מבוא לפרק

אף אגרת זו תעסוק במעלת הצדקה ויתבאר איך שייך לשון זריעה בצדקה כמו שאומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, וכדלהלן:

ביאור לשון זריעה בצדקה

בנוסח ברכת יוצר בתפילת שחרית אנו אומרים: לָאֵל בָּרוּךְ נְעִימוֹת יִתֵּנוּ. לָמֶּלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם. זְמִירוֹת יֹאמֵרוּ וְתִשְׁבָּחוֹת יַשְׁמִיעוּ. כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ. פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת. בַּעַל מִלְחָמוֹת. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: הנה מה שכתוב לשון "זריעה" במצות הצדקה, וכמו שכתוב בפסוק: (הושע פרק י' פסוק יב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה כו' קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם: יובן על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת בבא בתרא דף י' עמוד א') רבי אלעזר יהיב (נתן) פרוטה לעני והדר מצלי (ואחר כך התפלל) אמר דכתיב (תהילים פרק יז' פסוק טו') אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ: פירוש, מדוע התפילה נקראת בלשון אחזה פניך? ומדוע צריך להקדים לתפילה צדקה? כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכוונתו בתפלתו, כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בתורת צדקה וחסד השם מעולם ועד עולם על יראיו כו', כלומר שאור השם אין סוף ברוך הוא המאיר למעלה בעולמות עליונים בהארה רבה בבחינת גילוי רב ועצום, עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באורו יתברך, והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן המבוארים בזוהר הקדוש בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, זהו כינוי לחכמי ישראל שהיו בתקופת נביאים אחרונים. וכך כתוב בהקדמה לספר היד החזקה לרמב"ם. בית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם, חגי, זכריה, ומלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי בלשן, וזרובבל, והרבה חכמים עמהם, תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא, שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקבל תורה שבעל פה מכולם, והוא היה כהן גדול אחר עזרא: ובתלמוד מסכת ברכות דף לג' עמוד א' כתוב: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. כלומר הם אלו שסידרו את התפילה ויסדו אותה על סדר ההיכלות העליונות ומלאכי מרום. הנה משם מאיר האור כי טוב לעולם השפל הזה על יראי השם וחושבי שמו החפצים לעבדו בעבודה שבלב זו תפלה, וכמו שכתוב: (שמואל ב' פרק כב' פסוק כט') כִּי אַתָּה נֵירִי יְהֹוָה וַיהֹוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: והנה ירידת הארה זו למטה לעולם הזה נקראת בשם "חסד השם" המכונה בשם "מים" היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כו': מקור ביטוי זה הוא מהתלמוד מסכת תענית דף ז' עמוד א' אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה דהיינו המשכה מלמעלה למטה בזכות מי שנפשו שפלה. וזהו מידת החסד. כלומר הנביא הושע אומר להם לישראל: "זרעו לכם לצדקה קיצרו לפי חסד נירו לכם ניר ועת לדרוש את השם עד יבוא ויורה צדק לכם" כדי להבין מדוע משתמש הכתוב בלשון זריעה לגבי מצוות הצדקה וקצירה בהתאם למידת החסד. הנה מובן שההתגלות האלוהית לנבראים למטה בעולם הזה באה מלמעלה במידת חסדו הגדול ורוב טובו. כי הרי כל ההתעוררות שבאה מלמטה לא תדמה ותחשב למשהו בעל ערך בעליונים. אלא רק בטובו וחסדו הגדול הוא מניק לתחתונים הארה מלמעלה. אלא שלכאורה אם ממילא ההתעוררות מלמטה אינה נחשבת למעלה והשפע יורד לעולם מגודל חסדו יתברך אם כן לכאורה לשם מה צריך בכלל התעוררות מלמטה הרי ממילא יורד השפע מצד מידת החסד? אלא מסביר רבנו שמשום שגם למעלה ישנה מידת הגבורה והצמצום המצמצמת את ההשפעה הבאה מלמעלה. לכן כדי להתגבר על מידת הגבורה והצמצום נדרשת מאיתנו אתערותא דלתתא כדי להמשיך האור מלמעלה וכדלהלן:

במידה שאדם מודד מודדים לו

והנה מודעת זאת, שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום לצמצם ולהסתיר אורו יתברך לבל יתגלה לתחתונים, אך הכול תלוי באתערותא דלתתא, שאם האדם מתנהג בחסידות להשפיע חיים וחסד כו' כך מעורר למעלה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת סוטה פרק א' משנה ז') בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְּמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. אלא דלכאורה זו אינה מן המידה, למרות הכלל שבמידה שאדם מודד מודדים לו, והשכר צריך להיות מידה כנגד מידה. אך הרי המצוות שאדם עושה כאן ולימוד התורה בעולם הזה, ומגיע לו שכר על כך. הרי שהשכר לא יכול להיות באותה מידה משום שהשכר הוא רוחני והעולם הוא מגושם אלא הוא יוכל לקבל שכרו בהשגה והבנה באלוהות וזהו רק בעולם הבא ששם נהנים מזיו והארה מהשכינה הקדושה. כי אם להשפיע לו חיי העולם הבא לבד, כנגד מה שהוא משפיע חיי עולם הזה, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור השם [נוסח אחר: אין סוף ברוך הוא] ממש, שיאיר ויגיה חשכו בעבודה שבלב זו תפלה, שהיא בחינת ומדרגת תשובה עילאה כנודע, שהרי היא למעלה מעלה מכל חיי עולם הבא, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה יז') הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כו' בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות (בתניא אגרת הקודש פרק ד') דעולם הבא אינו אלא זיו והארה וכו': אך כדי לקבל גם בגשמיות בעולם הזה. יש צורך בצדקה גשמית וכי מאחר שהוא נותן בגשמיות להחיות בגשמיות שפלים כך הקדוש ברוך הוא נותן בגשמיות לנבראים הגשמיים שפע כדי שיהיה נמשך החסד בהתאם לגשמיות כאן וכדלהלן:

מאין נמשך מהכוח אל פועל

אך העניין הוא, על דרך משל, כמו שזורעין זרעים או נוטעין גרעין, שהשיבולת הצומחת מהזרע והאילן ופירותיו מהגרעין אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל, כי מהותם ועצמותם כלה ונרקב בארץ, וכוח הצומח שבארץ עצמה [נוסח אחר: עצמו] הוא המוציא והמגדל השיבולת והאילן ופירותיו. רק שאינו מוציא ומגלה כוחו לחוץ מהכוח אל הפועל, כי אם על ידי הזרע והגרעין שנרקבין בארץ וכלה כל כחם בכוח הצומח שבארץ, ונתאחדו והיו לאחדים ועל ידי זה מוציא כוח הצומח את כוחו אל הפועל, ומשפיע חיות לגדל שיבולת כעין הזרע, אבל בריבוי הרבה מאד בשיבולת אחת, וכן פירות הרבה על אילן אחד, וגם מהותן ועצמותן של הפירות מעולה בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע. וכן כהאי גוונא בפירות הארץ הגדלים מזרעונין כעין גרעינין, כמו קישואים וכהאי גוונא. והכול הוא מפני שעיקר ושרש חיות הפירות נשפע מכוח הצומח שבארץ, הכולל חיות כל הפירות. והגרעינין הזרועים בארץ, אינן אלא כעין אתערותא דלתתא הנקראת בשם "העלאת מים נוקבין" בכתבי המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל): המשל על כך הוא מזריעה: בזריעה לוקחים את הגרעין וזורעים אותו באדמה לא הגרעין הוא המצמיח אלא הכוח המצמיח הטמון באדמה אבל האדמה עצמה אינה יכולה להצמיח עד שיזרע הגרעין באדמה וברגע שנזרע הגרעין וכלה כוחו ונתבטל לגמרי והתאחד עם כוח הצומח שבארץ צומח מהארץ פי כמה וכמה יותר מגרעין אחד שנזרע אבל מוכרח להיות מאותו הסוג כלומר מגרעין חיטה לא יצמח שעורה כפשוט.

והנמשל הוא:

כשם שבזריעה התוצאה היא למעלה מעלה מהגרעין הבודד אלא כמה פעמים ככה, כך בנמשל וכדלהלן:

זורע צדקות ועל ידי זה מצמיח ישועות

וככה ממש על דרך משל, כל מעשה הצדקה שעושין ישראל, עולה למעלה בבחינת העלאת מים נוקבין לשורש נשמותיהן למעלה, הנקרא בשם "כנסת ישראל" ו"אימא תתאה" בלשון הזהר, ו"שכינה" בלשון הגמרא, הכלולה מכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן היא מדת החסד ועל ידי העלאה זו מתעורר חסד השם ממש, שהוא גילוי אורו יתברך, לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל בבחינת גילוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים, כי אף שלגדולתו אין חקר עד דכולא קמיה כלא חשיבי, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו מקור ביטוי זה בתלמוד מסכת מגילה דף לא' עמוד א' בשינויי לשון קלים אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שם) אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה, (דברים י) "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה". שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, (ישעיה נז) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ" וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל – רוּחַ". וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, [דִּכְתִיב], (תהלים סח) "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת": כמים שיורדין כו'. וזה שכתוב: (תהילים פרק קיב' פסוק ד') זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק: דעל ידי שהאדם חנון ורחום וצדיק, צדקות אהב, גורם לאור השם שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו העומד בחשך שהוא משכא דחויא, וזה נקרא בשם "ישועה" כד אתהפכא חשוכא לנהורא וזהו מצמיח ישועות שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה ארץ חפץ היא השכינה וכנסת ישראל, שנקראת כן על שם שמתלבשת בתחתונים להחיותם, כמו שכתוב: (תהילים פרק קמה פסוק יג') מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר: ובפרט מן הפרט כשזורעין בארצנו הקדושה התחתונה, המכוונת כנגדה ממש, שהזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם, מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין ארצות החיים כי זה שער השמים, מה שאין כן בחוץ לארץ ודי למבין: והנמשל:

א. הזריעה תגרום לצמיחה.

ב. מהזריעה של גרעין אחד יצמח פי כמה וכמה

ג. הצמיחה נעלה הרבה יותר מהזריעה

ד. יכול לצמוח רק מאותו הסוג שנזרע.

דהיינו: מהזריעה שהיא התעררותא דלתתא נמשך מלמעלה, והרבה מעבר להשקעה של הזריעה כי נמשך גם בעולמות עליונים וגם למטה בעולם הזה הגשמי ולכן הצמיחה היא שלא בערך כלל למידת ההשקעה שאדם משקיע אבל בגלל שהצמיחה היא מאותו הסוג של הזריעה לכן כשם שבצדקה הוא עניין של חסד כך גם הזריעה היא בעניין של חסדו יתברך להשפיע שפע למטה.

סיכום הפרק

זורע צדקות מצמיח ישועות הלשון "זריעה" בצדקה הוא משום שהזריעה והקצירה משמשים כמשל נפלא על מצוות הצדקה.

בכלל גילוי אלקות בעולם הזה המתגלה במחשבתו של אדם בשעת התפילה ובכלל היא באה ממידת חסדו יתברך להתגלות אל האדם עצמו אך יש צורך שהאדם עצמו ישקיע מאמץ למטה כדי להמשיך שפע מלמעלה.

ולכאורה כל השפע של גילוי אלקות היה צריך להיות בעולם הבא ולא בעולם הזה, כי שם בגן עדן נהנים מזיו והארה מהשכינה בגילוי האור האלוהי לעולם.

אך לפי המשל מזריעה יובן שכשם שהצמיחה אינה בערך כלל לא מבחינת הכמות ולא מבחינת האיכות של הזריעה וההשקעה שמשקיע וזורע למטה לכן הצמיחה גורמת להשפעה לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה. ובפרט שהזריעה היא בארץ הקודש המכוונת בדיוק כנגד הארץ העליונה כי זה שער השמים.

סיפור חסידי לפרק

חסיד אחד בעל בית חרשת לסבון היה שקוע כל כולו בעבודת השם וכדי לקיים את הבית חרשת שלו הוא שכר יהודי שינהל עבורו את המפעל והוא עצמו ישב כל היום על תורה ועבודת השם.

בית חרשת היה מורכב משלוש קומות שלא כיסו את כל השטח אלא בקומה הראשונה היה תנור ועצים מתחת לדוד גדול שהיה תלוי על קורה למעלה בקומה השלישית ששם היו שופכים את כל החומרים לתוך הדוד והבישול גרם להכנת הסבון.

במפעל עבדו מספר פועלים חלקם גויים מהסביבה ונוהל הכול על ידי היהודי מנהל הבית חרשת.

בוקר אחד מגיע כדרכו מוקדם המנהל למפעל עוד לפני שהפועלים היו מגיעים. והוא מגלה לחרדתו כי אחד הפועלים הערלים תלה את עצמו על הקורה בראש המפעל. הוא ניסה להציל את הגופה. אך כבר היה מאוחר מדי וכשניסה להוריד את הגופה מהקורה היא החליקה מידו ונפלה לתוך הדוד.

מנהל המפעל הבין שעכשיו יהיו בעיות עם יספר על כך למשטרה והחליט לנצור בליבו את המעשה ולראות מה ילד יום ובינתיים אף אחד לא יידע את שנעשה.

לא עברו כמה שעות והמשטרה המקומית הגיע לחפש את העובד במפעל וכשלא מצאו אותו השאירו צו לבעל הבית כי הוא חשוד בהריגת העובד מאחר וכבר כמה ימים מחפשים אותו והוא נעלם, אך היו עדויות שבפעם האחרונה הוא נראה נכנס למפעל ולא ראו אותו יוצא משם.

מנהל המפעל הגיע לבעל הבית ומסר לו את הצו שהוא מוזמן למשפט בחשד לרצח והעלמות העובד בעיר הסמוכה בעוד כחודש ימים.

בעל המפעל היה חסיד של הרב הצדיק רבי ישראל מרוזין והחליט בעל המפעל לנסוע להתייעץ עם רבי ישראל.

מנהל המפעל שלא היה מעדת החסידים החליט לנסוע עם בעל המפעל כדי לשמוע מה יאמר רבי ישראל.

רבי ישראל הרגיע את בעל המפעל ואמר לו שבעוד חודש כשייסעו לעיר הסמוכה למשפט שיעברו דרך כפר קטן בסביבה ושם בבית המרזח ימצאו את הפועל ויבקשו ממנו לבוא איתם לבית המשפט כדי להראות שהוא חי ולא נעלם וממילא יתבטל המשפט ויוכל לחזור לעבודת השם שלו.

בעל המפעל שמח מאד על דברי הרבי וחזר בלב שלם לתורתו ועבודתו. אך מנהל העבודה שידע את האמת שהגוי אינו בחיים והוא טמון בתוך הדוד במפעל לחץ על הבעל הבית שישכור לו עורך דין טוב שיוציא אותו מהתסבוכת הזו. אך החסיד אמר לו אתה אינך חסיד ואין בך אמנת צדיקים ואתה סתם מבלבל את זמני וכספי, אני לא זקוק לשום דבר רק לקיים דברי הרבי במלואם והכול יסתדר על הצד הטוב כהבטחת הרבי.

מנהל המפעל החליט לראות מה ילד יום וחיכה ליום המשפט. בבוקר המשפט הוא הצטרף לבעל הבית הם נסעו כפי הוראת הרבי לכפר הסמוך ושם בבית המרזח מצאו את הפועל יושב ושותה משקה, ביקש ממנו בעל המפעל להצטרף אליו ואכן המשפט התבטל והיהודי נחלץ מצרה. כפי שבדיוק אמר להם הרב הצדיק רבי ישראל מרוזין.

מנהל המפעל נסע מהמשפט ישירות לרבי ישראל מרוזין ופנה אליו הרי אני יודע בדיוק איכן נמצאת הגופה ואני יודע בוודאות כי הוא אינו בחיים כיצד אם כן החיית גוי?

ענה לו רבי ישראל מרוזין זאת לא גדולה כל כך בא ואספר לך מעשה מהבעל שם טוב שהחיה גוי יותר מעשר שנים לאחר מותו ורק כדי להציל יהודים.

מעשה שהיה כך היה:

פריץ אחד שהיה בסביבתו כמה כפרים ובתוכם כפר של יהודים היה בשונה מהפריצים אוהב ישראל ונתן להרבה יהודים להתפרנס בכבוד באחוזתו ולא דרש מהם כסף רב וגם זה לא הקפיד על התשלומים בזמן. והרבה יהודים היו חייבים לו כספים רבים אך הוא לא לחץ עליהם. הפריץ עצמו היה רווק כל ימיו ועסק כל ימיו בתענוגותיו ולא כל כך עניין אותו עניני האחוזה. 

הפריץ מת והאחוזה נשארה שוממה רק כעבור עשר שנים הגיע לאחוזה אדם צעיר וטען לבעלות על האחוזה בהיותו אחיין של הפריץ המת, והוא בדק את חשבונות האחוזה וגילה שיהודים רבים חייבים לו כספים רבים הוא שלח הודעה לכולם שהוא מבקש לשלם את החוב מידית הכולל רבית ושהצטבר לסכום אגדי לכל אחד מהיהודים,

היהודים בצער להם רצו אל הבעל שם טוב הקדוש וביקשו את עצתו וברכתו.

הבעל שם טוב אמר להם שיגידו לפריץ החדש שהם מוכנים לשלם את החוב ובלבד שיציג בפניהם צוואה שהוא אכן היורש.

בחשש כבד אבל באמונה טהורה היהודים מסרו את דברי הבעל שם טוב.

הפריץ החוויר והחליף צבעים ושאל את היהודים מאין אתם יודעים שאין לי צוואה והם השיבו כי הבעל שם טוב אמר להם לטעון טענה זו.

הפריץ החדש ביקש מהיהודים שיסדרו לו פגישה עם הבעל שם טוב כי אם הבעל שם טוב יודע שאין לו צוואה הוא בטח יודע היכן נמצאת הצוואה. ובתמורה הוא ימחק את כל החובות.

היהודי שבו לבעל שם טוב וסיפרו לו והוא אמר להם למסור לפריץ החדש כי את הצוואה הוא ימצא במוסקבה.

הפריץ נסע למוסקבה ועבר אצל כל משרדי עורכי הדין במוסקבה בחיפוש אחר הצוואה ועדיין לא מצא.

בהלכו ברחוב והחל לרדת גשם הוא נעמד מתחת למרפסת כדי להסתתר מהגשם ושם הגיע אדם נוסף להסתתר מהגשם. הציצו אחד בשני והכירו הדוד את אחינו. האחיין סיפר לדוד שהוא בא למוסקבה לחפש את צוואתו והשיב הדוד לא כתבתי צוואה אבל עכשיו נכנס למשרד עורכי דין והעביר לך מעכשיו את כל רכושי.

ראה הבעל שם טוב החיה גוי שמת כבר עשר שנים כדי להציל יהודים וזהו פלא גדול ממה שראתה אתה.