מאמר הגמרא[1], שמלבד ההיבט האישי הגשמי שבמאמר חז״ל זה, שלפיו אדם שאינו מסוגל לשמור על רכושו הריהו בגדר שוטה, ואין לסמוך עליו, הנה – בפנימיות הדברים כיוונו בזה חז"ל לענין רוחני אלוקי בנפש האדם, ומבואר עפ"י פנימיות התורה.

ברעותא דלבא – רצון הלב היהודי – ישנן שתי בחינות – פנימית וחיצוניות.

פנימית נקודת הלב היא בחינת אהבה רבה לה' שלמעלה מהטעם והדעת המושג בשכל, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה ("נותנים לו"), והיא מבחינת שם מ"ה מעולם האצילות.

חיצוניות הלב הוא הנלקח מן הדעת וההתבוננות, שמתבונן איך ש"מלכותך מלכות כל עולמים"[2] וכו', וכתוצאה מההתבוננות בגדולת כוחו של ה' בעולמות – בא לאהבת ה' ויראתו. וזהו ענין שם ב"ן.

וכמובן שאהבה ויראה – תוצאת השכל, אינה באותה דרגת ביטול של אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת.

ועל זה אמרו חז"ל: איזהו שוטה – המאבד (את) ה'מה' שנותנים לו, כי אדם שמאבד את בחינת מ"ה שבנפש, שהוא הביטול המוחלט לה׳ יתברך הרי זה כתוצאה מהעובדה שהוא שוטה, שיש בו רוח שטות, שהיא רוח הקליפה וסטרא אחרא, כי שטות היא היפך הדעת, והדעת ענינו הרגשה באלקות, אף על פי שהדעת הוא אחד מחלקי השכל, אבל הוא עומק השכל שבא בהרגשה, ולכן "שוטה אינו מרגיש"[3], היינו שאינו מרגיש את הביטול לה' שישנו בפנימיות הלב.

מקורות לעיון:

לקוטי תורה ויקרא ג. ד', קונטרס ומעין מבית ה', באתי לגני תשי"ג,