מבוא לפרק

הפסוק אומר: "חסדי השם כי לא תמנו" והיה לכאורה צריך להיות כתוב כי לא תמו כלומר חסדי השם לא תמו ואילו כשכתוב כי לא תמנו אפשר לכאורה לחשוב שאנו לא השלמנו מלשון תם ונשלם. אלא שבאמת הכוונה על חסדי השם שהם מרובים מאד בלי סוף וקץ ותכלית. אך מאחר וכתוב כי לא תמנו ניתן לפרש מלשון תמימים ושלמים כלומר חסדי השם איתנו הם למרות שאין אנו שלמים ותמימים ולכן אף אנו זקוקים להתנהג במידת צדקה וחסד מעבר לחובה אלא לפנים משורת הדין. וזהו הרעיון המרכזי בפרק שלמרות שאנו לא שלמים ובכל זאת עושה איתנו הקדוש ברוך הוא חסד חינם כך גם אנו נדרשים להתנהג במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.

חסדי השם כי לא תמנו

אחרי דרישת שלום וחיים, פתח דברי יעיר, אזן שומעת תוכחת חיים, אשר הוכיח השם חיים על ידי נביאו ואמר: (איכה פרק ג' פסוק כב') חַסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא תָמְנוּ וגו' כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: והיה לו לומר, כי לא תמו, כמו שכתוב: (נוסח ברכת "מודים" שבתפילת עמידה) הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ. וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ וגו' כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ: כלומר כשרוצים לתאר את רוב חסדו של הקדוש ברוך הוא שהוא ללא מידה וגבול והפסק אומרים בתפילת העמידה "כי לא תמו חסדך" אבל בפסוק "חסדי השם כי לא תמנו" משמע מזה שאנו לא תמנו כלומר אנו לא תמימים ושלמים. ויובן על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ג' דף קלג' עמוד ב') קם רבי ייסא פתח ואמר, כתיב בישעיה נד (י) כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהֹוָה: וכתיב בישיעה נד (ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהֹוָה: הני קראי קשיין אהדדי: (אלו הפסוקים סותרים זה את זה) ולא אקשו, דתנינן, אית חסד ואית חסד, אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'. ולא קשה כי יש חסד ויש חסד והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש, חסד דעתיק יומין, והוא רב חסד ובחסד דאקרי חסד עולם, דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה: כי הנה מודעת זאת, התורה נקראת "עוז" מקורו מהתלמוד במסכת זבחים דף קטז' עמוד א' חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר השם עוז לעמו יתן [מיד] פתחו כולם ואמרו השם יברך את עמו בשלום שהוא לשון "גבורה" וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה (תלמוד מסכת מכות דף כג' עמוד ב') אמר רב המנונא מאי קרא (מה כוונת הפסוק) "תורה צוה לנו משה מורשה" תורה בגימטרייא שית מאה וחד סרי הוי (שש מאות ואחד עשר הם) "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום וכדכתיב: (דברים פרק לג' פסוק ב') וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁ דָּת לָמוֹ: פירוש, שהתורה מקורה ושרשה, הוא רק חסדי השם המכונים בשם "ימין", דהיינו, המשכת בחינת אלוהותו יתברך והארה מאור אין סוף ברוך הוא, אל העולמות עליונים ותחתונים, על ידי האדם הממשיך האור על עצמו, בקיום רמ"ח מצוות עשה שהן רמ"ח אברים דמלכא. פירוש רמ"ח כלים ולבושים להארה [לההארה], מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בהן, (ומאור זה יומשך לו דחילו ורחימו בכל מצווה כנודע). רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במידת גבורתו של הקדוש ברוך הוא המכונה בשם "אש", שהיא בחינת צמצום האור והחיות הנמשכות מאור אין סוף ברוך הוא, כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות, שרובן ככולן הם בדברים חומריים, כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה ואף מצות שהן ברוחניות האדם, כמו יראה ואהבה אף על פי כן הן בבחינת גבול ומדה ולא בבחינת אין סוף כלל, כי אהבה רבה להשם בלי קץ וגבול ומדה, אין האדם יכול לסובלה בלבו ולהיות קיים בגופו אפילו רגע, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: שבשעת מתן תורה שהייתה התגלות אלוהותו יתברך ואור אין סוף ברוך הוא, בבחינת דיבור והתגלות, כך נכתב בתלמוד מסכת שבת דף פח' עמוד ב' אמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא פרחה נשמתן כו' של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר בתהילים פרק סח פסוק (י) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ: דהיינו שזה יובן על ידי ההסבר מהזוהר שיש שני מיני חסד יש "חסד עולם" ויש חסד נעלה יותר הנקרא "רב חסד". מ"חסד עולם" נמשך למטה חסד על ידי התורה שהיא חסד אך מעורב בה גם גבורה ולכן כל מצוות התורה הן בהגבלה. כי לכל המצוות יש הגבלה ושיעור וכדלהלן:

חסד עולם

והנה, לפי שהמצות ניתנו לנו על ידי התלבשות במידת גבורה וצמצום ההארה כו', לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם, כמו אורך הציצית י"ב גודלין מידת אורך שפירושה 12 כפול רוחב האגודל. דהיינו כל אגודל רוחבו כ-2.5 ס"מ סה"כ 30 ס"מ והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא כלומר שתי אצבעות רוחב על שתי אצבעות בריבוע. כ-5 ס"מ מרובע והלולב ד' טפחים טפח הוא כל שטח כף היד ברוחבו דהיינו 5 אצבעות שזהו כ-10 ס"מ והלולב צריך להיות בגובה של ארבעה טפחים. 40 ס"מ. והסוכה ז' טפחים והשופר טפח והמקוה מ' סאה  זהו מידת נפח כשכל סאה מחזיקה כ- 14 ליטר מים והמקווה צריך שיהיה בו ארבעים סאה שהם 560 ליטר. וכן בקרבנות יש להן שיעור מצומצם לזמן כמו כבשים בני שנה ואילים בני שתים ופרים כו' רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק א' הלכה יד': כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אילים הם הזכרים בני שנתיים וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה פר בן שתים שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים: וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים בממונו, אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם, מקורו מהמשנה באבות פרק א' משנה ב' שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: וכדכתיב (תהילים פרק פט' פסוק ג') כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: אפילו הכי יש לה שיעור קצוב, מן המובחר בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמט' סעיף א': שיעור נתינתה אם ידו משגת ייתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך ייתן עד חומש נכסיו כלומר חמישית (20%) למצווה מן המובחר ומעשר למדה בינונית כו' ואחד מעשרה מדה בינונית (10%) וזה נקרא חסד עולם, פירוש חסד אל כל היום המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים על ידי אתערותא דלתתא, היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה, ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומדה, מקורו מהתלמוד במסכת חגיגה דף יג' עמוד א' הלא מהארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן מרקיע לרקיע כו', ובתלמוד מסכת ראש השנה דף לא' עמוד א' אמר רב קטינא שית אלפי שני הוי עלמא כו', וחד חרוב שנאמר ונשגב השם לבדו ביום ההוא לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה כמו לשאר מצות התורה. דהיינו חסד זה הבא על ידי לימוד תורה וקיום מצוות נקרא "חסד עולם" כי הוא קשור למגבלות טבעיות של טבע העולם כל מצווה יש לה שיעור מדויק טפח או אמה, כזית או כביצה. ולכן נקרא חסד עולם הקשור למגבלות העולם. אלא שיש דרגה נעלית בחסד הנקראת "רב חסד" והוא כדלהלן:  

מי שגרע בקודש

אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפילו כמלא נימא, אבל מי שהעביר עליו הדרך חס ושלום, מאחר שהעושה דרכו לתת מגרעות בקדש העליון, שגרע ערכו בחינת המשכתו, מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלוהותו והארת האור מאור אין סוף ברוך הוא אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה, הרי מעוות זה לא יוכל לתקן, כי אם בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן, הנקרא "חסד עילאה" ו"רב חסד" לפי שמאיר ומתפשט בבחינת אין סוף בלי גבול ומדה, מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות, אלא בבחינת מקיף עליה מלמעלה, מריש כל דרגין עד סוף וכו', וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו ואתערותא דלתתא, אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות, ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון, ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז, בבחינת אור חדש ממש לכן אמרו: רמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ד': ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם: דהיינו אך כל זה כשלא גרע מהקודש יכול לנהוג לפי דרכו בקודש אך מי שגרע צריך לחזק ולהתחזק כמו שלמדנו באגרת התשובה שחכמינו זיכרונם לברכה הורו למי שהיה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים כחבל שנקרע ששבים ומחזקים את הקשר בקשר כפול. ולא יכול להסתפק בחסד עולם וכדלהלן:

מה תקנתו? – תשובה!

והנה עיקר התשובה הוא בלב, כי על ידי החרטה מעומקא דלבא, מעורר עומק אור העליון הזה, אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות עליונים ותחתונים, צריך אתערותא דלתתא ממש, בבחינת מעשה דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה, דכמו שהאדם משפיע רב חסד פירוש ח"ס דלי"ת דהיינו לדל ואביון דלית ליה מגרמיה כלום ואינו נותן גבול ומדה לנתינתו והשפעתו. כך הקדוש ברוך הוא משפיע אורו וטובו בבחינת חסד עילאה הנקרא רב חסד המאיר בבחינת אין סוף בלי גבול ומדה, תוך העולמות עליונים ותחתונים שכולם הם בבחינת דלי"ת אצלו יתברך דלית להון מגרמיהון כלום וכולא קמיה כלא חשיבי, ועל זה נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים. וזה שכתוב: (משלי פרק כא' פסוק ב') עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח: לפי שהקרבנות הן בבחינת שיעור ומדה וגבול. מה שאין כן בצדקה, שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו. ומה שאמרו: (תלמוד מסכת כתובות דף נ' עמוד א') אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, היינו דוקא במי שלא חטא או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין, פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב כמו שכתוב באיוב פרק ב' פסוק ד' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ: כתיב דהיינו מי שחטא ורוצה לשוב בתשובה לא יכול להסתפק בחסד עולם אלא צריך להשקיע מעומק ליבו ולעורר רחמים רבים מעומק הרחמים והחסדים הנעלים ביותר ולכן צריך לעורר את ה"רב חסד". וזהו מצוות הצדקה המעוררת את הרב חסד והרחמים לא לפי מגבלות העולם אלא למעלה מכך.

ואמנם אמרו שאין לבזבז על הצדקה יותר מחומש כלומר עשרים אחוז בלבד אבל כל זה למי שלא חטא ואם חטא כשם שהוא מבזבז יותר על רפואת הגוף ולא מתחשב במגבלות ההוצאות כך גם ברפואת הנפש מחטאיו כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. וכדלהלן:

וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו

והנה מדת חסד זו בלי גבול ומדה, נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא חסדי השם, כדכתיב: (תהילים פרק קג פסוק יז') וְחֶסֶד יְהֹוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם כו' עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם. אבל הקדוש ברוך הוא נקרא אין סוף ברוך הוא ולמדותיו אין סוף, כדכתיב (איכה פרק ג' פסוק כב') חַסְדֵי יְהֹוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: וגו'. וזהו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה א') וזה לשון ההלכה: חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה: שיעשו גם אם יהיו פטורים מדינא כי בתלמוד מסכת סנהדרין דף צז' עמוד א' כתוב: תנו רבנן כי ידין ה' עמו [וגו'] כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא כו' עד שירבו המסורות דבר אחר עד שיתמעטו התלמידים דבר אחר עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דהיינו רב חסד נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא רב חסד וחסדיו לא תמו ולכן אנו מעוררים בעצמנו את המידה הזו מאחר ואנו לא תמנו כלומר אנו לא תמימים.

סיכום הפרק

יש חסד הנקרא חסד עולם ויש חסד הנקרא רב חסד בחסד עולם ממשיכים על ידי לימוד תורה וקיום מצוות ומאחר והתורה מוגבלת ומדודה וגם המצוות נדרש לקיימם במדידה והגבלה לפי שיעורי התורה טפח או אמה כזית או כביצה כך גם ההשפעה מלמעלה היא מדודה ומוגבלת ולכן נקראת חסד עולם כי קשורה למגבלות העולם.

אבל יש חסד הנקרא רב חסד והוא רחמים רבים ועליונים וזה נדרש ממי שחטא להמשיך ממקום נעלה ביותר רחמים רבים על עצמו. ולמרות שגם מצוות הצדקה מוגבלת בשיעור חומש (עשרים אחוז) או מעשר (עשר אחוז) אך כשם שבבעיה גופנית משקיעים כספים רבים אם כן לא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף וכל אשר לאיש יתן בעוד נפשו וממילא עם ישראל כולו יזכה לגאולה השלימה.

סיפור חסידי לפרק

יהודי אחד שכר מפריץ גדול בית מרזח ופרנסתו הייתה בקושי רב ונוצר מצב שהוא לא שילם שכירות כמה זמן. הפריץ שהיה כל יכול לקח את כל בני משפחתו והכניסם לבית הכלא. כולל אשתו וילדיו. אשתו של היהודי הייתה בהריון ושם בבית הכלא נולד לו בן זכר. שתדלנים יהודים הצליחו לשכנע את הפריץ להוציא את בני הזוג ומשפחתם ליום אחד מבית הכלא על מנת לערוך להם ברית מילה. הפריץ הסכים וצירף שומרים שיהיו נוכחים בברית ובסעודת המצווה ולשמור שהם לא יברחו.

לפריץ זה היה יועץ וידיד שהיה איש טוב ובא לאנשי הקהילה ואמר אם תשלמו לי יש לי סוסים טובים אני אבריח את בני המשפחה למרחק של עשר פרסאות מכאן מחוץ לאחוזת הפריץ. ואתם תדאגו שהשומרים לא יפריעו הקהילה התארגנה שלמו לו כסף ואת השומרים הם השקו במשקה לרוב עד שנרדמו השומרים והיועץ בא ולקח את בני המשפחה ונסעו. באמצע הדרך גילו לחרדתם שאת התינוק הם שכחו לקחת אבל היועץ לא הסכים לחזור כי פחד שיתפסו אותו וכך הם נסו על נפשם כשהתינוק נשאר מאחור.

השומרים שהתעוררו וגילו שסידרו אותם באו לפריץ וסיפרו שהמשפחה נמלטה הפריץ ציווה לרדוף אחריהם אך כבר היה מאוחר מדי. והתינוק הועבר לרשות הפריץ. יועץ הפריץ הגיע לפני הפריץ ושמע ממנו את המעשה שברחה המשפחה מבלי שהפריץ ידע כי ידו במעל. היועץ ביקש מהפריץ בהיותו חשוך בנים שייתן לו את התינוק על מנת לאמץ אותו ולגדלו. הפריץ הסכים וכך התינוק גדל בבית היועץ מבלי לדעת על משפחתו וקרא להוריו המאמצים אבא ואימא מבלי לדעת את האמת. כך הוא גדל בביתם במשך כמה שנים.

יום אחד בהיותו נער קרה מקרה והנער התקוטט עם הנערים בסביבה והם קראו לו ואמרו לו מה אתה מתנשא עלינו כאילו אתה בנו של היועץ דע לך שאתה בכלל יהודי והיועץ אימץ אותך וסיפרו לו כל ההיסטוריה שלו ולהוכחה ראה נא שהנך נימול ככל היהודים ואין אתה משלנו ערל כמונו. כששמע הנער הדבר וחקר אצל הוריו אם אמת הדבר ונודע לו האמת ניקר במוחו המחשבה שאם יהודי הוא רצונו לחיות בין יהודים. הוא חיכה לשעת כושר ופעם נסעו הוריו המאמצים לכמה ימים מביתם. הוא ניצל שעת כושר זו וברח מביתו למרחקים העיקר לחבור לבני עמו.

הנער הגיע לקהילה יהודית וסיפר סיפורו ותכף החליפו את בגדיו והלבישהו טלית קטן ומסרו אותו למלמד שילמד אותו א-ב ואחר כך סידור וחומש משנה וגמרא. הנער בהיותו בעל תפיסה טובה ומוח טוב קלט הכול במהרה ולמד והשתלם עד שהפך להיות מלמד לנערים בבית של יהודי עשיר. יהודי זה היה מחסידי רבי יחיאל מיכל מזלטשוב שהיה תלמידו של הבעל שם טוב וקדוש עליון.

יום אחד הבעל בית של המלמד נסע לרבו והציע אף לנער לבוא איתו לרבי יחיאל מיכל הנער המלמד הסכים מיד וקיווה להיפגש עם הרבי וממנו לשמוע היכן ימצא את הוריו.

המלמד סיפר לרבי את כל הקורות אותו ושאל איה אמצא את הורי. הרבי לא השיבו אלא לקח פיסת ניר וכתב עליה ארבע מילים. קיפל את הנייר וציוה למלמד לתפור את הנייר לכיס בגדו ורק ביום חופתו יבקש מהרב העורך את החופה שיקרא מהכתוב בפתק זה.

הנער החליף מספר מקומות עבודה והתגלגל בדרכים עד שהגיע לאיש עשיר ששכרו להיות מלמד לילדיו. כעבור משך זה ששהה בביתו וראה העשיר את טוב ליבו ומידותיו הישרים הציע העשיר למלמד לשאת את ביתו לאישה. המלמד הסכים וקבעו זמן לחופה. רגע לפני כניסתו לחופה ביקש החתן מהרב העורך את החופה לבוא איתו לחדר צדדי ולקרוא הכתב שכתב הרבי רבי יחיאל מיכל מזלטשוב. הרב פתח את הנייר וקרא את הכתוב בתוכו: "הישא אח את אחותו?" המלמד הבין מיד את פשר הדברים וסיפר לרב את כל סיפרו והרב חקר את העשיר ואכן התגלה הבן האובד והשמחה הייתה גדולה יותר משמחת חתונה.