מבוא לפרק

בפרק זה נלמד אחד מהיסודות הנפלאים של תורת החסידות והוא עמוק מאד והעניין הנלמד כאן שדווקא הגשמיות התחתונה והכי למטה מבחינה רוחנית דווקא היא נוצרה מעצמותו ומהות יתברך כי כדי לברוא דבר הנראה נפרד לגמרי מעצמותו יתברך, רק בכוח עצמותו יתברך לברוא דבר זה שנקרא יש מאין. מכאן ניתן להבין חשיבות קיום המצוות המעשיות בדברים גשמיים דווקא.

אגב שמעתי פעם עניין בשם הרב המגיד ממזריטש על הביטוי אין צור כאלקינו ואמר אין צייר כאלקינו כי בדרך כל צייר שמצייר תמונות נוף כמה שהצייר יותר נפלא הציור יראה כחי ממש עד שכאילו אתה נמצא בתוך הדרת הטבע ואילו לגביו יתברך כמה שהדבר נראה יותר מת מבחינה רוחנית עד שהנברא מסוגל לומר שאין אלוקים חס ושלום או כמו שאמר פרעה לי יארי ואני עשיתני כלומר היאור נוצר בשבלי ואני עשיתי את עצמי ואין אלוקים חס ושלום זה מראה על כוחו הנפלא של היוצר הצייר האלקי.

אנו נשתמש בפרק זה בלשון רבנו הזקן המרבה לצטט מושגים קבליים העוסקים בסדר השתלשלות של הבריאה ומן ההכרח לתת הקדמה קצרה ובוודאי שלא ממצה את סדר ההשתלשלות כפי שהיא מבוארת בתורת בחסידות ונתחיל מלמטה למעלה.

העולם הזה הגשמי הוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו מורכב רובו ככולו מקליפות וסטרא אחרא שהם נגד השם ממש. והוא החלק התחתון ביותר מעולם העשייה. מעליו יש את עולם העשיה הרוחני שהוא מורכב מעשר ספירות שהם כוחות אלוקיים ומהם נבראו מלאכים ונבראים רוחניים גם הקליפות נוצרו שם קליפת נוגה ולמטה ממנה שלוש הקליפות הטמאות לגמרי.

למעלה מזה עולם היצירה שחציו טוב וחציו רע וממנו נבראו מלאכים יותר עליונים הנקראים חייות הקודש. וגם בו עשר ספירות קדושות חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות כשהחכמה היא העליונה והמלכות היא המדרגה התחתונה עולם זה נקרא גם עולם הדיבור. ומעליו עולם הבריאה שרובו טוב ורק מעט רע בתוכו ועולם זה נקרא גם עולם המחשבה.

שלושת עולמות אלו מוכרחים בהכנת העולם ליצירת דבר חדש שלא היה מקודם היינו בריאת יש מאין משל למה הדבר דומה להולדת ילד בבטן אמו בתחילה נוצרה הנקודת הגבול היינו החל תהליך ההריון לאחר הרגע הראשון הוא מתחיל לקרום עור וגידים ולהיווצר כיצור חי לשלב זה קוראים בריאה. כך הוא גדל ומתפתח במשך תשעת חודשי הריון והפיכתו ליצור חי ועצמי אך עדיין הוא מחובר לאמו והוא כלול בתוכה וזה השלב הנקרא עולם היצירה. עם לידתו והפיכתו ליצור עצמאי הוא עובר לשלב הנקרא עולם העשייה. בעולם הבריאה הילוד נחשב כבטל במציאותו ובעולם היצירה הוא נחשב כביטול היש ורק בעולם העשייה היא מציאות ה"יש" הנברא.

למעלה מעולמות אלו אנו מגיעים לעולם האצילות עולם האצילות נחשב כאלוהות ממש וזהו לשון אצילות מלשון אצלו וסמוך לו וכל הכוחות הנמצאים שם היינו העשר ספירות הם מאוחדים איתו יתברך והם כוחות אלוהיים ממש. אלא שבכל זאת נקרא "עולם" מלשון העלם והסתר שתפקידו להעלים ולהסתיר על האמת כי שם יש חלוקה והתחלקות לאורות וכלים ולמרות שאנו אומרים איהו וחיהוי חד איהו וגרמוהי חד הוא והאורות אחד והוא והכלים אחד בכל זאת ישנה חלוקה והתחלקות המראה על מציאות נפרדת אלא שכל זה בא בכוחו של הבורא שהוא בלתי מוגבל ויכול ליצור גבולות.

מעל עולם האצילות יש את ה"כתר העליון" שהוא עצמו מתחלק לשני חלקים פרטיים "עתיק יומין" ו"אריך אנפין", "עתיק" הוא המדרגה התחתונה שבמאציל ואילו "אריך" הוא ראש וראשון לנאצלים. ומעליו יש את המושג "אדם קדמון". כול זה לאחר צמצום הראשון. בצמצום הראשון נוצר בשלב ראשון סילוק האור לצד אחד כדי לתת מקום לנאצלים ואחר כך המשיך אור הנקרא אור ה"קו" שתפקידו להאיר את החלל והמקום פנוי ומצד שני ישנו המצב שנקרא בספרי הקבלה ה"רשימו" שהוא הרושם שנוצר מסילוק האור אם כן נאמר שהקו בא להאיר והרשימו עניניו להגביל את האור. קשה למצוא משל מתאים היסביר את התהליך כי אנו עוסקים במעשה מרכבה ממש. אך אולי נאמר שהמשל יהיה בניית בית. בשלב ראשון יש עלה ברצון לברוא את העולם או הבניין. מציאת המקום המתאים והכשרת הקרקע לבניית הבית הוא הצמצום הראשון ואחר כך קביעת השלט שכאן ייבנה בעזרת השם הבית הוא המשל על אור ה"קו". אחר כך יצירת מיניטורה של הבית זהו המשל על "אדם קדמון", ומשם לציור הסקיצה של הבניין הוא משל על "עתיק", והכנת התוכניות בניה הוא משל על ה"אריך" ועד להתחלת הבניה בכל שלביה ועד לכניסה למגורים בבית והשתמשות בכל חדריו ופרטיו. אין הנמשל דומה בכלל למשל אבל רק כדי לסבר את האוזן. ומכאן ננסה להבין את דברי רבנו וכדלהלן:

עולם האצילות הוא אלוקות

בתיקוני הזוהר דף ג' עמוד ב': דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון, (המלך בתוכם) "איהו וחיוהי חד בהון, (הוא והאורות הכל אחד בהם) איהו וגרמוהי חד בהון". (הוא והכלים הכל אחד בהם) איהו וחייו חד מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה, דלאו אינון וחייהון חד, לאו אינון וגרמיהון חד (מה שאינו בעשר ספירות של עולם הבריאה האורות לחוד והבכלים לחוד): (פירוש עשר ספירות דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות מה שאין כן בבריאה-יצירה-עשיה כו'). וצריך להבין היטב איך האין סוף חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית כמו שכתוב ב"עץ חיים". אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו האין סוף ולא בבחינת השתלשלות עילה ועלול לבד ומה שכתב הרב משה קורדברו ענין השתלשלות עילה ועלול וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחינת הכלים) שנקראות "בלי מה" בספר יצירה (פרק א' משנה ב') עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור: שאינן בבחינת יש ומהות מושג וכמו האין סוף דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמו שכתוב: (שמות פרק לג' פסוק כג') וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ונבואת משה רבינו עליו השלום והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דזעיר אנפין ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמו שכתוב ב"פרדס" מהרב משה קורדברו ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמו שכתוב במקום אחר ועיין שם. מתחיל בדברי תיקוני הזוהר שאומר שהוא והאורות אחד הוא וחיהוי כלומר החיות והאורות דבר אחד והוא והכלים אחד כלומר גרמוהי מלשון גרם שזהו מארמית ללשון הקודש "עצמות" שבגוף שענינם כלים. אז בעולם האצילות הכל אחד עם עצמותו ומהותו. והרי צריך להבין מילא האור הוא אינו מוגבל אבל הכלים הם מוגבלים גם במהותם שהם נבדלים זה מזה וגם בהתפשטותם שעד כאן מידת החסד ועד כאן מידת הגבורה מה שאינו באור שהוא בפשיטות וללא הגבלה. אלא שבאים להדגיש לנו שהכלים והאורות באצילות הם אלוהות ממש שיכולים לברוא יש מאין. באופן נפלא השונה מכל דבר אחר. כי השתלשלות שבאה באופן של עילה ועלול או סיבה ומסובב הוא השתלשלות של יש מיש אבל בריאת העולם באופן של יש מאין יכולה להיות בכוח עצמותו יתברך בדרגות של עולם האצילות. ולכן נאמר בראשית ברא אלוקים כי בריאה הכוונה יצירת דבר חדש שלא היה קודם לכן.

בריאה "יש" מ"אין"

ו"יש מאין" נקרא "בריאה" בלשון הקודש.

והגם שהיש הנברא הוא גם כן כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים דעשר ספירות דאצילות-בריאה-יצירה- עשייה שהקו אור אין סוף ברוך הוא מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמו שכתוב בליקוטי אמרים חלק ב' (שער היחוד והאמונה פרק ג'). היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו יתברך מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלה על ידי ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כל כך רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא ולמרות שבאמת גם בבריאה של אופן "יש מאין" היש בטל לגמרי לגבי האין כביטול זיו השמש בשמש אך זה רק מצד הלמעלה מצד הבורא יתברך שכולה "קמיה" כלא חשיב אבל לגבי הלמטה ה"יש" הנברא הוא בטל לגמרי לגבי ה"אין" אם כן רק למעלה באצילות שבאמת הוא "יש הנברא" רק לגביו הוא והכוחות והכלים הכל אחד ואילו מצד הלמעלה הכלב השווה אחת שהוא בטל ומבוטל לגבי מקורו ושורשו.

ההבדל בין סדר של עילה ועלול לבין הסדר הטמון ביש ואין הוא באין ערוך כלל כי בעוד שבעילה ועלול יש קשר בין העילה לעלול ויש ערך ביניהם וקירבה עד להשגה של העלול בעילה. בבריאה יש מאין אין ערך ודמיון כלל בין היש הנברא לבין האין הבורא. ולא שחס ושלום הבורא הוא אין אלא שהיש הנברא אינו יכול להשיג את הבורא ולכן הוא קורא את עצמו "יש" הנברא מ"אין". וזהו בכוח הבורא בלבד ליצור העלם כזה אצל הנברא שלא יוכל להשיג את דעת בוראו. אפילו שלא בערך מינימלי.

המושג "יש" שהוא מציאות נפרדת מתחיל לההיווצר כבר בעולם האצילות אלא ששם הוא נקרא ה"יש הנאצל" וכבר בעצם הינם נבראים ואפילו נבראים עליונים כמו מלאכים הם עדיין נחשבים כ"נבראים" לגבי הבורא ואילו ראשית התהוות ה"יש הנברא" הוא בעולמות בריאה-יצירה-עשיה וכדלהלן:

באצילות האורות והכלים מעורבים זה בזה

והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשייה וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחינת הנשמה דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשייה שהוא אלקות והן הלמד' כלים דמלכות דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים דעשר ספירות דאצילות שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחינת העיגולים דעשר ספירות וגם גופות המלאכים דאצילות שהן בחינת "יש" וכמו שכתוב: (איוב פרק ד' פסוק יח') הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: שאינן בבחינת ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו כבר בעולם האצילות שכולו אלוקות מתחיל להתהוות מציאות של יש באופן של בריאה אך כל זה נוצר באופן של עיגול המקיף וחופף על מה שנמשך למטה ממנו עד להתהוות היש הנברא.

עיקר התהוות ה"יש הנברא" נוצר מהדרגה התחתונה שבעולם האצילות היינו ספירת המלכות של אצילות ובה מתגלה הדבר הנפלא של הפיכת אין סוף לגבולי וסופי.

אור ה"קו" תחילת הצמצום

אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזכר ונוקבא דאצילות קודם שירדו לבריאה-יצירה-עשייה אינן בכלל יש ודבר נפרד בפני עצמן אלא הן מעין בחינת אלוקות בצמצום עצום וכעין הכלים דעשר ספירות דאצילות שהן בבחינת גבול על ידי צמצום אור האין סוף הוא הקו המלובש בנפש-רוח-נשמה שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנפש-רוח-נשמה דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבין בגולגלתא דאריך אנפין וזעיר אנפין אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחינת הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים דעשר ספירות שבהן מלובש הקו מאור אין סוף שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו חס ושלום ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין סוף בעל גבול ומדה נתלבש אור אין סוף בכלים דעשר ספירות דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט על ידי התלבשותן בבריאה-יצירה-עשיה. גם אם תשים מסכים רבים על האור ותצמצם את עוצמת האור לא תוכל להפוך את האור לדבר גשמי. אלא יצירת הגשמיות באה רק בכוח הבורא יתברך. הצמצום הראשון שהיה עוד לפני עולם האצילות נעשה באופן של סילוק האור ולא באופן של מיסוך. כדי לתת מקום לעולמות. ואחר כך המשכת אור הקו לעולמות נעשה על ידי צמצומים רבים נוספים בכלים ואורות שבעולם האצילות שממנו נתהוו ברואים נעלים מאד כמו מלאכים עליונים ונשמות צדיקים קדושי עליון. אך זה כבר בדרך של מיעוט אחר מיעוט. הם נקראים אלוהים ממש לגבי הלמטה מהם שבאים מעולמות בריאה יצירה עשייה, למרות שאינם יכולים לברוא יש מאין כי זה הוא רק בכוח הבורא יתברך עצמותו ומהותו.

אמנם הצמצום הראשון הוא הכי בעל משמעות מבחינת אופן הצמצום אך גם בהמשך ישנם צמצומים שהם זהים בעוצמתם מבחינת המיקום שלהם לצמצום הראשון כל מעבר וירידה מעולם לעולם מצריך צמצום באופן של סילוק כפי שנעשה בצמצום הראשון. ולמרות שישנם נאצלים עליונים שהם בחיבור תמידי וזיווג חזק עם הבורא יתברך הם אינם נהפכים להיות בוראים אלא ברואים. מכאן מובן שאין ביכולת שום "יש" ואפילו בדרגת ה"יש המאציל" לברוא יש מאין כי הוא עצמו נוצר באופן של "יש מאין" ורק בכוח עצמותו ומהותו יכול ליצור מצב של "יש מאין".

ועתה חוזר רבנו ומדגיש שלמרות היות כוח הבורא לברוא יש מאין רק בכוחו הוא בכל זאת באה התחלת הבריאה מדרגה הנקראת "מלכות דאצילות" שהיא הדרגה התחתונה במאציל והטעם הוא משום שאין מלך בלא עם וכדלהלן:

אצילות נקרא "כתר מלכות"

אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממלכות דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי "אין מלך בלא עם וכו'" מקור ביטוי זה מספר הקבלה קדום שער הראשון הנקרא שעשועי המלך, מספר עמק המלך, והוא החלק הראשון של מעשה בראשית. ועולם הראשון מעולמות הנקראים עולמות אין סוף: פרק ראשון: יתברך שמו הגדול, קודם כל דבר, עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, כי אין מלך בלא עם, שנאמר, 'ברוב עם הדרת מלך' [משלי י"ד כ"ח], וגם טבע הטוב להיטיב, ואם שאין עולם, למי ייטיב ? וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח האין סוף יחיד ומיוחד בתכלית הוא על ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות (דברים פרק ח' פסוק ג') וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם: ו(תהילים פרק לג' פסוק ו') בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: וחמשה מוצאות הפה הן מחמשה גבורות דנוקבא ולזאת נקראת עלמא דאתלגיא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא על ידי עילה ועלול ואור האין סוף הוא מלובש בחכמה לבדה. וזה שכתוב (ספר יצירה פרק א' משנה ז') עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר: כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחינה האחרונה של האין סוף ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחינה אחרונה דאין סוף היא מלכות דאין סוף ולכן גם המלכות דאצילות נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפני עצמה בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת ים סוף דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל שבעה חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זכר ונוקבא בבטן אימא עילאה שהוא על ידי אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל תשעה או שבעה ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מזעיר אנפין הוא ממוחין דאבא ואמא ובכל זיווג נמשכת לאבא ואמא מאריך אנפין ועתיק יומין ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוקבא הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור אין סוף ממש על ידי העיבור והלידה. אמנם ספירת המלכות היא אחרונה בעשר ספירות אך היא גם למעלה מעל הספירה שמחתיה ולכן המלכות והכתר קשורים זה בזה ואין כתר אלא למלך. כי נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

ביום שמיני עצרת מתחילין להזכיר את הגשם ומסימיים בפסח מהתחלת הזכרת הגשם נמשכים לעולמות העליונים הורדת הנשמות לעולם הזה. כי כל שלב בסדר ההשתלשלות מורכב מחיבור הנקרא "זיווג" בין אבא ואמא ובין זכר ונוקבא החל מאריך אנפין עם עתיק יומין ועד זעיר אנפין ומלכות. והמשל על התגלות היש הנברא הוא ממשל העיבור והלידה.

נעוץ תחילתן בסופן

ובזה יובן היות המצות במלכות – הי של שם הויה והתורה בזעיר אנפין ואו' של שם הויה. הגם שלמעלה באריך אנפין המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא מארמית ללשון הקודש: בגולגלת (שפירושו המקיף) הלבן (היינו לובן העליון שזהו החסדים שבאריך אנפין) אורח זהו הדרך של התחלקות השערות. שבזעיר אנפין ושרש התורה דנפקא מחכמה עילאה הוא במוחא סתימאה דאריך אנפין והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך זהו ביטוי שמיועד להסביר מדוע למטה הוא ההפך מלמעלה והוא משל על החותם היינו שכדי שהכתב יצא מהחותמת ישר יש צורך להכינו בחותם באופן הפוך כדי שיתקבל על הנייר ישר. ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח האין סוף ברוך הוא לברוא יש מאין ולא על ידי עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ברוך הוא מלך על כל הנפרדים על ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי (מסכת שבת פרק א' הלכה ב') רבי חנניא בן עקיבה אומר כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב. ולית ליה (שואלת הגמרא האם לא מסכים) לרבי שמעון בן יוחי שמפסיק ללולב וכו' הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא. אמר רבי יוחנן וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו וכו' ולא יצא לעולם. כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד ארבעים יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. לפי שבענין הספירות וכפי שהם באים לידי ביטוי באותיות של שם הויה ברוך הוא הרי המצוות הם במלכות וב-הי' אחרונה של שם הויה ברוך הוא ואילו התורה כפי שהיא למעלה היא במידות הנקראות זעיר אנפין ומצויונות באות ואו' של שם הויה ברוך הוא. אבל למעלה בשורש המצוות נעלות יותר מהתורה ואילו למטה התורה נעלה יותר מהמצוות והטעם על כך כי זהו בסוד חותם המתהפך. וממנו נלמד כי בשורשם הדברים נעלים ממה שמתקבל למטה. וזהו מהטעם שיהיו הנבראים נפרדים מאלוהות כדי שיהיה הוא יתברך מלך עליהם על ידי שיעשו רצונו. ולכן למרות שהתורה היא מחכמה והמצוות הן מעשייות בכל זאת המצוות הן שורש התורה.

בקיעת ה"פרסא"

והנה כמו כן מזיווג זכר ונוקבא דבריאה-יצירה-עשייה נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים על ידי אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים דעשר ספירות דמלכות דאצילות וגם בתוכה הארת הקו דאור אין סוף המלובש באצילות עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים דעשר ספירות דמלכות בקעה הפרסא עמהם ומאירה בהם בבריאה-יצירה-עשייה כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נצח-הוד-יסוד דאדם קדמון שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במלכות דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשייה שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשייה ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמו שכתוב: (נחמיה פרק ט' פסוק ו') אַתָּה הוּא יְהֹוָה לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים: וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם בסדר השתלשלות חוליה אחת מחזיקה חוליה אחרת בשרשרת וכן באופן של עילה ועלול העילה יכולה להשיג את העלול אבל באופן של בריאה יש מאין הדבר נעשה לא בהשתלשלות אלא כפרסה שהיא כירח וכמיתר בחצי גורן ומאמצע ללא מגע נמשך כמו במגנט.

וממילא אם הענין הוא חותם המתהפך הרי שיש כאן עקיפה ובקיעת הסדר והשתלשלות וההמשכה למטה מהשורש למרות שנגרם למטה התהפכות היוצרות אבל בבקיעה של הדברים השורש עוקף את כל הטור של ההשלשלות ויורד למטה. משל אחד שהולך ומתקדם בתורו לפי סדר הטור לבסוף הוא מקבל את המגיע לו באופן הנכון אך מי שעוקף את התור ובוקע את הטור וקופץ לראש הטור מקבל אמנם שפע גדול ביותר אך הוא מתהפך להיות משני ונחות. ובנמשל למרות שיתקבלו הדברים מאלוהות ממש היכולה לברוא יש מאין אבל בגלל זה דווקא הם נהפכים להיות נפרדים מאלוהות ועושי רצונו. וכדלהלן:

נבראים מרובים ומחולקים

אמנם מציאותו ומהותו של אור האין סוף אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ו(ירמיה פרק כג' פסוק כד') אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהֹוָה: בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחינת מקיף וסובב וכמו שנתבאר הפירוש בליקוטי אמרים (פרק מח') ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כי אם על ידי הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנזכר לעיל. וגם מאור אין סוף הסובב ומקיף לארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשייה בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשייה ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא על ידי הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט על ידי האותיות כנזכר לעיל. מכאן מובן שהשפעת האור האלוהי לעולם למעלה ולמטה שווה לגביו והוא מקיף וסובב את העולמות העליונים והעולמות התחתונים בשווה אך בעקבות עכיפת ההשתלשלות נהפכו להיות נחותים יותר למרות ששורשם הוא נעלה יותר מכל סדר ההשתלשלות והמשל על כך כלומר ההוכחה לכך היא ריבוי הנבראים וריבוי הפרטים שנוצרו בבריאה כמו ריבוי האותיות. אם כן נאמר שבכל נברא ישנם בתוכו שני ענינים נפלאים אחד הבא מצד הסדר והשתלשלות של הבריאה ושלב נוסף שבא בדילוג ובזיווג מהלמעלה מסדר והשתלשלות משל עכיפת הסדר. ולא רק בנבראים עליונים אלא אפשר למצוא זה בכל דבר בבריאה והכי אפשר למצוא זאת בדומם בפרט וכדלהלן:

"אדם קדמון"

ועוד זאת יתר על כן על כל הנזכר לעיל, הארה דהארה דהארה וכל הנזכר לעיל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד ועוד זאת יתר על כל הנזכר לעיל הארה דהארה דהארה וכל העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר "גדל" (בראשית רבה פרשה י' אות ו') בר סירא אמר אלוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפא את המכה ובהם הרוקח מרקח את המרקחת אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב: הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו' היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות אבל בטרם יצמח למי יאמר) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי אדם קדמון מסתיימים בתחתית עשיה ותחת רגליו מאיר אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי אדם קדמון לבדו וגם הקו מאור אין סוף המסתיים בסיום רגלי אדם קדמון מאיר ממטה למעלה בבחינת אור חוזר כמו שהמלובש באריך אנפין ואבא ואמא וזכר ונוקבא דאצילות מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות ומלכות דאצילות היא בחינת כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור אין סוף המסתיים בסיום היושר דרגלי אדם קדמון מאיר ממטה למעלה לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. ההוכחה על כך שיש בכל דבר בבריאה שני האפשרויות גם של אור האין סוף וגם של האור הגבולי הבא לפי סדר השתלשלות הוא בעיקר בעפר שהוא היסוד הנמוך ביותר בבריאה ואף על פי כן בכוחה להצמיח עשבים ואילנות ופירות וירקות כאילו בריאה "יש מאין" וזהו לפי שיש אור ישר ההולך בסדר ההשתלשלות ואור חוזר ההולך למעלה מסדר ההשתלשלות ובגלל חותם המתהפך הוא נמצא משורשו עליון נעלה ומתגלה בדרגות התחתונות ביותר בגילוי רב יותר מהגילוי הנראה בנבראים עליונים. 

סדר השתלשלות

ולפי מה שכתוב בספר הגלגולים פרק כ' הובא בליקוטי אמרים מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור אין סוף באור האצילות שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה ועל ידי זה יש כח ועוז בסיום הכלי דמלכות דמלכות דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר: (בראשית פרק א' פסוק יא') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ וכו' דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחינת אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר: (בראשית פרק א' פסוק כ') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם: ומאמר: (בראשית פרק א' פסוק כד') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: מחכמה דמלכות דמלכות דעשיה שבשבעת ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחינת אין סוף שאם יתקיים עולם הזה ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן על ידי העלאת מיין נוקבין והם הזרועים והנטועים ואף על פי כן הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין אחד הוא כמו יש מאין ומכל שכן הקשין והשבלים והנה הפירות שעל ידי העלאת מיין נוקבין היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באצילות-בריאה-יצירה-עשייה (שהוא תכלית בריאת האדם) כמו שכתוב במקום אחר. אלא שהכוח להצמיח ולהוציא יש מאין הטמון בעפר לא היה רק בבריאת העולמות באופן חד פעמי אלא הוא דבר הנמשך עד עצם היום הזה כבר למעלה מחמשת אלפים שנה מזמן הבריאה. אלא שאז בבריאה נעשו הדברים בחסד חינם מאיתו יתברך ועכשיו נדרש העלאת מיין נוקבין דהיינו התעוררות מלמטה שהאדם יחרוש ויזרע ינטע ורק אז יוכל לקצור ולהנות מהנצמח מהאדמה.

אלא שאין זה משל סתם מהתחתון על העליון אלא הוא בדווקא שדווקא התחתון מחיה את העליון מצד האור שחוזר ומאיר בעולמות וכדלהלן:

אור חוזר

ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דומם-צומח-חי-מדבר שהן בחינת עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת (תלמוד מסכת ברכות דף מ' עמוד א') תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר וישת מן היין וישכר רבי נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן ו(תלמוד מסכת בבא קמא דף עב' עמוד א') הגמרא מספרת ששאלו את אחד התנאים שאלה בערב והוא לא ענה והשיב רק למחרת והסביר "והאי דלא אמרי לך באורתא" (והסיבה שלא עניתי לך אמש) כי "עדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו'" (שעדיין לא אכלתי בשר שור, וממילא אין מחשבתי צלולה) כי הוא בחינת אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור אין סוף הסובב כל עלמין ומהקו אור אין סוף שבסיום רגלי היושר דאדם קדמון בבחינת אור חוזר כנזכר לעיל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שהמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה אליהם מהקרבנות שעל גבי המזבח וכדקדוק לשון הזוהר הקדוש ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. מארמית ללשון הקודש: ונהנים מהיסוד והשורש שלהם. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין על ידי כל הנזכר לעיל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי כמו שכתוב "היום לעשותם" ו(משנה מסכת אבות פרק ד' משנה יז') "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. דווקא התחתון מראה על הימצאות בתוכו הכוח העליון ביותר ומזה יובן גודל העניין של בציוע דווקא מצוות מעשיות בדברים גשמים שבהם נמשך ומאיר השורש העליון ביותר. עד כאן מצאנו מכתב ידו הקדושה:

סיכום הפרק

איהוי וחיהוי חד איהו וגרמוהי חד פירוש בעולם האצילות הכלים והאורות הכל אחד אלא שאין בכוחם לברוא יש מאין למרות שגם הכלים והאורות שבעולם האצילות לא תופסים מקום לגביו כי כולה קמיה כלא חשיב קמיה דווקא. והבריאה יש מאין זהו רק בכוחו יתברך עצמותו ומהותו לברקוא יש מאין. בניגוד לסדר ההשתלשלות הבא באופן של עילה ועלול העילה יכולה לתפוס ולהבין את העלול ואילו בבריאת יש מאין אין ערך כלל בין האין הבורא לבין ה"יש הנברא".

אמנם עיקר ההתהות באה מהדרגה התחתונה שבאצילות במלכות דאצילות שממנה השתלשל ונברא עולמות בריאה יצירה עשייה כי אין מלך בלא עם. ואף על פי כן המלכות נמשכת מדרגת הכתר כי אין כתר אלא למלך והכתר הוא מחובר למלכות "כתר מלכות". מהטעם שנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

שורש כל הענינים הוא למען ובעיקר עבור הלמטה ביותר כי הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו. והלמטה ביותר מעיד בעדות גמורה על הלמעלה ביותר והמשל מכוח הצומח בארץ שהוא מעין בריאה "יש מאין" ומכאן יובן מעלת המצוות המעשיות בעניינים גשמיים דווקא. לכן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

סיפור חסידי לפרק

פעם זוג חשוכי בנים באו אל הבעל שם טוב לקבל את ברכתו להולדת זרע חי וקיים. בזכות ברכתו הקדושה של הבעל שם טוב נפקדה האשה בהריון וילדה בן זכר. בהיותו כבן שנתיים. הביאה אותו האישה אל הבעל שם טוב כדי להתברך ממנו. הבעל שם טוב חיבק את התינוק ונשק לו ומסרו חזרה לאימו. האם חזרה לביתה בשמחה ובטוב לבב אך מיד התינוק חלה ומת. האישה האשימה בליבה את הבעל שם טוב שהרג לה את הילד.

אך הבעל שם טוב קרא להוריו והזמינם לשבת ולשמוע סיפור מעשה שהיה:

לפני כמה שנים חי לו מלך שהיה חשוך בנים והתייעץ עם יועציו כשכלו כל עצות הרופאים מה ייעשה ויזכה לפרי בטן. יעצו לו היועצים שרק בכוחם של יהודים לפועל ישועה למלך:

המלך שמע לעצת יועציו והוציא צו ליהודים שיתפללו עליו שיוולד לו בן והיה אם לא תפקד המלכה יגורשו כל היהודים מארצו.

היהודים נבהלו והתכנסו לתפילות ותעניות צום ובכי והעטירו תפילה גדולה לפני הבורא יתברך בעבור מלכם.

קמה נשמה קדושה בעולם הנשמות ונעמדה לפני הבורא יתברך ואמרה הנני מוכנה למסור נפשי על מנת להציל יהודים ולרדת לעולם הזה התחתון ולהיוולד בבטן של גויה ובלבד שיהודים יינצלו.

ואכן המלכה נפקדה ונולד לה בן זכר שהיה טוב רואי וחכם גדול כראוי לילד הנולד מתפילתם של יהודים. ולמלך ולמלכה אושר רב.

הילד גדל בארמון המלך ולמד מטובי המורים עד שעלה בחכמתו עליהם. נאלצו לבקש מהכומר הראשי במדינה להיות הוא המורה לילד מיוחד זה. הכומר הסכים להתגורר בארמון קרוב אל הילד אך היתנה שהיות ושעתיים ביום הוא עורך עליה לשמים ובזמן זה אסור לאף אחד כולל המלך בעצמו וילדו להכנס לחדרו כי זהו סכנה לנכנס. המלך הסכים לתנאי והיקצה חדר מיוחד בארמון המלוכה. וכך נמשך הדבר כמה שנים.

יום אחד בהיות בן המלך כבן 15 שנה. עבר על הוראתו של הכומר ונכנס לחדרו ונגלה לפניו מראה מוזר. היות והכומר היה מהאנוסים והוא יהודי נאמן ישב והתפלל כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין. אז נאלץ לגלות המורה לתלמיד כי יהודי הוא וזהו עבודת השם של יהודים הבן דרש מהמורה שיסביר לו ויבאר לו את עיקרי היהדות ועד שהחליט בעצמו לעזוב את הממלכה והמלוכה וללכת להתגייר ולקבל על עצמו את עולה של היהדות הוא ברח מהארמון ונסע למדינה אחרת שם התגייר ולמד תורה והפך להיות יהודי קדוש וטהור.

לאחר הסתלקות הבן מלך מן העולם ועלה לעמוד בפני בית דין של מעלה מי יכל לערר על צדקת הצדיק שמסר נפשו במותו על מנת לרדת לעולם הזה כדי להציל יהודי ואחר כך מסר נפשו בחייו לעזוב כל מנהמי השלטון ולהפוך להיות יהודי. אך קם לו מערער על הנפש הקדושה ואמר אך לקח שנתיים לאחר הבר מצווה שלו שהוא התגייר ועל השנתיים האלה הוא צריך לרדת שוב לעולם הזה ולהיוולד במשפחה יהודית כדי להשלים את שנותיו.

ואתם – סיים הבעל שם טוב – זכיתם לגדל נשמה קדושה כזו למשך שנתיים ולהביא לה את התיקון הדרוש לה.