א. שם הפרשה – ״תרומה״

כבר דובר פעמים רבות[1] על שמות הפרשות בתורה: אמנם, בפשטות נקראת כל פרשה על שם התחלתה, אך כיון שקריאת שם הפרשה הוא מנהג ישראל, והרי מנהג ישראל תורה היא[2], וכל עניני התורה מדוייקים ביותר, הרי מובן, ששמה של כל פרשה מבטא את תוכנה המיוחד של הפרשה[3].

כפי שמובן גם מדברי הבעל־שם־טוב[4] לגבי עניני העולם בכלל, ש״שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש״ הוא חיותו של הדבר, ורומז על תוכנו.

וענין זה, ששם הפרשה אינו רק סימן בלבד, מוכח גם משמה של פרשתנו – ״תרומה״[5]: אם נאמר ששמה של כל פרשה הוא רק על שם התחלתה, ורק משום שיש צורך בשם שונה לכל פרשה, אי אפשר, לרוב, לקבוע את שם הפרשה לפי המילה הראשונה ממש, כיון שמספר פרשות פותחות באותן מילים, כגון: אלה תולדות, ויאמר ה׳ וכדומה. ולכן הכרחי לבחור מילה הכתובה בסמוך לתחילת הפרשה, אך מבדילה פרשה זו מפרשות אחרות –

ולפי זה לא היה צריך לקרוא לפרשתנו בשם ״תרומה״, אלא במילה ״ויקחו״[6] הכתובה לפני כן וסמוכה יותר לתחילת הפרשה.

מכך מובן שקריאת הפרשה בשם ״תרומה״ אינה רק כדי לסמנה, ולהבדילה מפרשות אחרות, אלא משום ששם זה מבטא את תוכן הפרשה, ואת המייחד אותה מפרשות אחרות.

יש להבין: בנוסף לכך שהמילה ״תרומה״ איננה מבטאת, לכאורה, את תוכן הפרשה כולה, כדלהלן בסעיף ב', הרי יותר מכך: הענין של ״תרומה״ איננו חידוש המייחד דוקא פרשה זו, כי ישנם מספר סוגים של ״תרומה״, כדברי חז״ל[7] ״עשר תרומות הן״, ופרשתנו עוסקת רק בסוג אחד של תרומה – התרומה למלאכת המשכן. ואפילו לפי דרשת חז"ל[8], הרי רק ״ג׳ תרומות אמורות כאן״. ובמיוחד כאשר ״תרומה״ סתם היא התרומה הניתנת לכהן[9], ואם כך כיצד ניתן לומר שהשם ״תרומה״ מביע את התוכן המיוחד של פרשה זו כולה, כאשר ענין התרומה נלמד בפרשות אחרות בתורה ביתר הרחבה[10] מאשר תרומת המשכן כאן?

ב. תוכן הפרשה – עשיית המשכן

ועוד: התוכן המיוחד של פרשתנו הוא, בפשטות – הציווי אודות מלאכת עשיית ובנין המשכן. ולכאורה אין ענין זה מובע כלל במילה ״תרומה״, המבטאת רק את ההפרשה והנדבה של ישראל לצורך המשכן, אך לא את עשיית המשכן – ״ועשו לי מקדש״. וכיצד ניתן אפוא לומר, שתוכן הפרשה – עשיית המשכן – מובע במילה ״תרומה״?

השאלה על כך אף קשה יותר: לכאורה, מתאים היה יותר, שהפרשה תפתח בפסוק[11] ״ועשו לי מקדש…״, שהוא, היסוד והתמצית של כל הציוויים בפרשה, כולל הציווי ״ויקחו לי תרומה״, אשר הוא כדי לאפשר את קיום הציווי ״ועשו לי מקדש״. ואם כך, צריך היה לכתוב תחלה ״וידבר… ועשו לי מקדש…״ ורק לאחר מכן צריכים היו להופיע הציוויים אודות אופן הביצוע בפועל: ״ויקחו לי תרומה…״ – נדבת המשכן, ולאחר מכן אופן בניית המשכן[12].

מכך שהתורה מקדימה את הציווי ״ויקחו לי תרומה״ לפני הפסוק ״ועשו לי מקדש״, מובן ההיפך, שהמילה ״תרומה״ מבטאת את תוכן ענין המשכן יותר מאשר הפסוק ״ועשו לי מקדש״!

ויותר מכך: ענין המשכן הוא, לכאורה, ההיפך מענין התרומה: תכליתו של המשכן היא כשמו – ״ושכנתי¹¹בתוכם״[13]. כלומר, לא עשיית המשכן, ״ועשו לי מקדש״, אלא השראת השכינה בתוך המשכן, וכל עוד אין מתקיים הענין של ״שכנתי״, למרות שהבנין כבר מושלם כולו, עדיין אין זה משכן באמת[14].

והשראת השכינה במשכן יכולה להיעשות רק על ידי רצונו וכחו של ה׳ יתברך הכל יכול, כדברי שלמה[15]: ״הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה״[16], שזוהי התמיהה על כך ששכינתו הבלתי מוגבלת, אשר ״השמים ושמי השמים – כולל העולמות העליונים – לא יכלכלוך׳ קשורה ושוכנת ״בבית הזה״. ובכך מודגש, שהדבר הוא רק מצד כחו הבלתי מוגבל של הקדוש ברוך הוא[17], ולא עקב כחו ופעולתו של האדם למטה –

ואילו משמעות המילה ״תרומה״ מדגישה, להיפך, את פעולתו של האדם, ולא את השראת האלקות במקדש מלמעלה. ויותר מכך: במילה ״תרומה״ – ולא ״מקדש״ – אין נרמז אפילו כיצד הופכת נדבת המשכן להיות של הקדוש ברוך הוא, אלא רמוזה כאן רק ההפרשה מצד האדם[18].

ג. לשם מה מפורטת בניית המשכן?

כדי להבין זאת, יש להקדים שאלה כללית בענין זה: מדוע מספרת התורה בהרחבה רבה כל כך על תרומת המשכן, עשיית קרשי המשכן, היריעות וכו׳? וכשאלת חז"ל19 ״מאי דהוה הוה״ (=מה שהיה – היה)! התורה בעצמה אומרת שהמשכן הוא ארעי, כנאמר[19] ״ואהיה מתהלך באהל ובמשכן״, זהו ציווי רק ״לפי שעה[20] כמו שנאמר[21] כי לא באתם עד עתה…״ הציווי לדורות הוא בנין המקדש בירושלים[22], בית עולמים. ואם כך, לשם מה חשובים פרטי המשכן לישראל לדורות, בכל התקופות ובכל המקומות[23], גם לאחר שהמשכן נגנז[24], ובמקומו נבנה בית המקדש?

את הסיפור והדינים של בנין בתי המקדשות, למרות שגם הם חרבו, צריכים ישראל לדעת בקשר למקדש שלעתיד, כי רוב ועיקר הבנין שלעתיד מבוסס על סדר הבנין של הבית הראשון והשני[25]. אך מדוע חשוב לדעת עתה גם את כל הפרטים של תרומת המשכן ועשייתו[26]?

יותר מכך: לגבי בית המקדש, הקריאה והלימוד של פרטי בנין הבית אינם מהווים רק הכנה לבנין שלעתיד, כי ״כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא…״[27], אלא יותר מכך: על ידי הלימוד והעיסוק בצורת הבית, הרי – כפי שאמר הקדוש־ברוך־הוא – ״אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית״[28], וכהסבר חז"ל²⁹, על ידי כך מבטיחים שלא יהא ״בנין ביתי בטל״[29].

במה דברים אמורים – כאשר הקריאה והלימוד הם בענינים של בנין בית המקדש, שבנינו היא מצוה לדורות, אם כי בפועל אי אפשר לבנותו כעת[30]. אך המשכן הרי היה ציווי רק לדורו.

ד. בניית המשכן – שלב בבניית בית המקדש

לכאורה ניתן היה להשיב, כפי שכבר דובר בהרחבה[31], שהציווי ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ אמנם נאמר בקשר לבניית המשכן, אך זהו ציווי לדורות על בניית ״בית לה'״[32] – ציווי על כל בתי המקדשות, כולל המקדש שלעתיד. שאת הציווי על כל בתי המקדשות לומדים מהציווי על בניית המשכן.

זאת, ועוד: אמנם, צורת ופרטי מדות האורך והרוחב של בית המקדש היו שונים מהמשכן, אך הענינים העיקריים שבו היו בדומה למשכן, כמבואר ברמב״ם[33]. כמו כן לומדים מהציווי על תרומת ונדבת המשכן לגבי בית המקדש, ש״הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים״[34].

ולפי זה מובן, שגם הקריאה והלימוד אודות מלאכת המשכן חשוב ומסייע לבניית בית המקדש כראוי.

ויותר מכך יש לומר, ולפחות בפנימיות הענינים: העובדה, שבפועל היה כך, שתחילה בנו את המשכן ״לפי שעה״ כאשר ״עדיין לא באתם עד עתה…״ ורק לאחר מכן36 בנו ״בית לדורי דורות״[35], נובעת מכך שזהו סדר ואופן קיום המצוה – מן הקל אל הכבד: בתחילה משכן (אהל, ארעי) ולא נחלה במקום קבוע, ורק לאחר מכן היה יכול להיות בית קבוע – בית עולמים בירושלים[36].

ומכך מובן לגבי הלימוד והקריאה של ״צורת הבית", כדי שתהיה שלימות ב״כאילו הם עוסקין בבנין הבית״ אין די בלימוד ובקריאה של תורת הבית, אלא יש צורך לעסוק לפני כן בצורת המשכן – ואף בפרטים שאינם במקדש. ורק לאחר מכן יכולה להיות שלימות של ״אני מעלה עליהם כאילו הן עוסקין בבנין הבית״ על ידי העיסוק בצורת הבית[37].

אך אין די בכך, כי התורה היא נצחית[38], וכשם שבפועל היתה תקופה ומצב שבהם היה המשכן קיים בפני עצמו, ועל ידי בניית המשכן קיימו את מצות ״ועשו לי מקדש״, יש לומר, שגם ענין זה הוא נצחי[39] – שיש מצב רוחני של קיום בנין המשכן[40] בפני עצמו[41].

ה. החידוש במשכן – השראת השכינה על ידי עבודת האדם

ההסבר לכך הוא:

לגבי זמן השראת השכינה למטה מוצאים במדרשים שתי דעות. לפי מאמר חז"ל אחד שרתה השכינה למטה במתן תורה, שאז ״בטל[42] גזירה ראשונה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר[43]: וירד ה׳ על הר סיני[44] וכתיב[45]: ואל משה אמר עלה אל ה'״. ובמקום אחר אומרים חז"ל[46]: ״אימתי שרתה השכינה בארץ, ביום שהוקם המשכן״[47].

ומובן שאין מחלוקת בין הדעות הללו: השראת השכינה במתן תורה היתה משום ״אני המתחיל וירד ה׳ על הר סיני״, וכיון שהיה זה מלמעלה, ולכן, למרות שבשעת מעשה, כאשר ירד ה' על ההר, הרי ״כל הנוגע בהר מות יומת״[48] כלומר, שהיתה קדושה בהר סיני הגשמי, אך ״במשוך היובל״ – שזהו ״סימן סילוק שכינה״ – הרי ״המה יעלו בהר״[49], הר סיני נותר כמקודם, חול[50].

ואילו השראת השכינה במשכן היא על ידי ״ועשו לי מקדש״, על ידי עשייתם של בני ישראל, וכפי שהתורה מדגישה גם בפרטי המשכן והכלים: ועשו[51], ואת המשכן תעשה[52], וכדומה. וכיון שהשראת השכינה הגיעה באמצעות עבודת האדם[53]. הרי הקדושה נקבעה[54] בתוך גשמיות המשכן[55] והמשכן וחלקיו נעשו קדושים.

לפי תורת החסידות, ובלשון המדרש הנ״ל, יש להסביר זאת כך: השראת השכינה בשעת מתן תורה היתה מלמעלה[56] – ״ואני המתחיל שנאמר וירד ה׳ על הר סיני״. וכיון שהתכלית של ״עליונים ירדו לתחתונים״ היא ש״תחתונים יעלו לעליונים״, שהעולם ייהפך לדירה לו יתברך, והרי למעלה ״אין כח חסר פועל״[57] – לכן נעשו ה״תחתונים״ דירה לו יתברך[58], ולכן מוצאים שהקול של עשרת הדברות הגיע מכל ארבע רוחות העולם ומן השמים ומן הארץ[59], כלומר, שהעולם ״זעק״ את הענין של ״אנכי ה׳ אלקיך״.

אך התכלית המושלמת היא, ש״התחתונים״ ייהפכו לדירה לקדוש־ברוך־הוא לא רק על ידי ״פועל״ המתבצע מצד כחו יתברך, אך אין זה ״קב שלו״[60], עשיית התחתון, אלא באמצעות ״פועל״ שיתבצע על ידי התחתון, שהאדם יעשה דירה לו יתברך בעולם הזה על ידי עבודתו.

וזהו החידוש שבמשכן לעומת מתן תורה. את הענין של ״ושכנתי בתוכם״ הביאו ישראל על ידי עבודתם – על ידי ״ועשו לי מקדש״.

בכך מובן מדוע מקדימה התורה את הענין של ״ויקחו לי תרומה״ – כי הענין, שהשראת השכינה במשכן באה על ידי עבודתם של ישראל, מתבטא ב״תרומה״, כדלהלן.

ו. ביטול או הזדככות התחתון

ל״תרומה״ יש שני מובנים: א כפירוש רש״י[61] – הפרשה. ב הרמה[62]. שני פירושים אלו, הקשורים זה לזה, אינם רק מסבירים ש״הרמה״ של העולם ועניניו: זהב וכסף וכדומה, לאלקות מתבצעת על ידי ״הפרשת״ האדם, אלא הם גם מתארים את אופן העבודה והעליה:

המילה ״תרומה״ – הפרשה – מדגישה שאין האדם נותן את כל מה שיש לו, אלא הוא מפריש חלק מנכסיו ומרים אותו, ונותן אותו לקדוש־ברוך־הוא – ״לי – לשמי״[63].

ויש הבדל בין שני האופנים הללו של השראת השכינה: כאשר השראת השכינה באה מלמעלה, כבמתן תורה, הרי היא באופן שווה בכל חלקי העולם.

ואילו כאשר השראת השכינה נגרמת באמצעות עבודתו של התחתון, ה״מטה״, הרי יש הבדלים בהתאם לדרגת נדיבת לבו, ויש סדר והדרגה, מן הקל אל הכבד: ״תחתונים״ שאינם בטלים לאלקות, והיהודי בעבודתו מפריש חלק מהם (תפסת מרובה לא תפסת[64]) ומרים אותו לקדוש־ברוך־הוא. ולאחר מכן הוא עולה מדרגה לדרגה, ומפריש ומרים חלק נכבד יותר מן העולם[65], עד אשר כל העולם יהיה דירה לקב״ה באמצעות עבודתו[66].

והבדל זה אינו רק בסדר ואופן הבירור והעליה של העולם, אלא הוא מתבטא גם באופן ההתבטלות שגורמת השראת השכינה:

כאשר השראת השכינה היא מלמעלה, נגרם ביטול במציאות העולם, כי גילוי השכינה אינו מאפשר מציאות מחוץ לאלקות. וכדברי חז"ל[67] אודות מתן תורה: ״צפור לא צווח… שור לא געה״. ואילו ההתבטלות עקב השראת השכינה הנגרמת מצד פעולת האדם, ובמיוחד בתחילת עבודתו, כאשר מתחילים ״לבנות את המשכן״, היא כ״הפרשה״ בלבד – הוא לוקח חלק ממציאותו ו״מרים״ אותו לקב״ה, אך לא באופן שהוא מבטלו לגמרי, ושולל את עצם מציאותו, כי האדם כשלעצמו אינו יכול לשלול ולבטל לגמרי את עצם מציאותו.

ובניסוח כללי יותר: במתן תורה – ביטול התחתון, בעשיית המשכן – הזדככות התחתון.

ז. החידוש בפרשה – תרומה

זוהי הסיבה לכך שהתורה מפרטת את כל י״ג[68] או ט״ו[69] פרטי הדברים בתרומה למלאכת המשכן, כי בעבודת האדם להפיכת העולם לדירה לו יתברך[70] הרי העבודה והעליה של כל חלק של העולם הוא באופן שונה[71] – סוג שונה של תרומה, הן בהפרשה והן בהרמה.

ולפי זה מובן מדוע מקדימה התורה את הציווי ״ויקחו לי תרומה״ לפני ״ועשו לי מקדש״, ומדוע שם הפרשה הוא ״תרומה״, כי החידוש העקרי של הפרשה הוא התכלית של דירה בתחתונים בבנין המשכן, הנעשית על ידי פעולת האדם, בסדר מן הקל אל הכבד – הפרשה ותרומה, ורק לאחר מכן – מקדש. דוקא על ידי כך מתממשת התכלית המושלמת של בריאת העולם.

וזהו ענין התרומה, השראת השכינה על ידי הפרשת האדם באופן הנ״ל, לאחר ששרתה השכינה בזמן מתן תורה מצד הבורא (ואני המתחיל) – דוקא באמצעות עבודה, ודוקא אז שורה עיקר השכינה בתחתונים[72].

בכך מובן גם מדוע נקראת הפרשה בשם ״תרומה״, כי השלימות והמעלה של כל עשר התרומות[73] היא כפי שהיא מתבטאת בפרשתנו, שעל ידי התרומה – הפרשה והרמה, נעשה משכן – השראת השכינה על ידי פעולת האדם ועבודתו.

ח. המשכן – גילוי אלקות ב״מדבר״ הרוחני

לפי גילוי זה ניתן להסביר כיצד בניית המשכן בפני עצמה, שלא רק כהכנה לבית המקדש, היא ענין נצחי[74], שהרי התורה היא נצחית:

התחלת עבודת ה״מטה״, ה״תרומה״, דוקא בעת זו אינה רק משום שהיה זה לאחר מתן תורה, לאחר ״במשוך היובל״[75], שזהו הסימן לסילוק השכינה[76], ואשר משום כך לא הורגש אז בגלוי ״וירד ה׳ על הר סיני״, אלא גם משום שזה היה במדבר:

המשמעות הרוחנית של ״מדבר״[77] היא מקום ומצב שבו ״לא[78] ישב אדם (העליון[79] שעל הכסא) שם״ – שם אין גילוי אלקות, באופן של ישב. ואילו עיר מושב היא מקום של גילוי אלקות – ישב אדם העליון שם.

וזהו ההבדל, באופן כללי, בין המשכן לבין בית המקדש בירושלים: בית המקדש נבנה לאחר שבאו ישראל ״אל המנוחה ואל הנחלה״, כאשר יצאו מן המדבר והגיעו למקום ישוב בני אדם. הוא נבנה בארץ ישראל, אשר עליה נאמר[80] ״תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״, ובארץ ישראל עצמה – בירושלים, מקום של יראת שלם[81], שלימות היראה[82], ובירושלים עצמה – במקום שהוא ״שער השמים״[83] –

המקדש, הדירה לעצמותו, אשר עושים מדברים תחתונים, הוא איננו אפוא תוצאה של עבודת האדם בלבד, אלא גם מצד ״אשר יבחר״, בחירת וקדושת הקדוש־ברוך־הוא השורה והופכת את המקום להיות כלי לאלקות.

אך במדבר, שאיננו מקום ישוב אדם, וכלל אינו ראוי להיות כלי לאלקות, ולהיפך: זהו מדבר העמים[84], נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים[85] – שם עשיית המשכן, הפיכת מקום זה לדירה לקדוש־ברוך־הוא, היא תוצאה של עבודת האדם בלבד, באופן של תרומה, כדלעיל.

ולכן, דוקא מ״מקדש המדבר״[86] נלמדת ההוראה וניתן הכח, שגם בזמן הגלות, כאשר ״אותותינו לא ראינו״[87], ב״מדבר העמים״ שלנו, שבו אין גילוי אלקות אלא חושך כפול ומכופל – גם במצב זה אפשרי וניתן הכח לבנות משכן לה׳ – ושכנתי בתוכם.

ט. עבודת האדם במקדש

לפי האמור לעיל יובן מדוע נלמד הציווי של בנין המקדש דוקא מן המשכן, כדלעיל סעיף ד׳:

כיון שהחידוש של השראת השכינה במקדש, לעומת מתן תורה, היא בהיותה תוצאה של עבודת האדם, וענין זה היה גלוי יותר דוקא במשכן שבמדבר, ומכך לומדים שזהו העיקר גם במקדש.

לפי זה יש לבאר בפנימיות הענינים את דיוקו של הרמב״ם בכנותו את המשכן – ״מקדש המדבר״, בהלכה ״והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר״, למרות שבהלכה קודמת[88] אין הוא מתבטא בכינוי ״מקדש המדבר״[89]:

הענין של עבודת האדם באופן של ״תרומה״ בבניית בית המקדש – ״לבנות ולסעד בעצמן ובממונם״ – נובע ודומה ל״מקדש המדבר", ״אשר לא ישב אדם שם״, שאין זה מקום הקשור לגילוי אלקות, והמשכן נוצר ונבנה כתוצאה של עבודת ופעולת האדם כדלעיל.

י. בניית משכן לה' גם במצב רוחני של ״מדבר״

זוהי ההוראה הנלמדת מהמשכן ותרומתו לעבודתו הרוחנית של כל אחד בכל תקופה שהיא: לעתים חש האדם את עצמו במצב של ״מדבר״, ״אשר לא ישב אדם שם״ – אין אצלו ״ישב״ של קדושה ואלקות, ואז הוא עלול ח״ו להתייאש. אומרים לו, שישנו גם מקדש המדבר, ואדרבה: הציווי ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ התחיל והתקיים בפועל במשכן של ישראל בהיותם במצב של ״מדבר״.

וכאשר יהודי בונה משכן דוקא בהיותו במצב רוחני של ״מדבר״, נגרם ״יתרון האור מן החושך״[90], עד אשר הוא מגיע לדרגת ״מדבר דקדושה״ – לדרגה של ״כי לא אדם הוא״, שמעל לדרגת אדם העליון[91].

(משיחת ש״פ תרומה תש״מ)

הערות