מבוא לפרק

אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ובאה בהמשך למה שנתבאר בפרק הקודם. ועוד יתבאר שמבלי צדקה אי אפשר לעורר רחמים עליונים לעולם הזה וכדלהלן:

יעקב מידת הרחמים

רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת: (במשלי י"א פסוק יח). פירוש רש"י מפרש שכר – קרוניא"ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו הפסוק בישעיה יט פסוק (י) וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ: כלומר לפי פירוש רש"י יתפרש המילה שכר כמניעה וצמצום ההתפשטות כדי לקבל את האמת. ואילו רבנו מפרש את המילה שכר במובן של גמול. ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת, וכתיב: במיכה פרק ז' פסוקים (יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: (כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: ומפרש בזוהר: תניא, תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא, (שלוש עשרה נתיבות רחמים מהקדוש ברוך הוא כתובים בפסוקים אלו) מי אל כמוך חד, (1) נושא עון תרי, (2) ועובר על פשע תלת, (3) לשארית נחלתו ארבע, (4) לא החזיק לעד אפו חמש, (5) כי חפץ חסד הוא שית, (6) ישוב ירחמנו שבעה, (7) יכבוש עונותינו תמניא, (8) ותשליך במצולות ים כל חטאתם תשעה, (9) תתן אמת ליעקב עשרה, (10) חסד לאברהם חד סר, (11) אשר נשבעת לאבותינו תריסר, (12) מימי קדם תליסר, (13) לקביל דא אל רחום וחנון וגו', (כנגדם אמר משה רבנו את שלוש עשרה מדות הרחמים המתחילים במילים אל רחום וחנון ואינון לתתא: (והם תחתונים לעומת השלוש עשרה מידות של הנביא מיכה.) ואי תימא, משה איך לא אמר אלין עלאין, (ואם תשאל למה משה לא אמר את העליונות?) אלא משה לא אצטריך, אלא לאתר דדינא אשתכח, ובאתר דדינא אשתכח, לא בעי הכי למימר, (אלא משה לא אמרן כי לא היה צריך לכך שמשה פנה למקום הדין ולא למקום הרחמים העליונים לכן לא היה לו צורך לאומרם). ומשה לא אמר אלא בעידנא דישראל חאבו, ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה אלא באתר דדינא אשתכח, (ומשה לא אמרן אלא כשחטאו ישראל והיו ממילא במקום הדין) אבל בהאי אתר, סדורא דשבחא דעתיק יומין מסדר נביאה: כלומר ושבחא דקודשא בריך הוא מסדר נביא כו' (במיכה מסדר הנביא את שבחו של הקדוש ברוך הוא ומציין את שלוש עשרה מידות הרחמים שלו ולא מתפלל עליהם) כמו שכתוב בזוהר הקדוש, (חלק ג' דף קלא' עמוד ב') פירוש אם כן אל תחשוב לומר שזהו הבטחה או בקשה שכך יהיה, שייתן השם שכר על מידת האמת בתמורה לצדקה אלא זהו דבר שכבר התקיים בפועל ואנו משבחים שהקדוש ברוך הוא, הוא הנותן מדת אמת ליעקב. וצריך להבין וכי אין אמת ביעקב חס ושלום, עד שהקדוש ברוך הוא ייתן לו מלמעלה. יבאר תחילה שהפירוש לפסוק "וזורע צדקה שכר אמת" למרות שמפרשי המקרא מפרשים זאת אחרת, אך רבנו מציע את הפירוש, דהיינו שהנותן צדקה זוכה לשכר משמים והשכר הוא מידת האמת. וכתוב תיתן אמת ליעקב אם כך יקשה האם חס ושלום אין אמת ביעקב עד שהקדוש ברוך הוא צריך להעניק זאת ליעקב? אך הנה מודעת זאת, דמדת יעקב היא מדת רחמנות, בעוד שאברהם אבינו עבודת במידת החסד ופנימיות החסד זהו אהבת השם ואילו יצחק עבודתו את השם מבחינת הגבורה שבפנימיותה היא מידת יראת השם. עבודתו של יעקב אבינו היא במידת התפארת שהיא בפנימיותה רחמים ורחמנות. מידת הרחמים לעורר בנפשו על עצמו באה מהתבוננות מגדולת הבורא יתברך איך שהוא כולה קמיה כלא חשיבי והוא קודם העולם ואחר העולם ללא שינוי. וכדלהלן: ועבודת השם במידת רחמנות היא הבאה מהתעוררות רחמים רבים בלב האדם על ניצוץ אלוקות שבנפשו, הרחוקה מאור פני השם כאשר הולך בחשך הבלי עולם. והתעוררות רחמנות זו היא באה מהתבונה והדעת בגדולת השם, איך שאפילו העולמות העליונים למעלה מעלה עד אין קץ, כלא ממש חשיבי קמיה, כי כל שפעם וחיותם, אינו רק מזיו והארה מאות אחד משמו יתברך, כמאמר ביוד נברא עולם הבא כו'. והנה בזיו והארה זו שהוא התפשטות החיות משמו יתברך, להחיות עליונים ותחתונים, הוא שיש הבדל והפרש בין עליונים לתחתונים, שעולם הזה נברא בהי וכו', וכן כל שינויי הפרטים שבכל עולם ועולם, הוא לפי שינויי צירופי האותיות, וכן שינויי הזמנים בעבר הווה ועתיד ושינויי כל הקורות בחילופי הזמנים, הכול משינויי צירופי האותיות, שהן הן המשכת החיות ממידותיו יתברך שמו (כמו שנתבאר בליקוטי אמרים חלק ב' פרק יא'). אבל לגבי מהותו ועצמותו יתברך, כתיב: (מלאכי פרק ג' פסוק ו') כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: בין בבחינת שינויי ההשתלשלות מרום המעלות עד למטה מטה, שכמו שהוא יתברך מצוי בעליונים כך הוא ממש בשווה בתחתונים (וכמו שנתבאר בליקוטי אמרים חלק א' פרק נא'), ובין בבחינת שינויי הזמן שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד לפני ששת ימי בראשית, כך הוא עתה אחר הבריאה, והיינו משום שהכול כאין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו, וכמו אות אחד מדבורו של אדם או אפילו ממחשבתו לגבי כללות מהות הנפש השכלית ועצמותה, על דרך משל, לשכך את האזן, ובאמת (תהילים פרק מ' פסוק ו'), רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר: כתיב וכמו שנתבאר במקום אחר (בליקוטי אמרים חלק ב' פרק ט') עיין שם. וזהו שאומרים: (בברכת יוצר אור שבתפילת שחרית לשבת) הַמֶּלֶךְ הַמְּרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז. הַמְּשֻׁבָּח וְהַמְּפֹאָר וְהַמִּתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם: פירוש כמו שמאז קודם הבריאה היה הוא לבדו הוא, כך עתה הוא מרומם כו' ומתנשא מימות עולם, פירוש שהוא רם ונשא למעלה מעלה מבחינת זמן, הנקרא בשם ימות עולם, והיינו לפי שחיות כל ימות עולם הוא רק מבחינת המלך כו', וכמו שנתבאר במקום אחר. מצד אחד יתבונן האדם בגדולת הבורא ומצד שני יתבונן בגודל ריחוק הערך בינו לבין הבורא יתברך וכמה רחוק נמצא האדם מהמקום הנדרש ממנו וזה יעורר רחמים רבים על נפשו. ורבנו מציין מספר נקודות להתבוננות:

א. אפילו עולמות עליונים לא נחבאים לגביו יתברך.

ב. כל השפע שהם מקבלים בעולמות עליונים זהו רק מהארה וזיו הבא מאות אחת משמו יתברך אות יוד הקטנה ביותר.

ג. כל השינויים שישנם בעולם הזה בשינויי מקום למעלה ולמטה או שינויי זמן בעבר הווה ועתיד שייכים לענייני העולם הזה ולא לגביו יתברך שלגביו יתברך נאמר אני השם לא שיניתי.

ד. וכל גילוי מלכותו יתברך בעולם הזה זהו ממידת מלכותו יתברך ולא ממידת החכמה שהיא עליונה למעלה מעלה מעל המלכות. 

ומכאן גודל הריחוק של הנברא מהבורא והסכנה היא שהנבראים יתרחקו עוד יותר וכדלהלן:

רחמנות גדולה מאד

ואי לזאת הרחמנות גדולה מאד העלול לקבל טומאה ולהתגאל מאד על הניצוץ השוכן בגוף החשוך והאפל משכא דחויא בכל התאוות רחמנא ליצלן לולי שהקדוש ברוך הוא מגן לו ונותן לו עוז ותעצומות ללחום עם הגוף ותאוותיו ולנצחן וזה שאומרים: (בברכת יוצר אור שבתפילת שחרית לשבת) אֱלֹהֵי עוֹלָם. בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ. אֲדוֹן עֻזֵּנוּ. כו' צוּר מִשְׂגַּבֵּנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵנוּ. כו'. מִשְׂגָּב בַּעֲדֵנוּ: ממילא רחמים גדולים זקוק האדם לא ליפול ממדרגתו ולהתרחק יותר ויותר מהבורא יתברך אם לא שהבורא יתברך מעניק עליו רחמים גדולים.

שני מיני אהבה ויראה

והנה מודעת זאת, שני מיני אהבה ויראת השם אחד הבאה מהתבוננות בגדולת הבורא יתברך על ידי עבודת האדם למטה והשנייה היא לא שייכת לכל אחד אלא היא באה במתנה מלמעלה בחסדו הגדול. דיש שני מיני דחילו ורחימו, הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת השם ובדברים המביאין לידי אהבת השם ויראתו, והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחינת מתנה, וכמו שנתבאר במקום אחר (בחלק ב' לתניא בהקדמה "חינוך קטן") על פסוק: (במדבר פרק יח' פסוק ז') וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: שהיא מדת אהבה וכן הוא גם כן ביראה. והנה ודאי אין ערוך כלל, בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא, לגבי האחרונות שהן מהבורא יתברך שמו. בוודאי האהבה השנייה שהיא מתנה משמים היא אמת לאמיתה כי היא באה מהבורא יתברך שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ולכן הן הן הנקראות בשם "אמת" כי (תלמוד מסכת שבת דף נה' עמוד א') אמר רבי חנינא "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" שהוא אמת האמיתי, וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמיה, אך איזה הדרך שיזכה האדם לאמת השם? ואיך יזכה האדם למידת האמת הבאה מאיתו יתברך רק על ידי שיעורר רחמים רבים על עצמו. וכדלהלן: הנה הוא על ידי שיעורר רחמים רבים לפני השם, על הניצוץ שבנפשו שהיא מדתו של יעקב מבריח מהקצה אל הקצה, דהיינו מרום המעלות עד למטה מטה, להמשיך אמת השם לעולם השפל הזה החשוך, וכמו שכתוב: (מיכה פרק ז' פסוק ח') אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי: וזהו: (תהילים פרק קיז' פסוק ב') כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ כו' וֶאֱמֶת יְהֹוָה לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ:

התעוררות רחמים רבים על ידי צדקה

אך התעוררות רחמים רבים לפני השם, צריך להיות גם כן באמת, וגם כשהוא באמת שלו, איך יוכל על ידי אמת שלו לעורר רחמים עליונים מאמת השם. וכדי לעורר את מידת האמת מלמעלה צריכים לעורר רחמים רבים אבל שיהיה באמת. וכיצד יגיע למידת האמת על ידי נתינת צדקה שהיא באמת עוזרת למסכנים והיא באמת תעורר רחמים רבים אמיתיים מלמעלה לפעול על האדם למטה. וכדלהלן: אך העצה לזה היא, מדת הצדקה שהיא מדת הרחמים על מאן דלית ליה מגרמיה להחיות רוח שפלים כו', ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, השם מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, הם בחינת רחמים רבים וחסדים עליונים הנעלמים לצאת מההעלם אל הגילוי והארה רבה לאור, באור החיים אמת השם לעולם (וזה) [וזהו] לשון זריעה הנאמר בצדקה להצמיח אמת העליון, אמת השם, ובפרט בצדקה וחסד של אמת, שעושים עם ארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לקיים מה שכתוב: (תהילים פרק פה' פסוק יב') אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף: על ידי זריעת הצדקה בה וחסד ורחמים רבים הנאספים ונלקטים לתוכה הם מעוררים גם כן חסדים עליונים הצפונים ונעלמים (בנוסח אחר: בה) כמו שכתוב: (תהילים פרק לא פסוק כ') מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ כו' לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: לכוננה ולהקימה וזה שכתוב: (ישעיה פרק נד' פסוק יד') בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ:

סיכום הפרק

וזורע צדקה שכר אמת פירוש ששכרה של מצוות הצדקה היא מידת האמת. וכתוב תיתן אמת ליעקב כי מידת האמת היא מידת יעקב אבינו שהיא תפארת ורחמים רבים. עבודת השם הבאה מהתעוררות רחמים רבים על הניצוץ האלוקי הטמון בליבו של יהודי שחס ושלום לא ירד מטה לולי שהקדוש ברוך הוא עוזרו. בכלל באהבה ויראת השם ישנם שני מיני עבודה הראשונה הבאה על ידי התבוננות של האדם בגדולת הבורא יתברך והשנייה היא מתנה מלמעלה וכדי לזכות לגילוי האהבה והיראה באמת יש לעורר באמת רחמים רבים על נפשו. הדרך לעורר רחמים רבים באמת הוא על ידי צדקה וחסד של אמת.

סיפור חסידי לפרק

רבי מרדכי יפה בעל "הלבושים" כשכתב את ספרו "שונה הלכות" כשהגיע להלכות קידוש החודש טרח ונסע לפדוואה שבאיטליה להשתלם וללמוד על גרמי השמים. והתארח בביתו של אב בית הדין דפדוואה.

פעם בעת היותו בבית הדיין והתבונן בלימודו עבר שם נכד הדיין ובירך ברכת הנהנין על מאכל אך רבי מרדכי שהיה שקוע ברעיונותיו לא שם אל ליבו לברכה ולא שמע אותה ממילא לא ענה "אמן" על הברכה. הדיין מפדוואה הזדעזע שרבי מרדכי לא ענה על הברכה. ושאל מדוע לא ענית אמן והשיב שלא שם אל ליבו שהילד בירך ברכה וממילא הוא לא שמע את הברכה.

לתמיהתו של רבי מרדכי מה נזעק הדיין על אמירת אמן, השיב לו הדיין בא ואספר לך מעשה שקרה כאן בעירנו. ומזה תבין מה חשיבות אמירת אמן.

בעירנו היה לפנים חסיד גדול וירא שמים שהיה חכם גדול והמלך לקחו ליועץ מפני חכמתו, והוא בהיותו מקורב למלך השפיע על המלך להטות לחסד כלפי היהודים.

המלך מאד חיבב אותו והוא היה נאמן ביותר למלך.

מפני שהמלך נטה אליו חסד וחיבב אותו הכומר של המלך התעורר בשנאה גדולה ליהודי החסיד ורקם בליבו מזימות כיצד לחסל אותו.

אותו כומר רשע מצא לו להזדמנות בעת מסיבה גדולה שערך המלך וכל ידידיו ומכריו היו במסיבה כולל היהודי והכומר ומכיוון שהמסיבה התארכה פרש היהודי לקרן זווית להתפלל תפילת מנחה ואז הכריז הכומר שהוא חיבר תפילה מיוחדת לשלום המלך והוא מבקש בסיום התפילה שכל הקהל יענה אמן על תפילתו ומי שלא יענה אמן מראה שאינו נאמן למלך ועל כן אחת דתו להמית. הכומר פתח בתפילתו וכשסיים התפילה כל הקהל ענה אמן מלבד היהודי השקוע בתפילת מנחה ולא שם אל ליבו לתפילת הכומר. כאן חייב הכומר את השופטים להמית את היהודי ולמרות שניסה המלך ללמד עליו זכות השופטים פסקו דינו להמית והוא הומת.

אב בית הדין דפדוואה דאז חרה לו הדבר מאד על מה ולמה הגיע עליו הרעה הזאת ועשה שאלת חלום בשמים, והשיבו לו שעלתה לו חובתו מפני שזלזל פעם באמירת אמן. מכאן ראה כמה חשובה עניית "אמן".