בנבואתו של נביא הנחמה – ישעיהו נאמר: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני"[1].

והיינו, שלעתיד לבא יודו בני ישראל לקב"ה על שכביכול כעס עלינו ושילח אותנו לגלות.

כי מלבד שעל-ידי הגלות כופר עווננו וטהרנו לפני ה', הנה עוד זאת, על-ידי הירידה לגלות והפיכת הגולה לגאולה, נעשית העליה שלא בערך כלל לעבודת האדם.

והיינו, שהגאולה לא תהיה רק יציאה מהגלות והשעבוד, והעתקה אל החירות, אלא שהגלות עצמה והחומר הגשמי יתהפך לגאולה.

ודוקא באופן זה נזכה ליעוד "ונגלה כבוד הוי'" – גילוי עצמותו יתברך –  האל"ף שב"גאולה".

ומכל מקום הודאה זאת תהיה רק לעתיד לבא – ובדיעבד, וכממו שכתוב שם: "ואמרת ביום ההוא אודך וגו'", אבל בזמן הזה אין אנו מבינים שתתכן הודאה כזאת, ומלכתחילה – אין אנו רוצים כלל את הגלות.

שהרי הקב"ה הוא כל־יכול, ובודאי שביכולתו להביא את הגאולה עם העליה הנפלאה שבה – גם בלי הצורך לרדת לגלות באופן של גבורות קשות כאלה – הן בגשמיות והן ברוחניות.

ובמיוחד שהקב"ה הוא "תכלית הטוב" ורוצה רק בטובתם של ישראל שהם בניו, עמו ונחלתו, ולא רק שרוצה את טובתם הרוחנית, אלא גם את טובתם בגשמיות עד הענינים הנמוכים ביותר.

ואם כן, אין שום הגיון והסבר שכלי בצורך להחזיק את ישראל בגלות, ואין בזה שום טעם – אפילו לא בשכל דקדושה.

זו אם־כן משמעות הביטוי "אודך ה' כי אנפת בי", בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: "אודה שמך כי עשית פלא"[2] והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש"[3]

לפיכך מקבלים אנו זאת רק באמונה פשוטה בלבד ש"טוב וישר הוי'"[4]…! אבל ביחד עם זה אנו זועקים ומתחננים לקב"ה ש"ישב אפך ותנחמני"[5] ־ שישוב ה' מכעסו ויגאלנו מהגלות הנוראה הזאת, וכל העליות שבגאולה השלימה תהיינה ב"חסד וברחמים", ולא ע"י יסורים וחלאים רעים.

ואעפ"י שהאמונה בטוב האלקי, ולעומתה – הזעקה נגד הגלות שהגלנו ה', הרי זה דבר והיפוכו – כנ"ל, מכל מקום מכיון שזה נדרש מכל יהודי, הרי זו עצמה הוכחה שזה אפשרי, ואדרבה ככל שהאמונה גדולה יותר – גם הזעקה גדולה יותר.

מקורות לעיון:

שיחת ליל הושענה רבה תשד"נז. סה"ש ה'תנש"א עט' 526.

מקורות