יום שלישי י״ח כסלו ה׳תשע״ה

 

הראשון מהמין האנושי (סוג המדבר), ואחרון בבריאת הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית. בבריאתו כלתה מלאכת ה' עושה שמים וארץ, וכל הבריאה באה לידי שלימות.

 

להלן כמה פרטים בתכונותיו וענינו של אדם הראשון:

 

 

השם – אדם

 

שמו של אדם הראשון – אדם, נגזר משני ענינים:

 

א. על פי מה דאיתא במדרש רבה כשקרא האדם שמות לנבראים אמר: לי נאה לקרות אדם, שמן האדמה נבראתי. ובלשון הכתוב: "האדמה אשר לקח משם"[1]

 

ב. על פי המבואר בשל"ה ועוד – אדם מלשון אדמה לעליון[2], וכמו שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[3]

 

אחור וקדם צרתני[4]

 

האדם הוא האחרון בפעולת הבריאה, אף על פי שהוא הראשון שעלה במחשבתו של ה' – בכוונת הבריאה, ולכן נשמתו נעלית מכל הבריאה.

 

האדם נברא בשני שלבי יצירה; בתחילה הגוף – עפר מץ האדמה, ואחר כך – ויפח באפיו נשמת חיים[5].

 

ובזה שונה האדם מבריאת בעלי־חיים (סוג החי), שנאמר בהם: "תוצא הארץ נפש חיה" וגו'[6] שנבראו מלכתחילה יצורים חיים.

 

אבל ביצירת האדם, הרי בתחילה היה גוש עפר מן האדמה, ואחר־כן נפח בו ה' נשמת חיים.

 

והטעם לזה, משום ריחוק הערך – והניגוד הקיצוני שבין שני מרכיבי האדם – הגוף והנשמה, כי הנשמה היא עליונה ביותר – "חלק אלקה ממעל", והגוף לעומתו – "עפר מן האדמה", שאין תחתון ושפל הימנו, והאדם כלול משני בחינות קיצוניות אלו, לכן לא נבראו ביחד.

 

עובדה זו באה לידי ביטוי בשנים:

 

א. באם הוא חוטא – שאינו כפי הכונה העליונה, והחומר הגס שבו שולט, אומרים לו: "אף יתוש קדמך" – בזמן הבריאה, דבר המלמד אף על נחיתות החוטא בקבלת החיות האלקית מרצון העליון ב"ה. כי החיות האלקית משתלשלת ויורדת אל הנבראים מלמעלה למטה – להחיותם, וכל הקודם בקבלת החיות האלקית – חיותו גבוהה יותר, ומדריגתו גדולה יותר.

 

ולכן האדם החוטא נחות אפילו מהיתוש – "בריה קלה" – שהוא אינו ממרה את פי ה', אלא חי ופועל בהתאם לטבע שהטביע בו הבורא, ואילו אדם זה – חוטא.

 

ב. באם הוא צדיק, והנשמה הא-לקית שבו – שולטת, אומרים לו: שבבריאתו לאחר בריאת שאר כל הנבראים, ישנה מעלה גדולה – "שמצא הכל מוכן לפניו" כדי שיוכל לשמש את קונו – לברר בירורים ולהעלותם לקדושה כי סוף מעשה במחשבה תחילה.

 

כי אף שנברא אחרון, הרי זה בגלל מעלתו. שמממש ומשלים את כונת ורצון ה' שבכל הנבראים.

 

מקורות לעיון:

תניא ח"א פרק כד. לקו"ש ט' 479, יד' 450

 

יציר כפיו של הקב"ה

 

אדם הראשון נברא במאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו[7], והיה יציר כפיו של הקב"ה, שלא נוצר ע"י זיווג זכר ונקבה. ולכן קודם שחטא היה מזוכך וטהור ביותר.

 

בריאת האדם היתה עפר מן האדמה, כמו שכתוב: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וגו'"[8], וזה אחד משני הטעמים שנקרא בשם אדם – כי מן האדמה לוקח, ואמרו חז"ל: "אדם הראשון ממקום כפרתו נברא"[9] וכדאיתא במדרש רבה שאמר אדם: …לי נאה לקרות אדם שמן האדמה נבראתי"[10]

 

ואף על פי שהארץ נקראת בארבעה שמות – ארץ, אדמה, ארקא, תבל, מכל מקום לא נקרא האדם אלא על־פי השם – אדמה, שהיא עפר המגובל במים, היינו התכללות מים ועפר ביחד, כי כן היתה בריאתו, שנברא בתקופת תשרי "שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה", שאז גשמים יורדים, והארץ רוויה במים.

 

ושרש הענין כי האדמה בשרשה הרוחני היא בחינת מלכות דאצילות כפי שהיא מאוחדת בזעיר אפין, שהן המדות העליונות באצילות, ובחינת זעיר אנפין מאיר במלכות, ועל ידי התאחדות זו, נעשה ביטול היש (הנברא ממרת המלכות) אל האין (האלקי).

 

כי בהיות המלכות מציאות לעצמה שלא בהתכללות עם בחינת זעיר אנפין, אז נקרא בשם עפר, ובדרך כלל הנה כל הברואים נתהוו מבחינת "עפר" בעצמו, וכמו שכתוב: "הכל היה מן העפר"[11], דהיינו, מבחינת ה' אחרונה של שם הוי' – שאינו מאוחד עדיין בבחינת זעיר אנפין, וכמו שכתוב בהבראם[12] – ואמרו רז"ל: בה' בראם, בה"א נברא עולם הזה[13].

 

אבל אדם הראשון נתהווה מבחינת "אדמה" שהוא התכללות מים ועפר ביחד, והיינו מבחינת ו"ה שבשם הוי' (ו' רמוז במים – היורדים למקום נמוך, וענינו המשכה מלמעלה למטה).

 

ההפרש ביניהם, בין ה'ו' של שם הוי' לבין ה'ה' – בחינת מלכות – הוא, כי המלכות היא שם אלקים, שמעלים ומסתיר על האלקות, והצורך בהסתר זה הוא בכדי שיבראו נבראים בבחינת מציאות יש ודבר נפרד, שיבואו לידי ביטול ודבקות בה' – רק על ידי עבודה.

 

אבל ו' של שם הוי' – בחינת זעיר אנפין, הוא גילוי אלקות בבחינת ביטול ויחוד בתכלית.

 

לפיכך האדמה ־ התכללות עפר ומים ביחד, הוא ביטול היש לאין, והיינו, שמחד הוא חומר בבחינת יש, ומאידך, ישות החומר הזה הוא זך, בטל ומיוחד באלקות – בחינת אין.

 

ומבחינה זו נברא גופו הזך של אדם הראשון.

 

(גוף זה שיש בו תכונת ביטול היש לאין האלקי, נמשך גם לצאצאי אדם הראשון מבני ישראל, שנבדלים מאומות העולם גם מצד גופם, ולא רק מצד נשמתם).

 

גם התהוות נשמתו והכנתה לקראת הירידה לגופו, היא על ידי יחוד זעיר אנפין ונוקבא – התאחדות המדות שבאצילות עם ספירת המלכות, וההרכבה והמיזוג בין שניהם, אלא שבענין זה – התהוות הנשמה – הנה, המרכיב הדומיננטי הוא בחינת זעיר אנפין, שהוא בחינת המשפיע (הזכר), ורק קצת מבחינת המלכות שהיא בחינת המקבלת (הנוקבא).

 

אמנם, שורש ומקור העליון של התהוות הנשמה היתה ממדריגה גבוהה עוד יותר, שהיא בחינת י"ה של שם הוי', אשר נמשכה מלמעלה אל בחינת זעיר אנפין.

 

ולכן, מצד שרשו העליון – היה גדול ביופיו עד שאף עקבו היה "מכהה גלגל חמה", וכמובן שיש ל"יופי" זה – משמעות רוחנית נשגבה.

 

מקורות לעיון:

שעהיחוה"א פי"א, אגה"ת פ"ד, לקו"ת ויקרא לו. ד', סה"מ תרנ"ח קכו-ט, סה"מ תשי"א 209.

 

מהות נשמת אדם הראשון – חלק אלקה

 

נשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"[14], שהוא חלק מעצמותו יתברך. שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים"[15], וכן בתפילה אנו אומרים: "ואתה נפחת בי", והיינו, שהתהוות מהות הנשמה באדם,

 

היא על ידי הנפיחה שנפח ה' באדם, מה שבא ללמד על מהותה ־ שהיא התגלות עצמותו יתברך בתוך האדם.

 

וכמו שכתוב בזוהר: "מאן תפח מתוכיה נפח", פירושו; מי שנופח – מתוכיותו ומפנימיותו (מעצמותו) – הוא נופח[16].

 

בניגוד לשאר כל הנבראים שהתהוותם היא ע"י הדיבור – "ויאמר א-לקים יהי וגו'"[17] "כי הוא אמר ויהי וגו'"[18] וכמאמר רז"ל: "בעשרה מאמרות נברא העולם"[19].

 

ו"דיבורו של מקום" אינו אלא הארה בלבד מעצמותו.

 

מה שאין כן, התהוות הנשמה היא על ידי שנפח ה' נשמת חיים באדם, שהיא התגלות עצמותו יתברך – באדם, כנ"ל.

 

מה פירוש "הנשמה חלק אלוקה"?

 

א שעצם הנשמה הוא עצמותו יתברך, ואינו מציאות נוספת מחוץ לעצמותו ח"ו. שהרי עצם מהות החלק, זהה לעצם מהות השלם.

 

ב גם חיצוניות הנשמה – נר"ן (נפש רוח נשמה) – הנמשכת ויורדת לעולם הזה להתלבש בגוף האדם, ונבראה על ידי המאמר האלקי "נעשה אדם וגו'"[20] – בבחינת נברא, הנה, גם הוא נשאר במהותו – אלקות, והוא קשור ומיוחד ביחוד נפלא ועצום במהותו ועצמותו הראשון – חלק א-לקה ממעל ממש.

 

כי אף על פי ש"דיבור" בכללו הוא חיצוניות לעומת "נפיחה" – שהיא פנימיות, אך הנר"ן (נפש רוח נשמה) שהם הארת הנשמה המתלבשת בגוף, נמשכים מפנימיות הדיבור.

 

וגם זה נלמד ממה שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים".

 

מקורות לעיון:

תניא פ"ב, אגה"ת פ"ה, לוח היום י־ום יג' כסלו

 

גדולת נשמתו של אדם הראשון

 

כל הנשמות שבעולם, מאז בריאת העולם ומימות האבות והשבטים, ועד ביאת המשיח – ועד בכלל, היו כלולות באדם הראשון (מלבד הנשמות שיבואו לאחר התחיה). ו"כל הנשמות שנכללו בו לא היו אלא נשמות אלקיות – נשמות ישראל, ואם לא היה חוטא לא היו נפשות האומות יוצאין לעולם"[21].

 

נשמתו היתה גבוהה מאד, וכמו שכתוב: הן האדם היה כאחד ממנו[22], שאדם הראשון – מצד עצם הוית נשמתו, וביחוד – קודם החטא, היה גבוה למעלה גם מרשב"י וממשה, והיה בבחינת משיח.

 

ואפילו הנשמות הגבוהות מאד שהן נשמות דאצילות נחשבות לעומת אדם הראשון, כערך הבריאה לעומת אצילות.

 

מדורו היה בגן-עדן. הוא ה"גן" שנאמר עליו ונהר יוצא מעדן כו'[23] והיינו שנמשך ל"גן" זה בחינת "עדן" עצמו – בחינת חכמה דאצילות המרומז באות יו"ד של שם הוי', הנקרא בשם עדן. והמשכה זו היא פנימית התורה שיתגלה לעתיד לבא ע"י המשיח.

 

מקורות לעיון:

אגה"ק ד, לקו"ת ויקרא ח.ג/ יז.ד', דרך מצותיך מצות אהבת ישראל א', לקו"ש טו'148

 

גדולת חכמתו של אדם הראשון

חכמתו היתה גדולה אף מחכמת המלאכים, שראה והשיג בכח חכמתו, את הכח האלקי – אותיות דבר ה' – שבכל נברא, שהוא הכח המהוה אותו, וידע על פי זה את השם – בלשון הקודש – של כל נברא.

 

השגה זו לא השיגו המלאכים.

 

על ידי ידיעתו את שמות כל הנבראים פעל דבר נוסף, והיינו, שקרא בשמותיהם. כמו שכתוב: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים גו'[24]. ועל ידי "קריאה" זו המשיך את צירופי האותיות שבעשרה מאמרות שבהם נבראו, והביאם מההעלם אל הגילוי, להיות בנבראים גילוי החיות ממקור החיות – רוח פיו ית'.

 

ואף על פי שכבר נקראו בשמות – ועל ידי זה נבראו – קודם בריאת האדם, שהרי האדם נברא באחרונה אחר יצירת דומם צומח חי, ומה נתחדש בקריאת השמות על ידי האדם?

 

אלא שקריאת וגילוי שמות הנבראים על ידי האדם, והוא ב"כדי להעלותן ולקשרן במקורן", ולהחדיר בהם ביטול להוי', ועל ידי זה יהיה להם קיום, ותתחזק מציאותם.

 

כי האדם הוא מעולם התיקון ולכן הוא בבחינת הביטול, והוא הראש לכל בחינת הדומם צומח חי, והיינו כמו ה"ראש" שממנו המשכת חיים לכל הגוף, כך האדם ממשיך בנבראים גילוי חיותן.

 

יכולת זו – לחבר לקשר ולהעלות את הנברא התחתון אל הכח האלקי שהוא שורשו העליון – נמצאת רק באדם, משום שבנוסף לזה שבכללות – האדם כלול מן העליונים ומן התחתונים, הנה עוד זאת, שגם גופו לא נברא מן העפר, אלא מן האדמה – התכללות עפר ומים – היינו עפר שיש בו ביטול שפלות וענוה, ולפיכך ביכולתו להעלות הנבראים שלמטה – ש"הכל היה מן העפר", ולהחדיר בהם ביטול לאלקות.

 

דבר זה – התכללות עליונים ותחתונים – אינו מצוי כלל במלאכים, ואפילו לא בגדר השנה בלבד.

 

מפאת גדולתו הרוחנית של האדם, הנה, בו ביום שנברא הי' מעשהו הראשון – ההכרזה: ה' מלך גאות לבש[25], ולא הסתפק בזאת, אלא אף הזמין את כל הנבראים ואמר: באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו[26].

 

מקורות לעיון:

ב"ר פי"ז ד, לקו"ש ט' 455, טו'¹³–¹⁶, כד' 611, סה"מ קונטרס ח"ב דת"ל ע"א, לקו"ת במדבר כו. ב', כדא', וראה ד"ה באתי לגני תשמ"ג

 

חטא עץ הדעת

 

"עץ הדעת טוב ורע" הוא קליפת נוגה המעורבת מטוב ורע.

 

גם ספירת המלכות המתלבשת בקליפת נוגה שבנבראים – להחיותן, נקראת בהשאלה "עץ הדעת טוב ורע", על שם התלבשותה בנוגה.

 

החטא התבטא בירידה האדם והתלבשותו בקליפה.

 

אדם הראשון רצה לתקן את "עץ הדעת טוב ורע", ורצה לעשות זאת ע"י ההסתכלות במקום הקליפות, והיתה כונתו לדעתן, ועל ידי זה לתקנן.

 

ומתוך שהכיר והרגיש את ערך עצמו, שהיה במעלה ומדריגה גבוהה ביותר, אף על פי שהרגשה זו לכשלעצמה לא היתה בה חיסרון כל־כך גדול, מכיון שאכן היה בעל מעלה, והיה זה על דרך מה שכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'"[27].

 

אך בכל זאת – מחוסר זהירות הנדרשת מאדם המכיר את ערך עצמו, יצא מזה חיסרון ונכשל בחטא עץ-הדעת כנ"ל, וזו היא המשמעות הפנימית של הנאמר בתורה: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"[28].

 

ולכן, אף על פי שכונתו היתה לטובה, מכל מקום נחשב לחטא, והשגיאה היתה בשתים:

 

א. כי היה זה בלא רשות של מעלה, ופעל בניגוד למה שנצטוה.

 

ואף על פי שעצם הרעיון לתקן את עץ-הדעת לא היה רעיון מופרך מעיקרו, שהרי עץ-הדעת אכן טעון תיקון על ידי האדם, אלא שציווי ה' היה רק – שלא יאכל מעץ-הדעת במשך שלוש השעות שנותרו לאדם משעה שנברא עד כניסת השבת, ואפילו לצורך תיקון.

 

אבל בהגיע יום השבת, שבה נעשית עלית העולמות, אז אכן יוכל האדם להעלות ולתקן את הקליפה הנ"ל.

 

אולם האדם נתפתה, ולא המתין לכניסת השבת, וניסה לתקן את הקליפות מיד, בניגוד למצוות ה', ובכך חטא.

 

ב. השפלת כח הדעת שלו – שהיתה דעת דקדושה – לתוך הקליפה, היתה מעשה חמור ובאופן חמור.

 

והיינו, שידיעתו את הרע היתה פנימית (ולא מקיפה בלבד). ולכן על ידי ידיעה וקירוב זה שנתקרב להן – נתפתה ונמשך אחריהן, נפל ממדריגתו שבקדושה, וגם גרם שיהיה בעולם תערובות הרע בטוב, באופן שהרע שולט בטוב. ובכך נעשתה ירידה בכל סדר ההשתלשלות, ונגרמה הסתלקות השכינה מהארץ לרקיע.

 

אילו היה ממתין אותן שלש שעות עד כניסת השבת, והיה "אוכל" מעץ החיים (זעיר אנפין דאצילות) לפני אכילתו מעץ הדעת (ספירת המלכות המלובשת בנבראים), או לפחות אוכלן ביחד, לא היתה ירידתו אל הקליפות בגדר חטא ונפילה, אדרבה, היה מצליח לבררן, לתקנן ולהעלותן לקדושה.

 

אך מכיון שירידתו אל הקליפות להסתכל בהן ולדעתן, היתה בלי הביטול לאלקות של עץ החיים, היתה ירידה זו חטא ונפילה.

 

באופן אישי התבטאה נפילתו של אדם הראשון על ידי חטא עץ הדעת – בזה שנוצרה בו הרגשת הישות כמציאות נפרדת – נוספת לקב"ה, שהיא קליפת גסות הרוח שנעשה בטבע האדם – על ידי החטא.

 

ומשום כך נטרד מגן־עדן, משום שגן-עדן אינו סובל מציאות הרע.

 

ומכל מקום גם נפילה זו של האדם היתה לו לתועלת בעבודת ה', ובסופו של דבר – הגיעה הכונה העליונה לידי השלימות הפנימית האמיתית דוקא ע"י החטא, כי ע"י נפילתו התעורר לחזור בתשובה מלמטה למעלה שנעשה בעל תשובה, וזוהי הכונה האמיתית של אין סוף ברוך הוא בבריאת העולמות – שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים – שתעשה ע"י התחתונים דוקא מלמטה למעלה, ולא כפי שהיה בגן-עדן, ואמרו חז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם.

 

זה מה שכתוב: "נורא עלילה על בני אדם"[29], ואמרו רז"ל: מלכתחילה בעלילה באת עלינו, שנתגלגל החטא לידו של האדם (ראה תנחומא וישב ד).

 

מקורות לעיון:

 

תו"א צז.ג', לקו"ת ויקרא י.ד'לקו"ד ד' תשה, אגה"ק י"ב, ד"ה באתי לגני השי"ת, לקו"ש ח"א 52, ח"ג 747, ח"ה 65, חי"ז ¹

 

 

 

הערות