יחודו של חודש סיון

סיון הוא החודש השלישי אם מונים מניסן, והחודש התשיעי אם מונים מתשרי.

עיקרו של החודש הוא חג השבועות, שהוא גם חג הביכורים וגם חג מתן תורה.

בחג השבועות מסתיימת ספירת העומר הנמשכת שבעה שבועות, והוא כמובן אחד משלושת הרגלים שבהם בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל לירושלים מכל רחבי הארץ.

על פי המסורת נתברך חודש סיון בברכה משולשת:

בחודש זה נתן הקב"ה לעם ישראל תורה משולשת – תורה, נביאים וכתובים;

לעם משולש – כוהנים, לוויים וישראלים;

על ידי המשולש – משה רבינו, שהיה שלישי מבטן אמו;

ביום השלישי – לימי ההגבלה;

בחודש השלישי – חודש סיון[1].

השל"ה הקדוש כתב על יום ר"ח סיון:

"ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלוקינו"[2]

י"ב הימים הראשונים

שנים עשר הימים הראשונים של חודש סיון (ובחוץ לארץ שמונת הימים הראשונים שלו) נהנים מזיו קדושתו של חג השבועות. על כן אין מתענים בהם (למעט תענית חלום ותענית חתן וכלה ביום חתונתם), אין אומרים בהם תחנון בתפילה.

מדוע זכו לכך שנים עשר הימים הראשונים של סיון?

א' בסיון – בשל היותו ראש חודש.

ב' בסיון – בשל היותו יום המיוחס (ראה הסבר להלן).

הימים מ־ג' ועד ה' בסיון – לכבוד ההכנות שעשו משה ובני ישראל בהר סיני לקבלת התורה, על פי הכתוב: "ויאמר אל העם: היו נכונים לשלשת ימים"[3]. מנהג ותיקין להרבות בימים אלה בלימוד תורה ולהמעיט בדברים תפלים וטפלים.

ו' בסיון – משום שהוא חג השבועות.

ז' בסיון – משום שהוא אסרו חג, ובימי בית המקדש היה זה "יום טבוח", שבו הקריבו עולי הרגל את קרבנות עולת הראייה אם חל חג השבועות בשבת.

יתר הימים, ז'-י"ב, הם ימי תשלומים למי שלא הקריבו את קרבנות הראייה בבואם לירושלים.

יום המיוחס

מהו יום זה של ב' בסיון שאין אומרים בו תחנון?

לפי שיטה אחת יום זה עומד בין ראש החודש לבין שלושת ימי ההגבלה, על כן הוא נקרא "מיוחס" כדי לומר שאמנם בו עצמו אין ייחוד, אבל הוא "במשפחה טובה": לפניו ראש חודש ואחריו שלושת ימי ההגבלה, על כן יש לו "ייחוס". כעין מה שנאמר במסכת תענית: "הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים, עשאוהו כיום טוב עצמו"[4].

לפי טעם אחר זהו יום שניתן בו ייחוס לעם ישראל, שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[5].

לפי ההסבר השני הייחוס אינו רק משום שהוא נמצא "במשפחה טובה", מוטל בין שני ימים טובים, אלא יש לו ייחוס מצד עצמו. הסיבה לכך שזהו יום גדול מאוד היא שבו מתחילה ההתקדשות לקראת מתן תורה:

"לפי שהיחוס של ישראל הוא טעם לקבלת התורה הקדושה על דרך דאיתא בילקוט בשעה שקיבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם ואמרו: מה ראויים אלו להתקרב יותר מכל האומות, אמר להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים…' (תהלים צו, ז)"[6].

גזרות תתנ"ו

בימי הביניים הגיעה פורענות מסע הצלב הראשון באשכנז לשיאה בתחילת חודש סיון. הימים הללו ידועים כ"גזרות תתנ"ו" (שנת ד'אלפים תתנ"ו, 1096). בדרכם לארץ ישראל, לכבשה מידי המוסלמים, צרו כנופיות הצלבנים על קהילות ישראל, רצחו, עינו וכפו על יהודים להמיר את דתם. רבים מיהודי אשכנז קידשו את השם ומתו עם ילדיהם בידי הפורעים, או שהמיתו את עצמם כדי לא ליפול בידי השונאים.

"בראש חודש סיון בעת קריאת ההלל קידשו קהל וורמייזה באשכנז שנת ד"א תתנ"ו פעם שנית את השם, ומסרו את נפשם להריגה בעבור כבוד ה' ותורתו יתברך"[7]. לזכרם של המתים בגזרות תתנ"ו חיברו חכמי אותו דור את תפילת "אב הרחמים", הנאמרת לפני תפילת מוסף של שבת. אף שבשבתות מיוחדות, כגון שבתות שבהן מברכים את החודש, אין אומרים אותה, בכל זאת נוהגים לאומרה בשבת שבה מברכים חודש סיון, משום שבימי סיון נגזרה על היהודים הגזרה הנוראה.

קינות רבות נכתבו על הרוגי תתנ"ו, ביניהן הקינה שאנו אומרים בתשעה באב ומתחילה בפסוק:

"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי…"[8].

ונסיים בתפילה שה' יפדה את עם ישראל מכל צרותיו וניגאל גאולה שלימה מיד ממש.

מקורות