מבוא לפרק

בפרק זה מובא התמצית של הנהגה החסידית של לפנים משורת הדין דהיינו עשיית הצדקה באופן נעלה. כי לא רק אם יש לך הרבה תן לצדקה אלא אף אם יש לך מועט עשה בשביל הצדקה באותה מידה שאתה עושה בשביל עצמך.

כל מעשיך לשם שמים

אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי, באתי כמזכיר ומעורר ישנים בתרדמת הבלי הבלים ולפקוח עיני העורים יביטו לראות, להיות כל ישעם וחפצם ומגמתם לכל בהם חיי רוחם במקור מים חיים חיי החיים, כל ימי חייהם מנפש ועד בשר, דהיינו כל מילי דעלמא ועסקי פרנסה לא יהיה כאלו דעבדין לגרמייהו, מארמית ללשון הקודש שלא יהיה בית ישראל כגויים העושים רק לעצמם ולא יהיה בית ישראל ככל הגויים דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשייהו ובנייהו מאהבה. מארמית ללשון הקודש שזנים ומפרנסים ומכבדים את נשיהם ובניהם מאהבתם לחיי חומר בלי צורה. כי וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו: כתיב בשמואל ב' פרק ז' פסוק כג' דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו [נוסח אחר: יפרדו] מאחד האמת חס ושלום, להעיד עדות שקר חס ושלום, בקריאת שמע ערב ובוקר בעינים סגורות, כך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן סא שנוהגים לכסות את העיניים בשעת אמירת פסוק ראשון של שמע ישראל כדי שיתרכז באמירתו. השם אחד בארבע רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, וכך נפסק להלכה שם שיש לכיוון באמירתו המילה "אחד" אלף רומז לאלופו של עולם חית רומז לגימטרייא שמונה שהם שבע רקעים וארץ ו-דלת רומז לגימטרייא של ארבע דהיינו לארבע רוחות השמים. ובפקוח עיני העורים התעיף עיניך בו ואיננו חס ושלום, אך בזאת יאות לנו להיות [נוסח אחר: בהיות] כל עסקינו במילי דעלמא לא לגרמייהו, כי אם להחיות נפשות חלקי אלקה ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם, שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה, מקור הביטוי ממדרש תהילים למזמור א' חזקיה בר' חייא אמר, אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה. ואת הנטיעה לנוטעה. כמה דאת אמר, כי שמש ומגן ה' אלהים. השם אחד, אשר חסד אל כל היום, חסד של אמת, להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע, רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה. [חוץ מצדיקים שבדור שהן קודמין לבניו וצדיקים שבארץ ישראל קודמין לצדיקים שבחוץ לארץ לבד מזאת שלא הניחו כמותן בחוץ לארץ ודי למבין] באגרת זו מעורר רבנו את החסידים שעיסוקם בפרנסה יהיה באופן שיהיה מונח בפניהם מאמר המשנה "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ולא שיעיד אדם עדות שקר בעצמו שבתפילתו יאמר שהכול מידך וממך ניתן הכול ואחר כך יתנהג ברכושנות עצמית וידאג רק לעצמו ולבני ביתו בלבד.

אין ישראל נגאלים אלא בצדקה

על כן אהוביי אחיי, שימו נא לבבכם לאלה הדברים הנאמרים בקצרה מאד, (ואם ירצה השם פה אל פה אדבר בם בארוכה), איך היות כל עיקר עבודת השם בעתים הללו, בעקבות משיחא, היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה א') וזה לשון ההלכה: חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה: ולא אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת פאה פרק א' משנה א') אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם: "תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים" אלא בימיהם שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא, שנפלה סוכת דוד, עד בחינת רגלים ועקביים שהיא בחינת עשייה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה [נוסח אחר: דיליה] כי אם בבחינת עשייה גם כן, שהיא מעשה הצדקה כידוע למשכילים, שבחינת עשייה באלוקות היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום. וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבבו, אתכפיא סטרא אחרא ומהפך חשוכא לאור השם יתברך, השוכן עלינו בבחינת עשייה בעקבות משיחא, ויזכה לראות ככתוב בישעיה פרק נב' פסוק ח') קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהֹוָה צִיּוֹן: כו' בפרט שבדורנו אלה עיקר העיסוק צריך להיות במצוות הצדקה ואין ישראל נגאלין אלא בזכות מצוות הצדקה.

סיכום הפרק

באתי כמזכיר לעורר ולפקוח עיני עיוורים לראות להיות כל מגמתם וחפצם במקור החיים חיי החיים ברוך הוא. דהיינו כל עסקי הפרנסה וענייני העולם הזה יהיו לשם שמים ולא ייפרדו מאחד האמת ולא ינהגו כמעיד עדות שקר בעצמו בשעת קריאת שמע ואחר כך התעייף ענייך בו ואיננו. היות כי עיקר העבודה עתה בעקבות משיח היא עבודת הצדקה ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה ועל ידי זה יזכו לראות עין בעין בשוב השם ציון.

סיפור חסידי לפרק

האדמו"ר האמצעי ביקש לרכוש נחלה בעיר חברון ובתוך הנחלה ישנו בית כנסת המכונה בית כנסת אברהם אבינו.

מספרים שלפי כמה מאות שנה חיו בחברון רק תשעה יהודים ולא היה להם מנין כל השבוע רק בשבתות הגיעו תמיד מהכפרים בסביבה יהודים והשלימו להם מנין אותם תשעה יהודים היו חסידי עליון.

בערב יום כיפור חיכו היהודים שיבואו אליהם מכפרי הסביבה אך נודע שכולם נסעו לירושלים ומבוכה גדולה שרתה על אותם יהודי שיאלצו להתפלל ביום הכיפורים היום הקדוש ביותר בשנה ללא מנין!!!

מעט לפני כניסת היום הקדוש הגיע יהודי זקן ושבע ימים ולא מוכר לתושבי הסביבה והשמחה הרקיע שחקים מיד הציעו לו לאכול סעודה מפסקת אך הוא אמר שהוא כבר אכל ובירך והודה ליהודים המקומיים. וכך עבר עליהם יום כיפור מתוך שמחה וטוב לבב. במוצאי יום הכיפורים ערכו הגרלה מי יזכה לארח את היהודי האורח ונפל בחלקו של השמש. שהיה חסיד גדול. בדרכם הביתה לפני שנכנסו לביתו האורח נעלם, חיפשו אותו בכל הסביבה כל היהודים מתוך חשש כבד לחייו שלא יינזק מהישמעאליים שבסביבה. אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

השמש הצטער צער רב ומתוך צערו נרדם וראה בחלום שהודיעו לו מהשמים שהאורח היה לא אחר אלא אברהם אבינו עליו השלום שראה בצערם שאין להם מנין לתפילת יום הכיפור ולכן בא להשלים מנין.

ובית כנסת זה רכש רבנו האמצעי בתוך הנחלה שבחברון.