א. "זאת מנוחתי עדי עד" – דברי הזהר

בספר הזהר בפרשתנו[1] נאמר, שכאשר הגיע הארון בבית המקדש למקומו, על אבן השתיה[2] – "פתח ארונה ואמר[3]: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. רבי ייסא אמר: האי קרא (=פסוק זה) כנסת ישראל אמרה ליה בשעתא דאתבני ביה מקדשא ועאל ארונה לאתריה (=כנסת ישראל אמרה אותו בשעה שנבנה בית המקדש והארון נכנס למקומו). רבי חזקיה אמר: קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל (=הקדוש־ברוך־הוא אמר אותו על כנסת ישראל) כד ישראל עבדין רעותיה (=כשישראל עושים את רצון ה') דהא כדין קודשא בריך הוא יתיב על כורסי יקריה וחייס על עלמא וברכה ושלום וחביבותא דכולא אשתכח (=כי אז הקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ומרחם על העולם וברכה ושלום ואהבת הכל נמצא). וכדין אמר (=אז אמר) זאת מנוחתי עדי עד״.

כפי שנראה בפשטות, נחלקות שלוש הדעות[4] המובאות בזהר לשתיים: שתי הדעות הראשונות הן בהתאם למשמעות הפשוטה של הפסוקים, העוסקים בתקופה שבה הגיע הארון למקומו[5],

אלא שלפי הדעה הראשונה אמר הארון "זאת מנוחתי עדי עד", ולדעת רבי ייסא אמרה זאת כנסת ישראל,

ואילו לפי הדעה השלישית אין לכך קשר למשמעות הפשוטה של הפסוקים, כאשר הארון הגיע למקומו בקדש הקדשים.

אך אין ברור: אם הדעה השלישית אינה קשורה למשכן ולמקדש ולכניסת הארון למקומו, שזהו תוכן דברי הזהר כאן, לא היה פירוש זה צריך להיות מובא כאן? והרי בודאי יש כמה וכמה פירושים על הפסוק ״זאת מנוחתי״.

בנוסף לכך, לגבי שתי הדעות הראשונות מובן, שההבדל איננו רק לגבי השאלה מי אמר "זאת מנוחתי עדי עד", וכפי שמוכח מן הנאמר בתחילת הענין בזהר, ש״שפירו דעלמא וחיזו דעלמא" (=יופי העולם ומראהו) לא בראו "בעלמא (=בעולם) עד שאתבני ואתקם משכנא ועאל ארונא לגו קודשא" (=עד שנבנה והוקם המשכן ונכנס הארון אל הקודש). ומאז "אתחזי חיזו דכלא בעלמא ואתתקן עלמא (=נראה מראה הכל בעולם והותקן העולם) ואזלי בההוא משכנא ובההוא ארונא" (=והולכים במשכן ובארון ההוא) עד שהגיע הדבר ״לההיא נקודה דאיהו (=לנקודה שהיא) יפה נוף חדוה דכולא (מקומה של אבן השתיה) כיון דמטי להתם (=שהגיע לשם) כדין פתח ארונא (=אז פתח הארון) ואמר". – אם כוונתו של רבי ייסא היא שלא הארון אמר זאת, אלא "כנסת ישראל", די היה באומרו ״האי קרא כנסת ישראל אמרה ליה״. אך מכך שהוא כופל ואומר ״בשעתא דאתבניא ביה מקדשא ועאל ארונה לאתריה" מובן שבכוונתו להוסיף ולציין שהענין איננו קשור רק לארון עצמו, אלא גם לזמן דאתבני בי מקדשא,

כלומר, שההבדל בין שלוש הדעות הוא הן לגבי השאלה מי אמר ״זאת מנוחתי עדי עד" – ה"ארון", "כנסת ישראל" או "קודשא בריך הוא", והן לגבי השאלה על מה נאמרו הדברים: על מקומו (קדש הקדשים – על אבן השתיה), על זמן בית המקדש או על הזמן שישראל עושים רצון ה'.

אך יש להבין:

א את מהות ההבדל בין שתי הדעות הראשונות: כיון שלגבי שתיהן מדובר כאן על אותה תקופה ואותו ענין – "ועאל ארונה לאתריה"[6] – מהו ההבדל בין אמירת דברים אלו על ידי הארון או על ידי כנסת ישראל?

ב בדעה הראשונה – מהו הקשר של ההקדמה אודות בנין המשכן "ועאל ארונא לגו קדשא" במשכן, והרי בפסוק "זאת מנוחתי עדי עד" מדובר אודות כניסת הארון לבית המקדש.

ב. הדעות השונות דנות בתכלית העיקרית של המשכן והמקדש

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין שלוש הדעות הוא – מהו העיקר במשכן ובמקדש:

לפי הדעה הראשונה, כלשון הרמב"ן[7], "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". ולכן סוברת דעה זו ש"פתח ארונה ואמר זאת מנוחתי עדי עד", בהגיעו למקומו בקדש הקדשים.

לדעת רבי ייסא העיקר במשכן ובמקדש הוא שיהיה לישראל מקום קבוע לעבודת ה', בלשון הרמב״ם[8] "בית .. מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה", ומטרה זו התבצעה בעיקר ״בשעתא דאתבני בי מקדשא ועאל ארונא לאתריה", ויש לישראל בית מקדש לעבודת ה׳[9] וכדומה, ולכן אמרה זאת כנסת ישראל.

ולדעת רבי חזקיה העיקר במשכן ובמקדש הוא "ושכנתי בתוכם" – מנוחתו של הקדוש־ברוך־הוא כרוכה בכך שהוא שוכן בין ובתוך ישראל[10], ולכן הוא סובר ש"קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל"[11].

אך כיון שאלו ואלו דברי אלקים חיים[12], ויותר מכך

בעניננו, לגבי הדעות המבוארות בזהר, אשר "לית תמן לא קשיא… ולא מחלוקת"[13] – יש לומר, שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר לא זו בלבד שכל שלוש הדעות הם אמת, משום שכל הענינים הללו קיימים במקדש, אלא כל אחת מהן קיימת באופן עיקרי ובפועל, אלא, שמדובר אודות שלוש תקופות שונות, כפי שיוסבר להלן.

ג. משכן, מקדש, ומקדש שלעתיד

בענין המקדש יש באופן כללי שלוש תקופות שונות: המשכן[14], בית המקדש בירושלים – הראשון והשני, בית המקדש שלעתיד – הבית השלישי.

וכפי שמוסבר ונרמז גם בדברי חז"ל[15] על התחלת פרשתנו[16] "אלה פקודי המשכן משכן העדות" – "המשכן משכן שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין"[17]. יוצא, שהפסוק מדבר כאן אודות: (א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו – אודות המשכן. (ב) ברמז אודות ה״מקדש שנתמשכן", וממילא (ג) גם אודות בית המקדש שלעתיד.

שהרי משום שבפסוק נרמז חורבן המקדש בביטוי "משכן – שנתמשכן" מובן, שהמשמעות של "חורבנין" איננה שבית המקדש הראשון והשני, שאותם כולל הפסוק כאחד – "רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין"[18] – יתבטל ח"ו, אלא שהחורבן הוא באופן של משכון: המשכון יוצא מרשות הלווה ונמצא אצל המלוה באופן זמני, ובסופו של דבר הוא מושב ללווה – כך בענינינו, שהמקדש (הראשון והשני) רק "נתמשכן (בשני חורבנין)", ולאחר מכן הוא ישוב לישראל – בית המקדש השלישי שלעתיד.

ד. הענין העיקרי שבכל אחת משלוש התקופות

ההבדל במהותם של שלשת הענינים הללו – משכן, מקדש, ומקדש שלעתיד – הוא:

במשכן התקיימה בעיקר וראשית לכל מנוחת השכינה שהיא הארון, דבר שלא היה לפני כן. יותר מכך: המנוחה – "מנוחתי" שבארון התקיימה באופן קבוע בעיקר במשכן, שבו היה הארון במקומו במשך כל תקופת קיום[19] המשכן. בעוד אשר בבתי המקדש – הרי במקדש השני לא היה הארון מלכתחילה[20], ובמקדש הראשון לא היה הארון במשך כל תקופת קיומו, כי בסוף התקופה "גנזו יאשיהו"[21].

זאת באשר לארון. ואילו בענין המנוחה במשכן ובמקדש כולו, הרי להיפך: המשכן טולטל ממקום למקום, הוא נקרא אהל, ולא היתה בו קביעות[22] ומנוחה, ואילו בנינם של בתי המקדש היה קבוע במקום אחד[23].

אך שתי בתי המקדש לא היו בנינים נצחיים – הם נלקחו מישראל (למרות שהמקום נותר בקדושתו, "שכינה אינה בטילה")[24].

ואילו הבית השלישי יהיה בנין נצחי.

ה. שלוש הדעות בזהר שלוש התקופות במקדש

ולפי זה ניתן להסביר את שלוש הדעות שבזהר: הדעה הראשונה "פתח ארונא ואמר זאת מנוחתי עדי עד" באה בהמשך ל"אתבני ואתקם משכנא ועאל ארונא לגו קודשא", כי התחלתה ועיקרה של מנוחה זו, המתייחסת בעיקר לארון, חלו במשכן[25]. אך אין זו מנוחה בקשר לבית – למשכן – עצמו, ולכן לגבי ישראל, לגבי מהותו של הבית והמקום שהם קבלו, רואים[26] ״כי לא באתם… אל המנוחה ואל הנחלה״.

בדעה השניה בזהר מדובר אודות תקופת המקדש – "בשעתא דאתבני בי מקדשא ועאל ארונא לאתריה", שאז היה מקום ובנין קבוע להשראת השכינה, ולכן הגיעו ישראל "אל המנוחה ואל הנחלה", מקום קבוע המוכן לעבודת ה'. וכלשון הרמב"ם[27]: "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית[28] לה'… ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה, שבה נאמר ויאמר דויד… וזה מזבח לעולה לישראל ואומר[29] זאת מנוחתי עדי עד"[30].

בדעה השלישית מדובר, ולפחות ברמז, על שלימות בית המקדש – על בית המקדש השלישי שלעתיד[31]. בתקופה שבה יקיימו ישראל בשלימות את רצון ה׳ – "כד ישראל עבדין רעותיה" בשלימות – אז יהא בית נצחי, הוא לא יילקח מעם ישראל לעולם, ואז אומר "קודשא בריך הוא על כנסת ישראל" – "זאת מנוחתי עדי עד", כי השראת הקדוש־ברוך־הוא בישראל היא באופן של "מנוחתי עדי עד", מנוחה ונחלה נצחית בגלוי[32].

ו. כל פרטי המנוחה – ענין אחד

כשם שהמשכן, בית המקדש (הראשון והשני) והבית השלישי אינם שלושה דברים נפרדים, אלא המשך אחד: המצוה – בלשון יחיד – של ״ועשו לי מקדש״ התחילה וקויימה בבניית המשכן, המשיכה[33] בבית המקדש הראשון והשני, ותהיה בשלימותה[34] כמצות רצונן בבנין הבית השלישי במהרה בימינו אמן,

כך גם הפרטים המודגשים בזהר – המנוחה בקשר לארון, בית המקדש, כנסת ישראל, קודשא בחך הוא – אינם דברים נפרדים, אלא המשך אחד.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דיוקי הניסוח בדעה השלישית אשר א מרחיבה ומאריכה "דהא כדין יתיב על כורסי יקריה וחייס על עלמא וברכה ושלום וחביבותא דכלא אשתכח" – וכן ב לכאורה, מדוע קשור ענין זה לכאן? כאן מדובר על דברי הקדוש ברוך הוא ״זאת מנוחתי עדי עד" רק ״על כנסת ישראל״, ולא בקשר לעולם באופן כללי.

ז. ארונא – עיסוק בתורה

ההסבר לכך הוא: "פתח ארונא ואמר זאת מנוחתי עדי עד…" זוהי העבודה של תורה[35], כמובן. והרי זוהי מהות הארון – "אין בארון רק שני לוחות האבנים"[36]. ושלימות התורה היא כאשר העיסוק בתורה הוא מתוך מנוחה וכאשר אין הפרעות ובלבולים, כדברי חז"ל[37] "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". וכפי שהוסבר על כך פעמים רבות, שכדי להבין ו"לקלוט" את התורה כראוי, יש להיות משוחררים מכל הטרדות המבלבלות, בדומה לאוכלי המן.

כאשר לימוד התורה הוא כראוי, הרי אז גדול תלמוד שמביא לידי מעשה[38], התורה מיושמת במעשה המצוות ומשפיעה על עשייתן בשלימות, ועל ידי כך נעשה בירור וזיכוך בעולם. זה מתבטא ב״אתבני בי מקדשא…״: נבנה בעולם בנין קבוע לה׳[39], ויש בו כח והשפעה של מציאות התורה – "ועאל ארונא לאתריה".

ואז, "בשעתא דאתבני", אומרת כנסת ישראל "זאת מנוחתי עדי עד" – נוצרת שלימות במנוחתם של ישראל, בבצעם את התכלית של "אני נבראתי לשמש את קוני"[40], על ידי קיום רצונו – תורה ומצוות,

וכאשר "ישראל עבדין רעותיה" הרי אז "קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל.. זאת מנוחתי עדי עד" – נוצרת, כביכול, שלימותו של הקדוש ברוך הוא, כי "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"[41].

את ההוכחה לכך, ובמה מתבטא הדבר, אומר ה"זהר" "דהא כדין קודשא בריך הוא יתיב על כורסי יקריה וחייס על עלמא וברכה ושלום וחביבותא דכלא אשתכח" – כאשר מציאות העולם אינה מפריעה לעבודתם של ישראל, ולהיפך, העולם עצמו, אפילו בגשמיותו, מתנהל באופן של ברכה ושלום – מקום מתאים ומסייע לעבודתם של ישראל[42] – "כדין אמר זאת מנוחתי…". אז מתגלה שכנסת ישראל מהווה "מכון לשבתו יתברך". מתבצעת התכלית הפנימית של דירה לו יתברך – "לדור ולשכון בנשמות ישראל"[43] למטה.

ח. המשכן והמקדשות – המשך אחד

לפי זה מובן גם לגבי המשכן ובתי המקדשות,

הם מהווים המשך אחד, שהתחיל במשכן, כך שבתי המקדשות מביאים וגורמים לגילוי שבבנין הבית השלישי[44].

כמודגש בדברי חז"ל הנ"ל "רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל", שהשבת המקדש אינה ענין נפרד כשלעצמו, אלא כמשכון, שתכלית לקיחתו והחזקתו של המשכון היא כדי לוודא שהלווה ישיב את החוב הקודם[45],

כלומר, דוקא העובדה "שנתמשכן" בית המקדש הראשון והשני, היא עצמה גורמת ומוודא שישראל יתנהגו כראוי[46], ולפיכך הוא ישוב.

ט, שלוש תקופות בהקמת המשכן עצמו

כיון שהציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזוהי המצוה לדורות על בניית המשכן ובית המקדש, נאמר, לפי פשוטו של מקרא, לגבי המשכן³³, הרי מובן, שבמשכן עצמו נכללים כעין שלושת הענינים הללו: המשכן, המקדש, הבית השלישי.

בהקמת המשכן בפרשתנו[47], לאחר "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד", היו שלוש תקופות:

תקופת הקמת המשכן בשבעת ימי המילואים, אשר אמנם כבר הקימו אז את המשכן, הכניסו את הארון וכדומה – בשונה מלפני כן כשלא היה ענין המשכן, ורק נעשו המלאכות וההכנות להקמתו – אך עדיין לא היה המשכן קבוע, כי במשך כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ומפרקו[48]. ולמרות שכבר התחילו לבצע את העבודות של ימי המילואים "אין קרויה עבודה אצל עבודת כהנים"[49].

ביום השמיני למילואים "בחודש הראשון… באחד לחודש הוקם המשכן"[50] – אז היתה "הקמתו לעמדה"[51], והעבודה במשכן יכלה להתבצע לאחר מכן.

וזהו ההבדל בין שני האופנים של הקמת המשכן עצמו, בדומה להבדל[52] שבין המשכן, שהיה בעיקר מנוחה לארון, אך הוא עצמו היה דירת ארעי – אהל, לבין בית המקדש, אשר היה דירת קבע, מקום מנוחה לכנסת ישראל.

רק מאוחר יותר, לאחר הקמת המשכן בשמיני למילואים ולאחר ביצוע מספר עבודות, שרתה השכינה בישראל, כנאמר בסיום פרשתנו[53] "וכבוד ה׳ מלא את המשכן", שאז היה "וירא כבוד ה׳ אל כל העם"[54].

וזוהי מעין המנוחה בבית המקדש השלישי, אשר "קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל… זאת מנוחתי עדי עד", וכנאמר בספורנו בסוף פרשתנו[55] על הפסוק "ובהעלות הענן מעל המשכן": "וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע, וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני".

וגם במשכן היה זה דוקא "כד ישראל עבדין רעותיה" בשלימות, שהרי התכלית של "תשרה שכינה בכם" התבצעה באמצעות "קרבנותיו ועבודתו"[56] בשלימותם – גם של אהרן.

ואז מנוחת המשכן היא בשלימות, "משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"[57].

ועל ידי העיסוק בתורת הבית שבכל התקופות³³– משכן, מקדש ראשון ושני – (תורה), אשר על ידי כך "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", וגורמים לכך שלא יהא, כביאור חז"ל[58] "בנין ביתי בטל" (מצוות), על ידי כך ממהרים ומחישים את גילוי הבית השלישי בפועל, יגלה ויבוא משמים[59],

שאז יהיה כל האמור לעיל בשלימות: שלימות התורה – מנוחת הארון, שלימות עם ישראל – "מנוחתי" של כנסת ישראל[60], השם (קודשא בריך הוא) שלם[61],

ומתגלה לעיני כל העמים ש"קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל… זאת מנוחתי עדי עד".

(משיחות ש״פ ויק"פ תשל"ז, מוצש"ק ויק"פ תשל"ט)

הערות ומקורות

[1]רכב, ב.