דברי משה רבנו בפסוק: "אתה הראת לדעה כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"[1].

ובא להורות על יהודיות ואחדות ה', שאין עוד מלבדו.

ושני פירושים למאמר זה:

הפירוש הראשון עפ"י דברי הרמב"ם: "אין שם מצוי אמת מלבדו – כמותו[2].

משמעות הענין, שאמנם קיימת מציאות מוגבלת, שהיא מציאות הנבראים, שאם לא כן, אין מקום וחשיבות למעשה המצוות שכל ענינן להמשיך קדושה לתוך החומר הגשמי התחתון – דירה בתחתונים,

אלא מכיון שהעולם הגשמי אינו מציאות קיימת מצד עצמו, שהרי לפני שבראו ה' – היה אין ואפס, וכל מציאותו התחדשה והיתה בדבר ה', ורק מאמיתת המצאו של ה"מצוי הראשון" – הבורא יתברך – נמצאו כל הנמצאים, לכן אין מציאותם אמיתית כמציאותו של ה'.

וזהו: "אין עוד מלבדו" – אין עוד מציאות אמיתית מלבד מציאות ה'.

הפירוש השני עפ"י פירוש רש"י בפסוק זה: "וראו שהוא יחידי".

ואלו דברי רש"י בפסוק זה: "כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת".

משמעות הדבר, ש"אין עוד מלבדו" – פשוטו כמשמעו – אין שום מציאות קיימת מלבד ה'.

והיינו, שה' יתברך – מלבד שהוא אלקה יחיד, שאין עוד אלקה מבלעדי ה', הוא גם מצוי יחיד, ואין עוד שום מציאות מלבדו, גם לא מציאות שאינה אלקה ושאינה אמת ואינה ברת תוקף, כמציאות חלושה, טפלה וכנועה למציאות ה' – גם זה לא קיים מחוץ לו.

אלא "הוא לבדו הוא ואפס זולתו", שאין שום מציאות מלבדו, שגם הארץ החומרית שנראית יש גמור לעין כל ־ היא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה.

וזהו: "אין עוד מלבדו" ־ שגם מציאות של "עוד", שהוא לשון "טפל" (כמאמר רז"ל: יהודה ו"עוד" לקרא[3]), וכגוף שהוא טפל לנשמה, שגם הוא נקרא בשם "עוד" (..אזמרה לאלקי בעודי[4]), גם זה אינו מציאות קיימת, אלא רק ה' קיים ואין עוד מלבדו.

פירוש זה מתאים לפירוש אדמו"ר הזקן בפסוק זה: "אתה (עצמותך יתברך) הראת (נגלית) לדעת (כדי שישיגוך וידעו אותך). והיינו, גילוי עצמותו יתברך בחינת יחיד שאין עוד מלבדו כלל.

אלו ואלו דברי אלקים חיים, ודברי רש"י ורמב"ם – שניהם כאחד – אמת מוחלטת באמיתתה של תורה. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.

הרמב"ם דן בנושא מנקודת מבט של ההלכה בתורה, שכדי שיתקיים רצון ה' במצוות והלכותיהן צריך העולם החומרי להיות מציאות קיימת, וכדי שהעולם יברא וירגיש עצמו כישות קיימת, מצמצם הקב"ה את אורו, וכביכול משפיל עצמו להיות בבחינת "מצוי ראשון" הממציא את כל הנמצאים.

ואעפ"י שגם לאחר הבריאה אמר הנביא: "אני הוי' לא שניתי"[5], שאין שום שינוי בבלעדיות העצמית של הקב"ה, אבל להיותו "כל יכול" ו"נמנע הנמנעות", נותן "מקום" – כביכול – ואפשרות לקיומם של הנבראים מבלי שהדבר ישנה ח"ו את היותו יחיד.

והגם שאין אנו מבינים כיצד יתכנו שני הפכים אלו כאחד, היות ה' יתברך יחיד, ועם זאת קיומם של הנבראים, אבל אנו מאמינים בבלתי גבוליות של הקב"ה והיותו כל־יכול, ולכן מצמצם עצמו לברוא ולקיים ממש את הנבראים.

ואילו רש"י המפרש פשוטו של מקרא, מספר ומלמד באיזה אופן נתן ה' את התורה ־ "כשנתן הקב"ה את התורה וכו' ראו כולם שהוא יחידי".

וכידוע שהמלה "יחיד", משמעותה ־ עצמותו ית' לפני שהשפיל עצמו להיות בורא לעולם, ולמעלה מהמצוות והלכותיהן.

(ולא כמו התואר "אחד" שה"א" קשור עם ה"ח" וה"ד" – המסמלים את מציאות העולם).

ומכל מקום מספר רש"י סיפור זה – בהקשר למתן התורה ומצוותיה; "כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם וכו' וראו כולם שהוא יחידי", משמע שגם היותו בבחינת יחיד – שלמעלה מהבריאה, שייך לענין התורה.

והיינו, ללמדך שמאחר והוא יחיד, כי רק הוא קיים ואין עוד מלבדו, והאדם עם רצונותיו – וכן כל הבריאה כולה מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין – הם אין ואפס ממש, והמצוי היחיד הקיים הוא עצמותו יתברך, ואין בכל הבריאה כולה אלא רצונו יתברך בלבד, ברור הדבר שסוף כל סוף יתממש בבריאה רצון ה' שבתורה.

וכמו כן אין שום מציאות בעולם היכולה למנוע ח"ו את האדם היהודי מלקיים רצון ה' ולנהוג בכל עניניו כהוראת ה' בתורתו.

כי אין שום מציאות אחרת קיימת, ואין עוד מלבדו.

במילים אחרות, מאחר שרק פנימיות הרצון העליון – דנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – הוא הסיבה היחידה והמוחלטת לכל ההתהוות, הרי מוכרח הדבר שבכל הבריאה כולה תתממש הכונה העליונה הנ"ל – דירה לו יתברך בתחתונים, בביאת משיח צדקנו מי"ד ממ"ש.

מקורות לעיון

שער היחוד והאמונה פ"ו, ליקוטי שיחות חכ"ד פ' ואתחנן ב.