מבוא לפרק

בפרק הקודם למדנו שמי שאינו יכול לפועל בעצמו להיות הכנעה ושמחה בליבו יחד. יקדים תיקון חצות לתפילה. ובתיקון חצות יהיה בהכנעה ומרירות ולב נשבר ואילו בתפילה אחר כך, יהיה בשמחה. כדי להקדים תשובה תתאה לתשובה עילאה. אך בפרק הנוכחי מסביר רבנו שיש אפשרות שיהיו שניהם כאחד למרות שהן שתי תנועות הפכיות וזאת משום שכשהן באות משתי סיבות נפרדות יש ביכולתן להיות כאחד. והוא שהלב נשבר עצמו ישמש כביטחון גמור שהשם ימחל לו ואז שמחתו תהיה מכך שאכן נמחל לו. וכאן מוכיח רבנו שהקדוש ברוך הוא ללא ספק או אפילו ספק ספיקא שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח ורב לסלוח וממילא שמחתו תהיה על כך שלבו נשבר בקרבו על חטאיו אך יחד עם זאת שמחתו תהיה מושלמת כי נסלחו לו כל עונותיו וכדלקמן:

ההכנעה והשמחה שתיהן ביחד

ואמנם, להיות בלבו ההכנעה, היא בחינת תשובה תתאה כנזכר לעיל (פרק ז'), וגם השמחה בהשם, שתיהן ביחד, כבר מילתא מארמית ללשון הקודש: כבר "הדברים" אמורים. אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק לד', כמו שכתוב בזוהר הקדוש: (חלק ב' דף רנה עמוד א') "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'". מארמית ללשון הקודש: שמחה תקועה בלבו מצד אחד (ובכיה תקועה בלבו מצד שני). ובצירוף עוד האמונה והביטחון, להיות נכון לבו בטוח בהשם, כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח, תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך ((תהילים פרק נא' פסוק ג') חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: (תהילים פרק נא' פסוק ד') הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: (תהילים פרק נא' פסוק יא') הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה: וגו'), בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפילת שמונה עשרה (עמידה) תיכף שמבקשים סְלַח לָנוּ כו' אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ: והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שביקשנו "סְלַח לָנוּ" "מְחַל לָנוּ", ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים, היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין "בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל". ואכן אפשר שיהיה שתי התכונות ההפכיות של לב נשבר ושמחה ושיהיו כאחד, והוא על ידי הביטחון והאמונה כי הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח על כל פשעינו. ואין זה סתירה לנאמר בפרק הקודם כי דרכו של רבנו להוליך את הבעל תשובה מדרגה לדרגה החל מדרגת תשובה תתאה ועד לתשובה עילאה ועד למדרגת הבינוני שיכול לפועל בעצמו להיות הבכייה והשמחה ביחד. כמו שמופיע בזוהר הקדוש שרבי שמעון בר יוחאי לגביו החורבן בית המקדש היה מתוך ביטחון שאין זה אלא כסותר על מנת לבנות ולכן מצב החורבן לגביו הוא בכייה מצד אחד אך שמחה גדולה מצד שני.

וזאת באמונה שלימה ובביטחון גמור במעלותיו של הקדוש ברוך הוא בהיותו:

א. כי חפץ חסד הוא.

ב. וחנון ורחום.

ג. ורב לסלוח. 

וההוכחה לכך שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח ותיכף ומיד בלי שום הפסק בינתיים הוא מתפילת העמידה. דין הוא שספק ברכות להקל אם אדם מסתפק אם בירך או לא בירך הדין הוא שלא ישוב ויברך משום חשש חמור יותר של ברכה לבטלה. והזכרת שם השם לבטלה. ולכן בברכות הכלל הוא שב ואל תעשה עדיף. אם כן כשאנו מברכים ברכה בהוראת חכמינו זיכרונם לברכה הרי זה משמש כהוכחה ברורה שדברי הברכה הם אמת ונדרשים לאמירה. ואם צוונו לברך "חנון המרבה לסלוח" משמע אמת הדבר שהוא חנון המרבה לסלוח וזאת משום שביקשנו קודם הברכה סלח לנו ומחל לנו ובוודאי התקיימה בקשתנו תיכף ומיד ולכן יכולים אנו לברך חנון המרבה לסלוח. ואפילו אם לא היינו חוזרים ברגע מיד לאחר מכן לחטאינו גם ברכת גואל ישראל שבאה בעקבות ברכת חנון המרבה לסלוח הייתה מתקיימת בפועל ממש לעיני בשר שלנו אלא שבגלל החטא הגאולה היא ברוחניות העניינים.

מחילה וסליחה תיכף ומיד

והרי אפילו במידת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול, ואפילו בקוטע יד חברו, כדאיתא בגמרא סוף פרק ח' דבבא קמא (דף צב' עמוד א'), וכך גם הובא להלכה ברמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה י' וזה לשונה: "ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו אין זה דרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו וכל הממהר למחול הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו". ואם ביקש ממנו שלוש פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו (תלמוד מסכת יומא דף פז' עמוד א'), וכך גם הובא להלכה ברמב"ם הלכות תשובה פרק ב' הלכה ט' שהמבקש מחברו מחילה וסירב למחול לו מבקש שלוש פעמים ואם הוא לא מוחל לו הסרבן נכנס תחתיו לחטא. והגבעונים שמואל ב' פרק כא' פסוקים (א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְהֹוָה: (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֱעֱשֶׂה לָכֶם: (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל: (ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהֹוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהֹוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן: שביקש דוד המלך עליו השלום מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים, ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל השם, שהם רחמנים וכו', כדאיתא בפרק ח' דיבמות בתלמוד מסכת יבמות דף עח' עמוד ב' מסופר בהרחבה הסיפור של דוד המלך עם הגבעונים וכל חומרת התנהגותם וכך כתוב: "אמר רב חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם (שלא יבואו בקהל השם) שנאמר וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מאי טעמא גזר עלייהו? (מה הסיבה שגזר דוד עליהם? משום ששלוש שנים היו שנות בצורת בארץ הקודש) דכתיב וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי כוכבים יש בכם דכתיב (דברים פרק יא' פסוקים (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:(יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם: בדקו ולא מצאו, שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב (ירמיה פרק ג' פסוק (ג) וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם: בדקו ולא מצאו. שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב (משלי פרק כה' פסוק (יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר: בדקו ולא מצאו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני השם (ששאל באורים ותומים) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: (כלומר נענה מהשמים שהבצורת היא על מיתת הגבעונים והרי לא המית שאול את הגבעונים כי חיים היו) אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון ומתוך כך נשבר מטה לחמם היינו פרנסתם. מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". (כלומר לא ממש המית שאול את הגבעונים אלא שגרם להם חיסרון בפרנסתם ובכל זאת ביקש דוד מהם מחילה וסליחה ואף על פי שהם לא היו מוכנים למחול לעם ישראל על כן אמר דוד תכונות של עם ישראל שהם רחמנים וביישנים וגומלי חסידים ואלו אכזריים. ולכן לא יבואו בקהל השם. ובמידת הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה לאין קץ. ואם במידת בשר ודם חייב יהודי למחול מיד שמבקשים ממנו סליחה וזהו תכונת נפשם היהודית. על אחת כמה וכמה במידתו של הקדוש ברוך הוא. ועוד…

חנון המרבה לסלוח

ומה שמשבחים ומברכים את השם "חנון המרבה לסלוח", "המרבה" דייקא, וכמו שקרא ב(זמנו של) עזרא: "ורב לסלוח", היינו שבמידת בשר ודם, אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר לסורו, קשה מאד שימחל לו שנית, ומכל שכן בשלישית ורביעית, אבל במידת הקדוש ברוך הוא אין הפרש בפעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממידת הרחמים, ומידותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית, אלא בבחינת אין סוף, כמו שכתוב: איכה פרק ג' פסוק כב' חַסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: ולגבי בחינת אין סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול וכו'. ולכן (נוסח חתימת ברכה האמצעית בתפילת עמידה של יום הכיפורים בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:) וכל החטאים שמתוודים ב"על חטא" (מתפילות יום הכיפורים עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן: וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאִמּוּץ הַלֵּב:) מדי שנה, אף שחזר ועבר עליהם, חוזר ומתוודה עליהם ביום הכיפורים בשנה הבאה, וכן לעולם. ו"בכל שנה ושנה" לאו דוקא, אלא כמו כן בכל יום ויום שלוש פעמים מברכים: (בתפילות עמידה) בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ: וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת ברכות דף כו עמוד א') תפילה כנגד תמידין תקנוה, ותמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של בין הערביים על של יום, וכן מדי יום ביום לעולם, אלא שיום הכיפורים מכפר על עבירות חמורות, והתמיד, שהוא קרבן עולה, מכפר על מצוות עשה בלבד, וכן התפילה בזמן הזה עם התשובה, כנזכר לעיל (פרק י'). ועוד שהרי במידת בשר ודם אם יחטא איש לאיש פעם ופעמים ושלוש יקשה עליו לסלוח בפעם השניה וכל שכן בפעם השלישית והרביעית ואילו לגבי הקדוש ברוך הוא חטא שחטאנו בו מספר פעמים ופעמים רבות בקשנו לסלוח כמו בזמנו של עזרא שהרבו לחטוא בנשים נכריות דור אחר דור בכל זאת הקדוש ברוך הוא מוחל וסלוח כי לגביו אין הפרש בין מקרה ראשון לאלף פעם. מצד רחמיו המרובים.

ומטעם הזה אנו מתפללים ומבקשים בכל יום ויום סלח ומחל לנו וכן ביום הכיפורים מידי שנה בשנה וכן לעולם והקדוש ברוך הוא רב לסלוח ומוחל וסולח לאשמותינו בכל שנה ושנה ובכל יום ויום.

אין זה "אחטא ואשוב"

ואין זה מה שאומרת המשנה ביומא פרק ח' משנה ט' הָאוֹמֵר, "אֶחֱטָא וְאָשׁוּב", אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, כי היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו, אלא שסומך בלבו על התשובה, ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא, "אֵין מַסְפִּיקִין וכו'". בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.  ואף גם זאת "אֵין מַסְפִּיקִין" דייקא, אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו.

אבל אנו שמבקשין בכל יום סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה: אנו מקדימין לבקש: בברכה שלפניה "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ: דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה, וכן ביום הכיפורים מבקשים: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד. מספיקין ומספיקין, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת יומא דף לח' עמוד ב') "הבא לטהר מסייעין אותו", "הבא" דייקא, מיד שבא. ואי לזאת, גם הסליחה והמחילה היא מיד. ואין זה בכלל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה אלא שמסביר רבנו שהסיבה שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה הוא משום שהוא בשעת החטא סומך על התשובה ומאחר והיה יכול להתגבר על יצרו אלא שסמך על התשובה ממילא התשובה גרמה לו לחטוא ולכן אין מספיקים בידו לעשות תשובה. ואף גם זאת שאין מספיקים בידו מצד הלמעלה אבל אם מצד עצמו דחק ועשה תשובה בוודאי שתשובתו תתקבל. ומה שאנו אומרים בכל יום סלח לנו ומחל לנו הרי אנו מקדימים לבקש השיבנו בתשובה שלימה לפניך וכלל הוא בידנו שהבא לטהר מסיעים בידו ומיד שבא כבר מסייעים בידו אם כן גם המחילה בהמשך תהיה מיד ותיכף שבא.

"וחטאתי נגדי תמיד"

ומה שכתוב: (תהילים פרק נא' פסוק ה') כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד: אין המכוון להיות עצב נבזה חס ושלום, דהא כתיב בתריה: (תהילים פרק נא' פסוקים י' תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וגו' תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ: (יד) הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי: וגו', ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה, שהיא בשמחה רבה כנזכר לעיל (פרק י').

אלא "נגדי" דייקא, כמו: בשמואל ב' פרק יח' פסוק יג' אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד: במדבר פרק ב' פסוק ב' אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: ופירש רש"י "מרחוק". והמכוון, רק לבלתי רום לבבו, ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזיכרון בין עיניו שחטא נגד השם.

ואדרבה, לעניין השמחה יועיל זיכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים, בין על ידי הבריות, בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא וכו'). וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: בתלמוד מסכת שבת דף פח' עמוד ב' "תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים וכו' עליהם הכתוב אומר (שופטים פרק ה' פסוק לא' כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: ובתלמוד מסכת ראש השנה דף יז' עמוד א' "רבא אמר כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר (מיכה פרק ז' פסוק יח') מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: מה שכתוב שדוד המלך עליו השלום אומר "וחטאתי נגדי תמיד" אין המכוון שיהיה לבו נשבר בקרבו באופן תמידי ולא יהיה בשמחה אלא יהא עצב כל ימיו כי הרי מיד בהמשך הפסוקים באותו הפרק ממשיך דוד המלך ואומר תשמעיני ששון ושמחה ורוח נדיבה תסמכני . אלא פירוש המילה נגדי היינו בתודעה שלי מה שנקרא לזכרון בין העיניים שהרי בין העיניים אין אני יכול לראות אלא על ידי העיניים עצמם והכוונה היא רק בתודעתי שהיו העוונות נמצאים בזיכרון והמכוון מכך הוא שיגרום הדבר לשמחה עצומה כי: א'. מגיע לי על כל חטאי כל מה שיארע עימי באופן מוטב, ו-ב' יגרום הזכרון לתשובה תתאה להתחבר לתשובה עילאה ביחד.  

סיכום הפרק

אמנם כדי להיות בלבו ההכנעה וגם השמחה ביחד יש להבין ולצרף לכך את האמונה והביטחון כי השם חפץ חסד וחנון ורחום ורב לסלוח ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך מוחל וסולח לו יתברך בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם.

וכמו שאנו מברכים בתפילת עמידה חנון המרבה לסלוח ואילו לא היה סולח ומוחל מיד הרי שספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה ולא היינו אומרים זאת. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים מיד גם ברכת גואל ישראל הייתה מתקיימת מיד.

והסליחה היא מיד שהרי במידת בשר ודם כשמבקשים ממנו סליחה ומחילה מיד צריך לסלוח ואין צורך לבקש סליחה יותר משלוש פעמים. וכל שכן במידת הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. שהרי במידת בשר ודם כשיחטא פעם ופעמים יהיה קשה לו לסלוח ובוודאי בפעם שלישית ורביעית ואילו הקדוש ברוך מתוך רחמיו שאין גבול להתפשטותם אין הבדל בין פעם אחת לאלף פעמים. ולכן הוא מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה ובכל יום ויום.

ואין בזה מדין של אחטא ואשוב אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי זה כשבשעת החטא יכל להתגבר על יצרו ובכל זאת חוטא וסומך על התשובה אם כן יוצא איפה שהתשובה גרמה לו לחטוא ולכן אין מספיקין בידו וגם אין מספיקין בידו מלמעלה אבל אם דחק ועשה תשובה בוודאי תשובתו מתקבלת.  

וזה שכתוב וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון שיהיה לבו נשבר בקרבו תמיד אלא שיהיו חטאיו לזיכרון לפניו והמכוון בזה שיהא לבו נשבר בקרבו אך גם שמחה גדולה תהיה לו מכך שיכול לקבל בשמחה כל המאורעות שיארעו עמו. וגם ינצל ממידת הכעס והקפידה.

סיפור חסידי לפרק

אחד מגדולי החסידים היה רב בעיר גדולה וסמוך לה מספר עיירות קטנות והוא כיהן כרב בכל האיזור. יום אחד באו אליו תושבי אחת העיירות הסמוכות וביקשו להעביר את השוחט שלהם ממשרתו כי הוא שיכור תמידי ושיכור אסור לשחוט. הרב ענה להם שאין הוא יכול לדון בכך בלי נוכחות השוחט בעצמו וכשיזדמן לעיירתם יבדוק את העניין לאשורו ויוציא את פסקו בהתאם.

הרב החליט לסוע לעיירה ולבדוק את הדברים מקרוב, בדרכו הוא אסף שני טרמפיסטים אחד אברך ואחד זקן שהצטרפו לנסיעתו. תוך כדי שיחת היכרות קצרה אמרו הזקן והאברך לרב כיצד הנך הולך להעביר ממשרתו שוחט ששרפים ומלאכים באים לשמוע את תפילתו. ותוך כדי דיבור הם נעלמו. הרב נצר את הדברים בלבו. וניגש לבית השוחט. אשתו אמרה שבעלה נמצא בביתן קטן בחצר והוא בטח שיכור כלוט. הרב ניגש לביתן בחצר הדלת הייתה נעולה הציץ הרב דרך חור המנעול וראה את הזקן והאברך והשוחט לומדים ביחד מתוך ספרי קודש. דפק הרב בדלת שיפתחו לו ולא נענה. דרש הרב בתוקף ובכוח התורה לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה הזקן והאברך נעלמו יחד עם הספרים שהיו על השולחן. ורק השוחט מרקד כשיכור בחדרון ובקבוק משקה חריף ריק מונח על השולחן.

הרב דרש מהשוחט שיספר לו בכוח התורה מי הוא ומי הם השניים שהיו כאן בחדר והשוחט התנה זאת בכך שהרב יתחייב לדאוג לאיזה אלמנה ויתומים לפרנסתם מהיום והלאה כל ימי חייו. כשהרב הסכים לתנאי השוחט גילה לו שהם חבורת צדיקים נסתרים והם עוסקים בקבלה מעשיית.

הרב כבר הבין שהשוחט אינו שיכור כפי שזה נראה והלך לכנס את בני העיירה ליישב את דעתם על השוחט. עד שהתכנסו בני העיירה נודע כי השוחט שבק חיים לכל חיי ונסתלק לבית עולמו. הרב הבין שהחיוב לדאוג לאלמנה ויתומים הכוונה על בני משפחתו של השוחט ודאג לקבורה נכבדה לצדיק הנסתר הזה ושבני העיירה יתחייבו לפרנס את האלמנה והיתומים כל ימיהם.

מכאן המשיך הרב לשלשת חבריו שהיו אף הם חסידים גדולים ורבנים נכבדים והתייעץ עימהם על כך שבלא כוונה גרם למותו של צדיק נסתר זה.

חבריו פסקו לו שהוא הורג נפש בשגגה וההורג נפש בשגגה חייב גלות לעיר מקלט על כן שיקבל על עצמו למשך שנה ללכת ממקום למקום מבלי להתגלות כתלמיד חכם ויודע הלכה ובמלאות שנה ישוב לביתו. והיות ובית הדין שדן בדין הורג נפש אף הוא חייב בתשובה שכך עלתה לו על כן אף שלושת חבריו מתחייבים לצאת אף הם לגלות למשך שנה והחליטו שכל אחד ילך לו למקום אחר עד מלאות שנה לגלותם.

כעבור שלושה חודשים נשמע פתאום שהרב חזר לעירו ונתפרסם כבעל מופת וצדיק גדול ורבים נוהרים אליו להתברך ממנו ולשמוע ממנו תורה והוא הפך למנהיג לחסידים רבים. חבריו מיהרו אל עירו וניגשו לשאול אותו הייתכן? הרי סיכמנו על עבודת תשובה של גלות למשך שנה ואף אנו הלכנו בגללך ולבסוף אתה עצמך לא עומד בסיכום. הכיצד?

השיב להם הרב בתחילה קבלתי על עצמי לקיים את ההחלטה ולצאת לגלות. ובהגיעי לעירי רק כדי להפרד מבני ביתי ולצאת לדרך. נפרדו ממני תושבי העיר ואני לבי כואב עלי כבר ישבתי במרכבה לצאת לדרך. לפתע ניגש אחד מתושבי עירי וביקש שיש לו בת קטנה שמאד רוצה להיפרד מהרב ואם הרב מוכן להמתין מעט שהיא תגיע והסכמתי שתבוא אבל מיד אך לא ידעתי שהיא משותקת מלידה והיא באה אלי בציווי שלי בכוחות עצמה. מאחר שראיתי שהפכתי לאיש אחר נשארתי בעירי!!!.