חידון לשוני לפרשת בראשית מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

ו. ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.

א. כיצד נקראת האות ה בסוף המלה?

ב. כיצד מוסיף המקרא אות זו במלים הבאות:

1) באר שבע.   2) גת חפר.   3) עזה.

2. א, ה: ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. מתי חייב להיות שם העצם הנמנה ברבים, ומתי ניתן לציינו ביחיד?

3. ב, ה: ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה.

מדוע אין הכתוב נוקט את הפועל ״להתרחץ״?

4. כנ״ל: רש״י, באמצע ד״ה על יד היאר: …ורבותינו אמרו הולכות לשון מיתה כמו הנה אנכי הולך למות וכו'.

התוכל למצוא אסמכתא נוספת לביסוס דברי רבותינו, שלפיהם ״הולכות לשון מיתה״?

5. כנ״ל: רש״י, ד״ה את אמתה: את שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד וכו'. האם פירושו הראשון של רש״י עולה בקנה אחד עם הניקוד אֲמָתָהּ?

6. ב, יז: ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם. איזו סתירה דקדוקית נמצאת, לכאורה, בתוך הפסוק הנ״ל?

7. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה.

רש״י, ד״ה וימת מלך מצרים: נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמן.

התוכל לשער, מה ראה רש״י להוציא, לכאורה, את הכתוב מפשוטו, וכי מה היה נגרע מפשט הכתוב, לולא היה מוסיף הערה כלשהי?!

8. ג, ב: וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל.

מהו בניינו של הפועל אֻכָּל?

9. ג, יג: ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם.

מה טיבו של הדגש באות ש במלה שמו?

10. ג, יח: ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה׳ אלקי העברים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלקינו.

מדוע מוארכות הצורות נלכה ונזבחה?

11.  ה, כב: וישב משה אל ה׳ ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני.

למה ועל מה מוטעמת למה הראשונה מלרע?

12. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!

א. אלה שאינם זוכרים את העבר.

ב. (בקנטור) איזה אדם (או אנשים) מינה (מינו) אותך?

מי נתן לך את הסמכות לעשות כך וכך?!

ג. הנושא מקודש, נהג בו בכבוד הראוי!

ד. המאיס והשניא את פלוני על…

התשובות

ו. א. האות ה בסוף מצרימה קרויה ה המגמה.

ב. 1) בְּאֵרָה שבע (בראשית מו, א). 2) גִּתָּה חפר (יהושע יט, יג). 3) עַזָּתָה (שופטים טז, א).

2. שם העצם הנמנה חייב להיות ברבים, אם המספר המונה קטן מ־ 11 (״שבעה ימים״, ״תשע אמות״, ״עשרה חמורים״). מ-ו ו ואילך אפשר לציינו גם ביחיד (״אחר עשר יום", ״שנים עשר חדש", ״עשרים שנה״, אבל: ״אחד עשר כוכבים״, ״שנים עשר פרים״, ״עשרים קרשים״).

3. הכתוב איננו נוקט את הפועל להתרחץ, מכיון שבכל התנ״ך (פרט לחריג אחד בספר איוב) אין בו שימוש. הפועל רחץ בבניין קל מביע במקרא גם את ההוראה החוזרת (רחץ את עצמו). השימוש בבניין התפעל (בשורש זה) להבעת ההוראה החוזרת התקבל מאוחר יותר.

4. א. ייתכן, שהפועל ״הלך״ המקראי סובל גם במקומות נוספים את המשמעות של מות. מסקנה זו יכולה לקבל אישוש משני סוגי מקורות נוספים:

1) מהמקרא עצמו: ויאמר אברם ה׳ אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר (בראשית טו, ב).

חששו של אברם הוא לא כל כך ממצבו הנוכחי (שכן מצב זה עשוי להשתנות) אלא ממותו כערירי. כיו״ב הביטוי ״הלך בדרך כל הארץ״ (מל״א ב, ב), שהרי:

א. כשאדם מת הוא איננו מסוגל ללכת.

ב. ואם תמצי לומר, שבכל זאת הוא ״הולך״, מה המשמעות של ״בדרך כל הארץ״?

ייתכן, שאם נפרש הלך = מת, שיעורו הוא ״מת בדרך המקובלת של כל הארץ״.

2) על פי ההשוואה ללשונות שמיות: בשפה הערבית, אחת מאחיותיה השמיות של העברית, הפועל הלך משמעו ״אבד״, ״נספה״, והמלה הַאלַכּ פירושה מת.

נמצאנו למדים, שדברי רבותינו, ״הולכות לשון מיתה״, יש להם על מה שיסמוכו.

5. פירושו הראשון של רש״י מתיישב עם הניקוד אֲמָתָהּ, שכן זוהי נטיית השם של אָמָה. לעומת זאת, מדרשם של רבותינו (״לשון יד״) מתעלם מן הניקוד המופיע במקרא, ומתייחד לצורת היחיד של אַמָּה  במשמעות יד, ונטייתה אַמָּתָהּ.

6. יש כביכול היעדר עקביות בצורן המין בכינוי המושא או בכינוי הקניין פעמים מ"ם כזכר ופעמים נו"ן כנקבה: ויגרשום, וישען, צאנם. תופעה שכיחה במקרא.

7. לפי הגאון מווילנא, לא ייתכן שפרעה אכן מת, שכן, על סמך הכתוב ״ואין שלטון ביום המות״ (קוהלת ח, ח) אין המלה מלך מופיעה בכל התנ״ך בצמידות לשורש מות! [השווה ״והמלך דוד זקן״ (מל״א, א. א) ל-״ויקרבו ימי דוד למות״ (שם ב, א)], ומכיוון שפסוקנו הוא חריג, שבו נאמר וימת מלך מצרים, על כרחך אתה אומר, שלא במיתה אנו עוסקים, אלא בתופעה הקרובה למוות (מצורע חשוב כמת – רש״י לבמדבר יב, יא, ד״ה כמת).

8. לכאורה נראה שבניינו של אֻכָּל הוא פֻּעַל, אך היות, שדיבר הכתוב בהווה, היינו מצפים ל-*מְאֻכָּל (על דרך מְסֻפָּר וכיו״ב).

תמיהה זו, וכן רבות מסוגה, הביאו למסקנה, שייתכן שאֻכָּל אכן איננו נמנה עם בניין פֻּעַל, אלא הינו צורת הסביל הפנימי של בניין קל, הווי אומר, הבעת הסביל של בניין קל, שנעשתה כנראה בשלב מאוחר יותר באמצעות בניין נפעל, התאפשרה בדרך זו של שינוי התנועות בלבד (ותוספת דגש) ללא צורך בהוספת עיצורים.

9. הדגש בש קרוי דחיק – כינוי לדגש החזק הבא בראש מלה המחוברת במקף למלה שלפניה.

0ו. הצורות נלכה ונזבחה מוארכות, כי הן מציינות עתיד מודאלי, בדרך התילוי. זאת אומרת, מנקודת מבטו של הדובר אין בטחון, שהפעולה אכן תצא אל הפועל: ״נלכה״ — אנחנו רוצים ללכת, ואם אכן יתאפשר לנו הדבר, אזי נזבח לה׳.

11. בכל מקרה (18 מקומות בתנ״ך), שבו נקרית ״לָמָּה״ לפני אות גרונית, משתנית הטעמתה למלרע. דוגמאות נוספות: למה אמרת (בראשית יב, יט), למה ה׳ (שמות לב, יא), למה עליתם (שופטים טו, י).

אגב האורח, ״למה״ איננה בודדת בתחום זה: גם מלים אחרות עשויות לשנות את הטעמתן על פי אותה אמת מידה: קומה ה׳. שובה ה׳ (במדבר י, לד, לה). "קומה" ו"שובה" מלרעיות.

12. א. הדור אשר לא ידע את יוסף (א, ח).

ב. מי שמך? (ב, יד).

ג. של נעליך! (ג, ה).

ד. הבאיש את ריחו בעיני… (ה, בא).