מודעות לפוטנציאל

בילד, באדם יש אנרגיה אינסופית, המבקשת להתממש, בלי הפסק. הפרופסור ג'יימס היה נוהג לומר[1]: "אדם ממוצע מפתח רק עשרה אחוזים מכושרו השכלי הגנוז בו". אמרה נוספת: "בהשוואה למה שאנו צריכים להיות, אין אנו ערים אלא למחצה. אנו עושים שימוש בחלק קטן מן המשאבים הגופניים והשכליים שלנו".

אמרות אלו מצביעות על כך, שיש לאדם כוחות רבים, בלתי מנוצלים. תפקידה של האם הוא להדריך את בנה/בתה להכיר ולממש את הכוחות הגנוזים בהם, למרות מעצורים פנימיים וחיצוניים.

מקרים רבים יעידו על פוטנציאל לא מנוצל, שמתגלה במפתיע. למשל, אשה אחת הסובלת ממיגרנה סיפרה, שכאשר שכבה פעם אחת חסרת אונים ונאנחת על מכאוביה, צלצל הטלפון. על הקו היתה ידידתה משכבר הימים, השוכנת בחו״ל שהזדמנה לאותו מקום, ורצתה לבוא לבקר. מיד קמה המארחת, כבדה את רצפה, הדיחה את הכלים, ערכה קניות ו… שכחה ממכאוביה. מנין היו לי כוחות אלו?! – היא שאלה.

או סיפורו של חייל שחזר מהמלחמה ״מול האויב, מול אימת המוות, נלחמנו שלושה ימים רצופים. אוכל כמעט ולא בא על פינו, והשינה היתה מאתנו והלאה. מנין כוחות אלו״?! – שאל.

סיפורים כאלו מגלים, שאכן חבויים בילד כמו בכל אדם כוחות מרובים, ועלינו למצות את הכוחות הטמונים לא רק בעת מלחמה, לא רק לעיתים מזומנות, אלא בכל עת ובכל זמן.

מימוש הפוטנציאל האישי

על ר' זושא מאניפולי מסופר, שהיה מתפלל בבכיות עצומות, ואומר: כשאגיע לעולם האמת, ישאלו אותי מדוע לא התנהגת כפי שזושא צריך להתנהג, מדוע לא ניצלת את הכוחות שזושא קיבל מאת הבורא. בודאי לא ידרשו ממני להיות כמו משה רבינו, אבל האם אני עומד בדרישות של 'זושא'?

שאלה זו היא אישית ונוקבת לכל אחד ואחת ובודאי שאלה זו מנקרת בעיני האם – האם היא ממצה את המיטב מילדיה? האם היא מחנכת אותם לקראת מיצוי כוחותיהם באופן החיובי ביותר?

ההכרה בשונות, ההכרה בפוטנציאל וההכרה בתפקיד ניצול הפוטנציאל האישי של כל אחד מילדיה – זו היא תחילת הדרך.

לדוגמא, הרבנית חנה – אם הרבי – היתה נוהגת ליטול את ידיה בכל פעם לפני שהיניקה את בנה, התנהגות זו היתה בלעדית עם בנה מנחם מענדל הפעוט, שברבות הימים הנהיג את ישראל ביד רמה וממשיך להנהיג, הלוא הוא הרבי מליובאוויטש, נשיא הדור. הנהגה בלעדית לבן מיוחד זה, מוכיחה עד כמה חשוב להיות ערים לצרכיו של כל ילד.

עבודה זו של חינוך – דורשת תשומת לב מרובה, דורשת עמל, כמו שנאמר: "ואת עמלנו – אלו הבנים״[2], דורשת הקרבה ומסירות.

מה הן הדרכים למיצוי הפוטנציאל החבוי אצל הילד?

מחד – דרישה, העמדה בפני אתגרים, ומאידך, לא לדרוש מעבר ליכולת, לא לגרום למתח, לא לדכא. מעל ומעבר לכל אלו התפילה והתחינה של האם – שהקב״ה יצליח דרכה במשימתה החשובה – חינוך הדור הבא!!!

המודעות העצמית

״מודעות עצמית״ – היא ראייה ראלית של כוחותינו הפנימיים, הן החיוביים והן השליליים, זהו הכושר להשיב לשאלה: ״מי אני״?

״מודעות עצמית״ – בכוחה לגלות כוחות פנימיים, ובכוחה לעורר את המוטיבציה למצות כוחות אלו.

הרבי מליובאוויטש מעודד הבטה בפרספקטיבה נכונה לגבי ה״מודעות העצמית״. וכך הוא אומר, נאמר: ״משה קבל תורה מסיני״[3] – לשם מה חשוב מהיכן ניתנה תורה? הרי נושא המשנה הוא מי קיבל את התורה? למי מסרה? אלא, בא ללמדנו.

ידוע המדרש אודות הבחירה של המקום[4]. כל ההרים רצו שעליהם תינתן התורה – כל הר התגאה ביופיו הוא, נענה הקב״ה ואמר – התורה תינתן על מי שמשפיל את עצמו, עניו בעיני עצמו – ״הר סיני".

שואל הרבי[5] – אם זו המעלה מדוע לא ניתנה התורה על בקעה?! הבקעה הרי מאפיינת ביותר את השפלות העצמית?!

ועונה על כך, אין הכוונה, שאדם יהיה שפל בעיני עצמו, שלא יכיר בכוחותיו, שלא יהיה מודע להם. אלא, שידע שהוא "הר" – יש לו כוחות! אך שיביט עליהם כ״הר סיני" – בשפלות ובענווה, שיעורר בקרבו את ה״מודעות העצמית״, לא מתוך התרברבות, אלא מתוך מטרה – לממש את יכולתו.

מוסיף הרבי, על כן פותחת המשנה את "פרקי אבות" במילים – "משה קיבל תורה מסיני". ההדגשה היא, שהתורה ניתנה על ידי משה רבינו, שהיה גבוה משכמו ומעלה מכל העם. הוא בודאי ידע זאת, אך יחד עם זאת נאמר עליו: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[6].

שם מקבל התורה, ושם המקום עליו ניתנה התורה, מלמדים את חשיבות ה״מודעות העצמית״, והשימוש בה באופן הנכון.

מי אני?

על האדם להתבונן מהם כוחותיו העצמיים החיוביים או השליליים. אדם בעל מודעות עצמית יכול לקבוע את מסלול חייו בהתאם ליחודו העצמי. אך לדאבוננו, רבים מתקשים בהבנתם את עצמם. למען האמת, תהליך זה של מודעות עצמית עלול להכאיב ולתבוע עבודה מאומצת.

משל "הנשר" יכול להמחיש את האמור לעיל:

לפני שנים רבות שוטט איש ביער ומצא נשר צעיר. הוא לקח את הנשר לביתו, הכניסו לחצר שם למד הנשר במהרה, לאכול מזון תרנגולות ולהתנהג כדרך התרנגולות.

יום אחד עבר במקום חוקר טבע ושאל את הבעלים: "איך קרה הדבר, שדוקא הנשר, מלך העופות, נכלא בחצר עם תרנגולות״?

״מכיון שנתתי לו מזון תרנגולות ואילפתי אותו להיות תרנגולת, הוא לא למד לעוף מעולם", השיב בעל המשק. והוסיף: "הוא מתנהג כתרנגולת ועל כן כבר אינו נשר".

״בכל זאת״ התעקש החוקר "ליבו לב נשר ולבטח יוכל ללמוד לעוף״.

לאחר שעיינו בדבר, הסכימו השניים לבחון אם יש בו ממש.

החוקר הרים בעדינות את הנשר ואמר: ״מקומך בשמים ולא בארץ, פרוש כנפיך ועוף״! הנשר התבלבל, הוא לא הכיר את זהותו, ובראותו את התרנגולות אוכלות ממזונן, קפץ ארצה כדי לשוב אליהן. החוקר לא אמר נואש ולמחרת הביא את הנשר אל גג הבית ושוב דחק בו ואמר: ״נשר הינך, פרוש כנפיך ועוף״! אולם הנשר חשש מהזהות החדשה שמנסים לתת לו, ושוב קפץ למטה אל התרנגולות. ביום השלישי השכים החוקר קום, והוציא את הנשר מהחצר להר גבוה, שם הגביה את מלך העופות מעל ראשו ושב לעודד אותו באמרו: ״נשר הינך, מקומך בשמים ובארץ גם יחד, פרוץ כנפיך עתה, ועוף״!

הנשר הביט סביב סביב, מטה אל חצר המשק ומעלה אל השמיים, אולם עדין לא עף, אז הרימו החוקר היישר אל השמש, הנשר התחיל לרעוד, אט אט פרש כנפיו, לבסוף התרומם בקריאת נצחון והמריא אל על.

אפשר שהנשר נזכר בגעגועים בתרנגולות, יתכן שהוא אפילו ביקר מפעם לפעם בחצר המשק, אולם ככל הידוע לנו לעולם לא שב לחיות כמו התרנגולות, הוא היה נשר אף על פי שגודל ובויית כתרנגולת. (ג'מס אנגרו).

יש אנשים רבים שיישותם האמיתית זרה להם בדיוק כמו שלנשר היתה זרה יישותו, אך בני אדם מסוגלים להיוודע אל הפוטנציאל האמיתי האדיר שלהם. בין בכוחות עצמם, בין באמצעות סיוע.

האם – היא הבסיס והסיוע הרב ביותר בהכרת ה״מודעות העצמית״.

אפשר לחלק את המודעות של הילד- המבוגר אל כוחותיו, באופן הבא, כפי שמוגדרים בחלון של ג'ו הארי.

כלומר: חלק הכוחות הידועים לי וידועים לאחרים – הרי הם הכוחות הגלויים.

חלק הכוחות הלא ידועים לי וידועים לאחרים – הרי הם הכוחות שהאדם נוהג כלפיהם בעוורון, אין הוא רוצה להכיר בהם.

חלק הכוחות הידועים לי ואינם ידועים לאחרים – הרי הם הסודות, שהאדם שומר לעצמו.

חלק הכוחות שאינם ידועים לי ואינם ידועים לאחרים, הרי הם כוחות התת- מודע המצויים באדם. כמו האמרה העממית האומרת: "לכל אדם יש כוחות שהוא מסתיר גם מעצמו".

תפקידה של האם ושל המחנכת מתמקד בעיקר בכוחות שאינם ידועים לילד אך ידועים לאחרים – הכוחות המצויים בו ומפעמים בקרבו, אך הוא אינו רואה אותם, הוא עוור כלפיהם.

והיא מתפקידה לגלות לו אותם, את הראוי לתיקון – לתקן, ואת הראוי לטיפוח – להעלות על נס.

מודעות ליכולת ולגבולות היכולת – מגבירה את הבטחון האישי.

וורג'ינה אקסליין בספרה "דיבס" מתארת דמותו של ילד מסויים[7]. התנהגותו חריגה ביותר, בגן הוא מסתובב סביב הקירות, לא נותן לאף אחד להתקרב אליו, הוא איננו משתף פעולה, בוכה וצועק כשבאים לקחת אותו לביתו. כשעין לא רואה אותו, נראה שמעיין בספר – האם מבין?!

על אף ההתנהגות החריגה, יש מוטיבים מסוימים הגורמים להערצת הסובבים אותו – הגננת והמסייעת.

וורג'ינה מקבלת אותו לטיפול בחדרה. שם הוא נפתח לאט לאט, אוהב לשחק עם "בית הבובות", לא אוהב דלתות סגורות, קובר בכל פעם את הדמויות במשפחה, צוחק צחוק מתגלגל כאשר מרשה לעצמו לפתוח את ברז המים והמים נגרים ומלכלכים את הרצפה.

לאחר כברת דרך ארוכה האם נפתחת. האם האינטלגנטית רופאה במקצועה לא ציפתה ללידת ילד. הילד הרס את הקריירה המקצועית שלה, את חייה ואת חיי משפחתה, גם האב עדיין לא היה מוכן לילד משלו.

כבר בהיותו כבן שנה-שנתיים ציפו מהילד להישגים מאד גבוהים, כדי להצדיק את קיומו. הלחץ של הילד נוצר, כתוצאה מהפער בין הציפיות המוגזמות של ההורים לבין יכולתו כילד קטן. אי לכך ראו אותו כילד שונה, מפגר, סגרו אותו בחדרו עם שלל משחקים. הילד לא יצר תקשורת עם המשפחה. האם לימדה את הילד לקרוא אך לא האמינה שהוא קלט…

והילד קלט, ולילד Q.I גבוה מאד – אולם בגלל חוסר האמון ששודר אליו גרם לו לאי מודעות עצמית, לדעיכה. כאשר נעשה מודע לכוחותיו, לעושר פנימיותו, הוא נפתח, האמין בעצמו, וכך החל לנצל את כוחותיו לרווחתו ולרווחת כל הסובבים אותו.