוח פיו", הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש, ומהווה אותו, אם כן אפס בלעדו באמת. לאחר ההסבר שכל נברא הוא נהייה וחי מהחיות האלוהית הרוחנית המחייה ומהווה אותו תמיד שזהו "דבר השם ורוח פיו", אם כן באמת אין הוא מציאות כלל. כי המציאות האמיתית שלו ה"דבר השם ורוח פיו" ובלעדי זה אינו קיים בכלל. לכן באמת הוא אין ואפס.

אור השמש המאיר

והמשל לזה הוא, אור השמש המאיר לארץ ולדרים, שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש ונראה לעין כל, מאיר על הארץ ובחלל העולם.

והנה, זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו גם כן בגוף וחומר כדור השמש עצמו שבשמים, שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל שכן שיכול להאיר במקומו ממש.

רק ששם במקומו ממש נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש, כי בטל ממש במציאות לגבי גוף כדור השמש, שהוא מקור האור והזיו הזה, שהזיו והאור הזה אינו אלא הארה מאירה מגוף ועצם כדור השמש, רק בחלל העולם, תחת כל השמים ועל הארץ, שאין כאן גוף כדור השמש במציאות, ניראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל, ונופל עליו כאן שם "יש" באמת.

מה שאין כן במקורו בגוף השמש, אין נופל עליו שם "יש" כלל, רק שם "אין" ו"אפס", כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש, שאין מאיר שם רק מקורו לבדו, שהוא גוף השמש המאיר, ואפס בלעדו. והמשל על כך שאנו אומרים שלמרות מה שרואים כ"יש" ו"מציאות", הראיה אינה נכונה והעולם באמת אינו מציאות לעצמו כלל אלא הוא בטל למקורו בהיות שמבלעדי המקור הוא לא היה קיים. והמשל הוא מאור וזיו השמש, הבא מגוף השמש שהאור כשנמצא במקורו בגוף השמש הוא מאיר איך אינו נחשב למציאות לעצמו מאחר והוא מחובר למאור ואילו בחלל העולם ועל הארץ תחת השמים כשנפרד ממקורו הרי הוא מורגש והוא נחשב ונראה למציאות ממשית, אך מצד האמת ללא המאור האור לא היה מאיר כלל.

הנבראים בטלים במציאות לגבי מקורם

וכדברים האלה ממש, בדמותם כצלמם, הם כל הברואים לגבי שפע האלוהי מ"רוח פיו", השופע עליהם ומהווה אותם, והוא מקורם, והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח השם, השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש, ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם, כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש, ואינו נקרא בשם "יש" כלל כשהוא במקורו, רק תחת השמים שאין שם מקורו, כך כל הברואים אין נופל עליהם שם "יש" כלל, אלא לעיני בשר שלנו, שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור, שהוא רוח השם המהווה אותם, ולכן נראה לעינינו גשמיות הנבראים וחומרם וממשם שהם יש גמור, כמו שנראה אור השמש יש גמור כשאינו במקורו. כך בנמשל הם הברואים שנבראו בדבר השם ורוח פיו, המחייה והמהווה אותם תמיד הרי הם בטלים במציאותם וזה שהם נראים כיש גמור זאת משום שלעיננו נראה הדבר כי אין אנו רואים את "הדבר השם ורוח פיו" המחייה והמהווה אותם תמיד כמו שאנו רואים את אור השמש כמציאות נפרדת.

אך אין הנמשל דומה למשל

רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה, שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם ועל הארץ שנראה שם אורו ליש גמור, מה שאין כן כל הברואים הם במקורם תמיד, רק שאין המקור נראה לעיני בשר. ולמה אינם בטלים במציאות למקורם? אך להבין זה, צריך להקדים: אך באמת אין הנמשל דומה למשל בעוד שבמשל האור נראה למציאות נפרדת משום שמקורו אינו נמצא לידו אלא למעלה ורק האור נפרד מהמאור וכאן הוא נראה למציאות נפרדת. אך בנמשל לא יכולים הנבראים להיות נפרדים מהמאור לרגע אחד ולכן הם מחוברים תמיד למקורו והשורש. אם כן נשאלת השאלה למה הם נראים כנפרדים הרי הם דבוקים תמיד למקור? והתשובה לכך תינתן בפרקים הבאים.

אגב. בשאלות של אמונה וייחוד השם אסור להשאיר שאלות פתוחות ללא מענה כי אדם עלול להגיע למסקנה הפוכה מהאמת וכאן רבנו שאל שאלה והניחה לפרקים הבאים כיצד? אלא שכאן באמת לא נורא כל כך אם האדם יישאר בשאלה ללא מענה למה העולם לא בטל במציאות ועדיף שאולי לא יהיה לו הסבר מניח את הדעת על כך ויישאר בשאלה מדוע העולם הוא מציאות נפרדת?.

סיכום הפרק

והנה אחרי הדברים והאמת האלה יובן איך שבאמת אין הנבראים מציאות לעצמם והם באמת נחשבים כבטלים ואין ואפס לגבי רוח פיו ודבר השם המחייה והמהווה אותם תמיד. ומה שכל נברא כמציאות נפרדת הוא משום שבעיני בשר שלנו אין אנו רואים את המקור והשורש וכוח הפועל שבנפעל, והמשל על כך הוא מאור וזיו השמש שבהיות תחת כפת השמים ובחלל העולם הוא ניכר כמציאות נפרדת אבל כשהוא מחובר למקורו בגוף השמש הרי הוא בטל במציאותו. כך גם הנבראים בנמשל נראים כמציאות נפרדת משום שאין אנו רואים את המקור והשורש. אלא שהמשל אינו דומה לנמשל כי המקור מחובר תמיד לנבראים ולכן מדוע הם בכל זאת נראים כמציאות נפרדת והתשובה לכך תתבאר בפרקים הבאים לאחר שיוקדם ביאור על כך. 

סיפור חסידי לפרק

למדנו שבכל דבר יש את החיות האלוהי המחייה אותו והוא דבר השם המחייה והמהווה אותו.

ואכן מסופר על ימי הסתלקותו של רבנו הזקן כשנחלה במשך כמה ימים לפני הסתלקותו מעלמא הדין נראו ונשמעו ממנו דברים נפלאים.

בין הדיבורים שהיו בזמן אשכבתא דרבי (זמן הסתלקותו מן העום) אמר רבנו הזקן לנכדו כבוד קדושת רבנו ה"צמח צדק" שהוא כבר לא רואה את הקורה הנמצאת על גג הבית אלא הוא כבר רואה בעיניו את החיות האלוהית המחייה את הקורה. זכה רבנו הזקן לפני הסתלקותו להגיע לדרגה של ראיית אלוהות בעיניו הגשמיות.