השטן מערבב את העולם

בני ישראל, שאך זה יצאו ממצריים וראו את כל המופתים האפשריים בעולם, מחכים למשה, שירד מההר ובידו הלוחות.

מישהו שם טעה בחישוב, ומרוב שיעמום וקוצר רוח, נראה היה כי משה מתבושש מלהגיע ואירע לו דבר מה שם, ברקיע השביעי. המדרש מספר כי השטן, שתמיד אוהב הזדמנויות כאלה, התערב ויצר תמונה חזיונית בה נראים מלאכים, נושאים את מיטתו של משה לכאורה, לקבורה. כנאמר במפרשים: "וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה"

יורש בדמות עגל זהב

לא עובר זמן רב ובני ישראל מחליטים למנות לא יורש, ולא סתם יורש: עגל מזהב. אליל שאותו הם יעבדו וימירו את אמונתם אליו. ובלי הרבה בושה הם נגשים לאהרון ודורשים ממנו להיות קבלן הביצוע.

איך מגיע עם שראה ניסים לעבודת אלילים?

השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא: איך, עם שראה ניסים ומופתים במו עינו חוזר תוך זמן קצר למנהגיו האליליים ולאמונותיו הכוזבות?

מסבירים המפרשים כי העם לא חיפש תחליף לאמונה בקב"ה, אלא למעשה גורם שיתווך, כפי שהיה משה עד כה, ונעדר לפי שעה. ובכל זאת, נמשיך לשאול, איך אפשר להחליף את משה איש האלוקים, מנהיג אנושי רחום ורחמן, ונביא אלוקי מהדרגה הגבוהה ביותר, בגולם על ארבע רגליים, מזהב?

מילא, אם העם היו דורשים מאהרון להכנס כמחליף מקום, זה כבר היה ברור. אפשר בהחלט לראות את מצוקת העם ללא מנהיג מחפש לו דמות שתכנס לנעליו הגדולות של משה ותתן מענה לצורך הדחוף במנהיגות אמיתית, אבל עגל? מסיכה??

בני ישראל רצו בגורם מקשר לאלוקות

אלא, שתורת החסידות מסביר בנדון משהו עמוק. בני ישראל לא המציאו. זה לא רעיון מנותק מהקשר. למעשה, בני ישראל ניסו להמשיך את קו המחשבה האלוקי, בשכלם המוגבל. כיצד?

הם ראו וידעו כי ציווה ה' את משה לשים את הכרובים (כלומר, דמות מלאכים), על ארון העדות באוהל מועד. אלו היו סמלים גשמיים שסמלו, במהות שלהם את הקשר בין עם ישראל לקב"ה ומשם נבע ויצא הקול האלוקי שדיבר עם משה פנים בפנים. לא כל אחד היה מורשה להכנס לשם. רק אותם מנהיגים יחידי סגולה.

לכן, חשבו בני ישראל (אגב, לא יפה להכליל! הנשים, בני שבט לוי והילדים-סרבו להשתתף בחינגה ולא חטאו) כי גם ביכולתם ליצור גורם מקשר, עשוי זהב, שיהווה צינור, ושדרכו יוכלו להתקשר לאלוקות ולשמוע את דבר ה' באמצעותו. אך הם טעו.

כי לא מחשבותי מחשבותיכם

 כוחם, לכאורה של הכרובים, ארון העדות, אוהל מועד, המשכן, בית המקדש, בית הכנסת, המזוזה, ספר התורה, ועוד אמצעי קדושה גשמיים ופיזיים אינו נובע ממחשבה אנושית ואינו מהווה גורם בפני עצמו. כשאנו מנשקים את ספר התורה, זה לא בגלל אהבה עזה לקלף עצמו, אלא למה שכתוב עליו. בית הכנסת הוא מבנה ארכיטקטוני ציבורי בלבד, אך ההתרחשות בתוכו היא זו שמגדירה את קדושתו וערכו הרוחני.

 כך גם ביחס העגל. החכמולוגים שבעם ישראל חשבו שהם יוכלו לחקות את המחשבה האלוקית וליצור דמות מקשרת, שמהר מאוד הובילה אותם להוללות, לעבודה זרה ולמעשים אסורים. מי חש וירד למטה להציל (שוב) את העם מכליה? נכון, משה, איש האלוקים שאין לו תחליף, עד אשר יחליט הבוס הגדול, הקב"ה אחרת.

חשיבות המסיכה וההתחפשות בפורים

בחג פורים אנו נהנים מהמשחק של תחפושת, מסיכה והמרת זהות. יום אחד בשנה אנחנו יכולים להיות האלטר אגו שלנו. דמות שהיא לא אנחנו ביומיום, אך יש בה משהו מאיתנו. תורת החסידות מפליגה בחשיבות המסיכה וההתחפשות בפורים ומדברת על אפשרות של שינוי טבע העולם ממש. ישנו סיפור חסידי בו מצווה אדמו"ר את אחד מחסידיו להתחפש לפריץ רשע, ולתמהונם של כל החסידים, ששתו כהוגן לחיים, יושב אדמו"ר וגוער בו בקול רועם כי יבטל מיידית את כל גזירותיו והצקותיו ליהודים. לאחר המחזה המוזר, ולאחר שכולם מתעוררים משכרונם, בצאת החג יוצאת הודעה מבית הפריץ כי כל הגזירות מבוטלות לאלתר וכי מעמדם של היהודים ישתפר מעתה.

למסיכה יש כוח. היא מגלה ומסתירה בעת ובעונה אחת. חושפת את האני ה"רגיל" שלנו, ונותנת הצצה לאני ה"מודחק". יש שיאמרו כי המסיכה היא למעשה איננה מסיכה אלא חשיפה אמיתית של המסיכות שאנו לובשים ביום יום.

כך או אחרת, חשוב שנלמד מפרשת השבוע מה משמעות המסיכה. האמצעי.

אם אנחנו מחוברים לשורש הנשמה שלנו, גם בהתחפשותנו אנחנו צריכים לבטא את מה שהקב"ה שלח אותנו לעולם הזה בשבילו.

התחפושת-למעשה חושפת את תנועת הנפש שלנו, וזו ההזדמנות שלנו לבחון האם היא בכיוון הנכון ובצורה הנכונה.

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 143)