קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

הקראת כתבה
יום שני כ״ב אייר ה׳תשע״ו
לכל חג יש ברכה המיוחדת לו. בדרך כלל בחג השבועות מברכים איש את רעהו בחג שמח! אולם הרבי הנהיג שנברך זה את זה במילים: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ציפור

 

 

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

לכל חג יש את הברכה המיוחדת המתלווה אליו. לדוגמא: ראש השנה – לשנה טובה ומתוקה. חג הסוכות – מועדים לשמחה. י”ט כסלו – לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו. פסח – חג הפסח כשר ושמח.

בחג השבועות מאחלים כל בית ישראל זה לזה “חג שמח”. אך הרבי, בעקבות לשון הרבי הריי”צ, הוסיף איחול מיוחד. איחול המדגיש את הפן המיוחד של החג, את מהותו של החג, איתו אנו אמורים להתחבר, וממנו אנו אמורים לשאוב כוחות לכל השנה כולה. והוא:

“קבלת התורה בשמחה ובפנימיות”.

המאפיין את החג הוא – חג קבלת התורה. זה שלפני כשלושת אלפים שנה קיבלנו את התורה, אין זה מאורע חד פעמי שמזכירים אותו בכל שנה באותו התאריך, אלא שבכל שנה נפעלים אותם עניינים שהיו במתן תורה. ויתירה מכך, בכל שנה מפציע אור חדש שלא האיר כמוהו מעולם. כך שעניין קבלת התורה הוא כאן ועכשווי. הרבי הריי”צ מתאר את חג השבועות כילד בשנת תרמ”ה[1]:

“בערב שבועות אמר לנו המלמד בחדר: כתוב בתורה “ויוצא משה את העם לקראת האלקים” – משה רבנו הוביל את בני ישראל למתן תורה. ילדים – אמר לנו המלמד – בואו ואוביל אתכם למתן תורה.

“המלמד לקח אותנו – שלושים או שלושים וחמש תלמידים בערך – ל’ר’ בנימין’ס בית המדרש’, וציווה עלינו שלמחרת, ביום ראשון של שבועות בבוקר, נקום מהשינה שעה אחת מוקדם מאשר כל יום ונבוא לבית המדרש לקבלת התורה.

“למחרת קמתי בשעה שבע בבוקר והתכוננתי ללכת לבית המדרש. כבוד אמי הרבנית פינקה אותי מאד – בן יחיד – ורצתה שאטעם משהו לפני הליכתי לבית המדרש. אך עניתי לה, שלפני מתן תורה אינני רוצה לטעום מאומה, והלכתי לבית המדרש…”

הנקודה היא שיש לחוות את המעמד מחדש. אצל הילדים מתבטא העניין באופן מסוים, ואצל המבוגרים יש לחוות את המהות של החג. כך מחנכת אותנו תורת החסידות, וכך החדיר בנו הרבי. ולכן יש איחול מיוחד, וכפי שהרבי מציין במספר מקומות, כפי נוסח כ”ק מורי וחמי אדמו”ר (מעניין לציין, שלא נמצא בכתובים, שכך רשם הרבי הריי”צ, ויתכן שאמר נוסח זה בעל פה) – “לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות”. ברכה מיוחדת לכשעצמה, מחולקת למספר מוטיבים מאד משמעותיים:

• שנהיה כלי לקבל – קבלה.

• שנהיה ראויים להתחבר עם הקב”ה – התורה.

• שנעשה זאת במרץ ובעונג – בשמחה,

• ולא מן השפה ולחוץ – ובפנימיות.

וכאשר מדובר על נשות ישראל – ברור שאין משמעות הברכה אך ורק להן, אלא לכל בני ביתן – הבעל והילדים, ובהמשך הדרך בעז”ה הדורות הבאים.

 

שנהיה כלי לקבל – קבלה

מניין שואבת האשה את הכוח ליישם נקודות אלו בפועל ממשי ולהיות כלי לברכה?

אחד הכלים לכך הוא השתתפות בכנסים של נשי חב”ד, והשתתפות בשיעורי תורה וחסידות. וכך כותב הרבי[2]:

“פגישתם של כמה וכמה מישראל היא מאורע של שמחה – כפי שמבאר כ”ק מו”ח אדמו”ר[3], גודל שמחתו של הקב”ה מאחדותם של ישראל, כמשל האב ששמח מאחדותם של בניו, ודוגמתו בנמשל בנוגע לאבינו שבשמים וכל אחד ואחת מישראל, עליהם נאמר[4]: “בנים אתם לה’ אלקיכם”…

“ולכל לראש בנוגע לשכר העיקרי אצל נשי ישראל (המודגש במיוחד בכינוסן של נשי ישראל) – שהקב”ה מברך את כל אחת מנשי ישראל בנחת יהודי אמיתי, נחת תורני, מבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותיה, והבנים והבנות מתברכים גם הם (בבוא הזמן) בבנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותיה, וכן עד סוף כל הדורות.

“זאת ועוד – שמספרות אחת לחברתה, אם לבתה וסבתא לנכדתה אודות השכר המיוחד שקבלו מהקב”ה עבור השמחה והתענוג שגרמו כתוצאה מפגישתם ואחדותם יחד. ובפרט בעת הכינוס שלהן, שאשה אחת מספרת לחברתה אודות ברכותיו של הקב”ה בביתה, ו”כמים הפנים לפנים”[5] מספרת לה חברתה אודות ברכותיו של הקב”ה בבית שלה, ובשעת הדיבור הזה עומדות הבנות והנכדות ומקשיבות לשיחתן של אמהותיהן וזקנותיהן ולומדות מהנהגתן – שעל ידי זה נתוסף עוד יותר באחדותם של ישראל, בהשמחה והתענוג של הקב”ה, ובהמשכת ברכותיו של הקב”ה לכל אחד ואחת מישראל”.

הרבי מדבר על הכוח שניתן לאשה מהכנסים, ויתירה מזאת על השמחה של הקב”ה מכך שמתאספות יחד הרבה נשים, שכל אחת מהן היא חביבה יותר מבן יחיד שנולד להוריו לעת זקנתם, לאחרי שנים ארוכות של ציפייה ותפילה לזכות בבנים. וחביבות זו, אומר הרבי, היא רק משל ודוגמא, אך אצל הקב”ה אהבתו לכל אחת ואחת היא מעל ומעבר – למעלה ממדידה והגבלה. השמחה והעונג על שמתכנסות יחדיו היא לאין ערוך, כך שהקב”ה נותן שפע אין סופי, שמתבטא בבנים ובני בנים עוסקים בתורה דורי דורות.

המעלה היתירה, מעבר ללימוד התורה, של השיעורים וההתכנסויות, היא ה”ביחד” – “ויחן שם ישראל נגד ההר” – כאיש אחד בלב אחד.

כל אשה צריכה למצוא את עצמה בשיעור חסידות, או בשיעור הלכה קבוע, והלימוד המשותף הופך את הלומדות הקבועות לקבוצת תמיכה – איך להיות כלי לקבל את שפע האור הניתן לנו, ואיך לקבל כלים מהותיים תורניים. כשם שמתהוות קבוצות תמיכה לדיאטה, התעמלות, או להורות, זוגיות נכונה ועוד, כך ויותר מכך יש ליצור את השיעורים המהווים קבוצות תמיכה על מנת שיהיה הבית, בית של קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, בית המוכן לקבל פני משיח צדקנו!

 

שנהיה ראויים להתחבר עם הקב”ה – התורה

הנקודה הנוספת בלימוד המשותף, הוא עצם הלימוד, שנותן כוח מיוחד בניווט הבית.

בעבר, מעלת לימוד התורה אצל הנשים התבטאה בכך שליוו את בעליהן ובניהן לבית המדרש. כמו שנאמר בגמרא[6]:

“נשיין במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן”.

שהנשים מזרזות את בעליהן ובניהן, כפי שמציין הרבי: “בדרכן המיוחדת מתוך רגש וחום לבבי” – להוסיף בלימוד התורה, ועל ידי כך מתוסף בברכתו של הקב”ה בכל הבית.

היום, מביא הרבי, שנוסף על כך ש”טורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרות מקרא ולשנות משנה”[7], לפזר את הילדים או להביאם הביתה ממקומות תלמודם, הרי הן מתעניינות אודות הלימוד שלהם. כפי שאומר הרבי[8]:

“הרי, גם כשחוזרים לבתיהם שואלות האמהות את בניהן מה למדו בבית הספר, והבנים מספרים לאמותיהם על לימודם, הן במקרא והן במשנה, וגם בגמרא (כנהוג בדורות האחרונים שגם הקטנים לומדים גמרא), והאמהות מוסיפות להסביר ולבאר להם לימודם. ועל דרך זה בנוגע לבעליהן, שנוסף לכך ש”ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת”, הרי, גם כשחוזרים לבתיהם, שואלות הנשים את בעליהן מה למדו ב”כולל”, “מה חידוש היה בבית המדרש היום”, ולא עוד אלא שמביעות דעתן וסברתן וכו’.

“וענין זה הוא בהדגשה יתירה על פי המנהג בדורותינו אלה (בהסכם ובעידוד גדולי ישראל), שהנשים והבנות לומדות גם תורה שבעל פה, נוסף על ההלכות הצריכות להן, גם עוד עניני התורה. ועל אחת כמה וכמה לימוד הענינים שנתבארו בתורת החסידות, שבזה חייבות הנשים כמו האנשים, כיוון שבזה תלוי’ כללות העבודה שבלב, כמו שכתוב “דע את ה’ אלקי אביך ועבדהו בלב שלם”, ע”י אהבת ה’ ויראתו כו’ – שלכן, יכולות הן להשתתף בלימודם של הבנים הגדולים הלומדים בישיבות, ובלימודם של בעליהן, בעיון והעמקה”.

מכל האמור לעיל אנו למדים, שמחג השבועות, מתוך אחדות אמיתית ומתוך תלמודן של הנשים, יש בכוחן להקים בתים המיוסדים על יסודי התורה והחסידות, תוך מעורבות אמיתית בתלמודן.

 

שנעשה זאת במרץ ובעונג – בשמחה

באיחול לקראת החג אומרים: “בשמחה ובפנימיות”. ומבואר, שעל מנת לקבל את התורה בפנימיות, יש להקדים את השמחה!

עם ישראל במעמד הר סיני אמרו: “נעשה ונשמע”, ולאחר מכן נאמר שהקב”ה “כפה עליהם הר כגיגית”. כיצד מסתדרים פסוקים אלו? אם אמרו נעשה ונשמע, לשם מה יש צורך בכפיה, ואיך זה מסתדר עם השמחה?

אלא, יש שני סוגי עבדים. יש עבד המוכר עצמו מפני דחקו, ויש שמכרוהו בית דין. רק בעבד שמכרוהו בית דין – מוסר לו אדונו שפחה כנענית, על מנת להוליד לו שפחות ועבדים. כי תוקף העבדות שנעשית על ידי שבית דין מוכרים, הוא גדול יותר.

בענייננו: כאשר בני ישראל אמרו “נעשה ונשמע”, הרי זה מתוך בחירה, ובכך הם משולים לעבד המוכר עצמו מפני דחקו. יש כאן ביטול להקב”ה, אך מציאותו עדיין קיימת. לעומת זאת כאשר הקב”ה כפה עליהם הר כגיגית, על ידי שהעמידם בדרגה גבוהה ביותר, ראו קולות וברקים וענן ואש מתלקחת וכו’, גילוי אלוקות – ברגעים אלו הרי לא הייתה שייכת מציאות אחרת, אלא להתחבר אל הקב”ה. ובכפייה זו נעשו בני ישראל כעבד שמכרוהו בית דין, שהם רק ברשות האדון, ונהיו בטלים במציאות להקב”ה. הביטול שלנו להקב”ה הוא ביטול במציאות, והכוח לכך ניתן במעמד הר סיני.

כאשר בטלים אל המקור, הרי שכל התחברות אליו מעוררת שמחה אמיתית. כתינוק היוצא מרחם אמו, שקשור אליה – זקוק לחלב אם ולטיפול המסור פיזית ורוחנית, והשמחה הגדולה ביותר של הרך הנולד היא ההמצאות בחיק האם. כך, והרבה מעבר לכך היא השמחה להיות קשורים אל המקור.

סיפר הרב גרוסמן ממגדל העמק: לפני שנים הגיעו אליו זוג הורים שבורים ורצוצים, הבן שלהם רוצה להינשא ללא יהודיה. הם אמנם רחוקים מיהדות, אך את הקו הזה הם חס ושלום לא רצו לעבור. שיהיו להם נכדים לא יהודיים, היה זה מעבר לכוחותיהם. בצר להם פנו לרב גרוסמן, הוא מצדו נסה להשפיע על הבחור, אך ללא הועיל. אי לכך פנה אל רבו, האדמו”ר מלעלוב הקודם, וביקש את סיועו. הבחור הוזמן לביתו של האדמו”ר, וכשהגיע – הזמין אותו הרבי מלעלוב לשוחח במרפסת. ישבו שניהם, הוא התרווח על הכסא, הניח את רגליו על הדום הרגליים, עישן סיגריה, וכך שוחח עם הבחור על דא ועל הא. השיחה הקולחת הייתה נעימה מאד, הבחור התפעל מהפתיחות, ולפני סיום הוזמן הבחור לבוא בכל עת שיחפוץ.

כשחזר לביתו, המתינו לו הוריו בקוצר רוח, ורצו לדעת את התוצאות. ענה להם הבחור, שהרבי מלעלוב שוחח עמו על הכל, חוץ מהעניין המדובר… ההורים היו מאוכזבים. הם התקשרו אל הרב גרוסמן, והוא אל רבו. שאלו רבו מה אמר הבחור. כאשר שמע שהבחור אמר שהוא אוהב את האיש הזה, כשהכוונה אל הרבי מלעלוב, ענה: אם הוא אוהב אותי, את הגויה כבר לא יוכל לאהוב… וכך היה, לימים עזב הוא את הגויה.

אהבה למי שקשור למעלה, מפנה את הלב ממחשבות ורגשות שליליים. כי אהבה לענייני קדושה ממלאה את כל הישות, יוצרת שמחה, ומעוררת את הלב לקדושה. כמו שמסופר על חסידי אדמו”ר הזקן, שישבו להתוועדות לפני חג השבועות, ונושא שיחתם היה: מה צריכים לבקש מאת ה’ בליל שבועות.

לבסוף שאלו את אדמו”ר האמצעי לדעתו. מה מאד הופתעו, כאשר במקום לומר שיש לבקש פנימיות התורה, הבנה והשגה, ענה להם: “הייתי מאחל לעצמי, את ה”לבת אש” של מתן תורה”.

 

התמסרות מוחלטת – ובפנימיות

היה זה בליל חג השבועות[9], כאשר אדמו”ר האמצעי התוועד עם האברכים, ותאר בפניהם את ההכנה של בני ישראל לקראת המעמד הנשגב של קבלת התורה…

ר’ זוסל, חסיד של אדמו”ר הזקן ותלמידו של אדמו”ר האמצעי, התרגש מאד מהדברים, וציור מעמד הר סיני גרם לו להתפעמות אדירה עד שנפל והתעלף. כך שכב מספר שעות ואיש לא שת ליבו לדבר. לפתע עבר במקום אחד האברכים, שהבחין במאורע וקרא בקול גדול. חבריו ניסו להקיצו מעלפונו אך ללא הצלחה. ביקש אדמו”ר האמצעי, שיודיעו זאת לאביו אדמו”ר הזקן. הורה אדמו”ר הזקן להקיז לו דם. כך עשו ור’ זוסל התעורר מעלפונו.

ר’ זוסל לאחר כל האירוע היה חלש מאד ונאלץ לשכב במיטתו. אף על פי כן ביקש ללכת ליום המחרת למעמד “קבלת התורה” של אדמו”ר הזקן. הקריאה בתורה בעשרת הדברות עוררה את ר’ זוסל, וקרא בהתרגשות: “החייתי!”.

סיפור זה סיפר אדמו”ר הריי”צ, בסיימו: “זוהי מסירה ונתינה!”. יש למסור את עצמנו לענייני קדושה, שנהיה חדורים בשליחות נשמתנו, וכך נוכל לממש את ברכת היום:

לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

 

 

מקורות

 


[1]  ספר השיחות תש”ה.

[2]  שיחת יום א’ פ’ במדבר תש”ג

[3]  אג”ק ח”ג עמ’ תיג.

[4]  פ’ ראה יד, א.

[5]  משלי כז, יט.

[6]  ברכות יז, א.

[7]  פרוש רש”י סוטה כא, א.

[8]  שיחת קודש תנש”א.

[9] סיפורו של חג, שבועות עמ’ 310.

 

פרסום תגובה חדשה

test email