הקמת ישיבת ״תומכי תמימים״

הרבי הרש״ב, הנשיא החמישי לשלשלת אדמו״רי חב״ד, הקים את ישיבת ״תומכי תמימים״. על יסודה הוא כותב[1]:

״במשך שנים, הייתי מודאג ומלא צער ממעמדם ומצבם הרוחני, היבש והקרוש, של החסידים. לבי שתת דם בכל פעם שבקרתי באוהלי הקודש של כ״ק אבותי רבותי הקדושים, שפכתי את לבי הממורמר על מעמד ומצב החסידים והחסידות״.

וכך מספר[2]:

״חשבתי על יסוד ישיבה זו. ובמשך שנים אלו בגלל כך עליתי על ציוני אוהלי הקודש של אבי, הרבי מהר״ש, ושל הצמח צדק״.

בשעת סעודת חופת הנישואין של הרבי הריי״צ, בט״ו אלול תרנ״ז, הכריז הרבי הרש״ב שביום הרביעי ח״י אלול יודיע ברבים את דבר השליחות שעליו למסור לחסידים בשם הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, הנוגעת לחסידים בפרט ולבני ישראל בכלל לדורותיהם.

ההכרזה עוררה רעש גדול בין כל הנוכחים, וספרו את השעות לזכות לשמוע את דבר ההכרזה. וכך מתאר הרבי הריי״צ[3]:

״באותו יום בשעה שתים בצהרים, קרא אבי ועידה, בה השתתפו כחמישים איש מבחירי הרבנים הזקנים והגבירים של אנ״ש שהיו באותו מעמד. אבי פתח את הועידה בהודעה כללית שהחליט בדעתו הקדושה, לייסד ישיבה מבחורים יודעי תורה שיתעסקו בלימוד החסידות.

״מאמר הפתיחה שהואיל אבי לומר אז, רשום ברשימותיי בשנה ההיא. במאמר זה הואיל אבי להסביר את יסוד תורת החסידות החב״דית, ביאר את הדרך שגילה מורנו הבעש״ט,

והחידוש שחידש מורנו הרב המגיד, והמסילה הרחבה שסלל רבנו הזקן וגילוי האורות שהאירו הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים במשך מאה ועשרים שנה, תקל״ח־תרנ״ח״.

מטרת הישיבה – ״להאיר אור״

״תורת החסידות – אומר אבי – היא תורה שלמה שיש ללמדה בעיון הטוב, להבינה ולהסבירה לעצמו כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה. אלא שההפרש הוא, שבגליא שבתורה לומדים הלכות שחיטה של בהמה חיה ועוף, ובתורת החסידות הלימוד של הלכות שחיטה הוא ביחס ליצר הרע, הנפש הבהמית והשכל הטבעי. בלימוד גליא שבתורה הלימוד בהלכות מליחה בבשר הבעל־חי והלימוד בהלכות תערובות – בתערובת בשר וחלב וכו', ואילו בתורת החסידות הלימוד בהלכות מליחה הוא השקטת רתיחת הדמים בהשכלה והשגה בעניני אלקות של בריאה יש מאין, והלימוד בהלכות תערובת בשר וחלב – בענין בירור המידות הטבעיות.״

"הישיבה – אמר אבי – אינה בשביל תורה בלבד. התורה איננה חסרה ישיבות, ובכלל בסביבה זו לא חסרה תורה. הכוונה היא ״להאיר אור", שילמדו חסידות בשילוב הדוק שיהיה במה ללכת בשוק, אין בכוונתי לשאר הישיבות, ברם ביסוד ישיבה זו – הכוונה היא ״להאיר אור״…

״אין אני דורש דווקא מורי הוראה, תלמידי חכמים ומופלגי תורה. רק הנני מיסדה, כי תלמידינו יהיו יראי אלקים, עובדי ה׳ מקרב לב ויהיו נתונים בקיום המצוות בחיבת הקודש. ולכשיגדלו ויהיו לאנשים, כל אחד מהם ידע חובתו ותעודתו בחיים, בעד ״תורה תמימה״. ואז הנה במושבם ובכל מקום משכנותם יהי׳ תורה אור.

״טו״ב באלול, בחר אבי בשמונה עשרה תלמידים הראשונים, ומסר לחסיד הנודע רבי שמואל גרונם נ״ע אסתרמאן מעיר זעמבין, ללמדם דברי אלקים חיים על פי הסדר שסידר אבי.

״כשאבי יסד את ישיבת ״תומכי תמימים״, לא רצה לקבל תרומות, כדי שהתורמים לא יאמרו לו דעות בניהול הישיבה, והיה מאוד קשה לארגן את הישיבה. אמרה לו אמו הרבנית רבקה: מדוע תצטער, מה שאנחנו נאכל – גם הם יאכלו. וכך היה, התלמידים שנתקבלו לישיבה, פורנסו על ידי הרבנית רבקה״.

אמת, מסירות, נאמנות ואהבה

שם הישיבה ״תומכי תמימים״ ניתן רק בליל שמחת תורה תרנ״ט בהקפות. ואז הכריזו: "תומכי תמימים הושיעה נא, תקיף לעד הצליחה נא, תמים במעשיו עננו ביום קראנו"

תשתיתה של הישיבה הוא על ארבע יסודות, שהם ה״אמנה״ – חוזה ההתקשרות: אמת מסירות נאמנות ואהבה!

נקודות אלו חשובות בחינוך לכל מנהל, מורה, אב, אם ושליח. להיות מסורים לתלמידים, וכך גם התלמידים יחושו כלפי המורים. ליצור נאמנות הדדית, כמו שנאמר על משה רבנו[4]: ״בכל ביתי נאמן הוא". כל זאת מתוך אהבה פנימית אמיתית לתלמידים, כאשר השדר העיקרי הוא נקודת האמת. אצל ה״תמימים״ לא הייתה שאלה של ״למה״ או ״מדוע״. אם פקדו לעשות ־ עשו!

נקודת האמת

נעמוד על הנקודה הראשונה – אמת, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. לעשות מעשה של אמת, למען האמת מנקודת האמת. משימה לא קלה. מספר המשפיע הרה״ח ר׳ מענדל פוטרפס[5]:

באחת הפעמים כאשר רבנו הזקן נסע לרבו, המגיד ממעזריטש, נכנס בדרכו ללון באכסניה של יהודי עשיר ונכבד, שכאברהם אבינו בשעתו, בנה בית מיוחד להכנסת אורחים בצורה מופלאה. כל מי שהגיע למקום היה יכול להתעכב שם ככל אשר יחפוץ, לאכול ולשתות ממיטב המאכלים והמשקאות, וללון בחדר מיוחד שהוקצה לו ללא הגבלת זמן. כאשר היה מחליט להמשיך בדרכו, היה נכנס לבעל הבית להודות לו ולהיפרד, והיה מקבל סכום כסף מכובד להוצאות הדרך עד המקום אליו הוא חפץ להגיע.

בעל הבית עצמו, כמובן, לא היה יכול להתעסק בעצמו בכל הפרטים של סיפוק צרכי האורחים. כשהגיע אורח, ולא משנה כלל איך הוא היה נראה וכיצד היה לבוש וכו', מיד היה בעל הבית עצמו ניגש אליו, מושיט לו את ידו, נותן לו "א ברייטער שלום עליכם (לבבי)״, ולאחר מכן מפנה אותו למי שיטפל בו ויספק לו את כל צרכיו.

הוא מינה אנשים מיוחדים שכל תפקידם היה לדאוג לכל אחד מהאורחים ולספק להם את כל צרכיהם. הוא עצמו היה נכנס מפעם לפעם, ומפקח מלמעלה על כל המפעל הנפלא הזה. רק לפני יציאתו של האורח להמשיך בדרכו, היה האורח נכנס, כאמור, לבעל הבית, כדי להיפרד ממנו ולקבל את הכסף להוצאות הדרך בסבר פנים יפות ומאירות.

כשהגיע רבנו הזקן למקום, ונתקבל כרגיל בסבר פנים יפות, הבחין בו בעל הבית, וראה בו משהו שלא ראה בשאר האורחים. כאשר נכנס רבנו לחדר שהוקצה לו, דפק בעל הבית על דלת החדר, וביקש לדבר עם האורח ביחידות. להיכן נוסע יהודי? שואל בעל הבית את רבנו. למעזריטש, אל רבנו המגיד הגדול, ענה הרבי.

אכן, אמר בעל הבית, שיערתי שכך הם פני הדברים, ולכן מצאתי אותך ראוי לשפוך את לבי לפניך ולשאול אותך את שאלתי: רואה אתה בוודאי את כל המפעל הגדול שהקמתי כאן, מפעל שכולו צדקה וחסד להכנסת אורחים. השקעתי כאן הרבה מאוני והוני. יהודים רבים נעזרים כאן, ומקבלים את הדרוש להם בסבר פנים יפות ומאירות. כולם משבחים ומעריכים אותי כל כך.

ואני תמה, לבי כבד עליי, ואני שואל וחוזר ושואל את עצמי: האם אמנם אני עושה את כל זאת באמת? ובאם לאו, האם כל העשייה הגדולה הזאת שווה משהו? האם כאשר הדברים נעשים שלא לשמה ושלא באמת, כדי לקבל כבוד והערכה מכל הסובבים אותי – האם בכך מתגלה כבוד ה׳ בעולם? ואולי אני בסך הכל מספק את מאוויי לכבוד ולהערכה בלי שום קשר עם הקב״ה? ובאם כן, לשם מה בכלל צריך את כל זה?

נשען רבנו הזקן על זרועות ידיו, ואחר הרים את פניו, וענה לאדם העומד מולו בניגון, כדרכו: ״אבער דער ארעמאן ווערט דאך זאס מיס אן אמת״ – אבל העני הרי נהיה שבע באמת! ואותה אמת, ממשיך רבנו ואומר לו: "ממשיכה" ומגלה את אמת ה׳ בעולם, ומאמת זו ״נמשך״ גם עליך, שתאיר גם בך אמת ה'.

גם אם אנו לעיתים מתלבטים לגבי עשייה חיובית, האם היא נעשית מתוך אמת, או שמא יש לנו אי אלו טובות הנאה מהעניין. יש לזכור, שאם זו עשייה של אמת – הרי סוף האמת להשפיע…

דרך המיצוע

אדמו״ר הרש״ב אמר[6]:

״אמת היא דרך המיצוע. הנטייה לימין, לשם חיפוש חסרונות עצמו, או בעניני עברות שאינו כפי האמת, וכן הנטייה לשמאל, להקל על עצמו, לכסות על חסרונות נפשו או להקל בענייני עבודת ה׳ מצד אהבת עצמו – שניהם דרכים מסולפות".

מסופר על אברך אחד מפולוצק, שכאשר נכנס ל״יחידות״ אל אדמו״ר ה״צמח צדק" בשנת תקצ״ג, התאונן כי הוא ריק מתורה ותפילה, מושחת במידותיו ובעל הרהורים רעים. היצר הרע מושל עליו, אין לו שום רצון לטוב ונמשך אחר התאוות. ענה לו הרבי ה״צמח צדק״:

"פלא והעזה, אשר איש יהודי יתבטא על גוף ונשמה יהודית, חטאים ועוונות כאלה, ללא רגש של רחמנות. אברך! חזור הביתה, שאל את המשפיע ר׳ חיים אברהם מיאנוביטש, התחל הכל מאל״ף וה׳ יהיה בעזרך״.

אמר על כך הרבי הריי״צ[7]:

"סיפור זה מלמדנו, כי מספיק ודי האמת כפי שהיא.

ההגזמה בחסרונות של עצמו – מהווה לא פחות מההגזמות אשר במעלות עצמו. שניהם כאחד מקלקלות".

הנטייה לבקר את עצמו בהגזמה, אינה נובעת מאמת פנימית. היא נובעת אולי מפאניקה פנימית, אולי מהתגוננות עצמית, ויכולה להוות איזה שהוא מנגנון הגנה, שלא יאפשר לאדם להבין היכן בדיוק הוא נמצא, מה מעמדו ומצבו, וכך לא יוכל להתמודד מול העניינים הראויים לתיקון.

ראיית הדברים באופן אמיתי, נותנת את הכוח לראות את מעלות עצמו, את המתנות שהקב״ה העניק לו במטרה להשתמש בהן כראוי, כך שיוכל להתגבר על מניעות ועיכובים.

האמת ב״עלמא ד׳שיקרא״

שלושה דברים אמר הרבי הרש״ב לבנו, הרבי הריי״צ, לקראת בר המצווה שלו[8]:

״לא להיות מוטעה בעצמו, לא להטעות אף אחד, לא להרשות להיות מוטעה מהשני. וכל זה בלי בליטות״.

העבודה באופן של ״אמת״ היא עבודה לא קלה, היות ואנו מצויים בעולם הזה – ״עלמא דשיקרא״, עולם השקר. והשקר הוא משולש[9]:

"עט לייגט זיך*״. כלומר, נוח וקל לשקר, זה בא כאילו מאליו וממילא.

השקר מתקבל יותר מדברי אמת.

הכל חשודים בשקר.

אך זו דרך ארוכה שהיא קצרה, וזו הדרך שחסידות מלמדת אותנו. באגרת שכתב אדמו״ר הזקן לאחר שחרורו ממאסרו, הוא מזהיר את החסידים[10]: ״לבלתי רום לבבם מאחיהם .. להשפיל רוחם ולבם, במידת אמת ליעקב״. אמר על כך הרבי המהר״ש[11]:

"לו השמיט הרבי את המילים ״במידת אמת ליעקב״ – היו לו עוד חמישים אלף חסידים. אך הרבי תבע מידת האמת״.

העוצמה שבאמת

הרבי הריי״צ מתאר מידה זו במילים מאד חמות:

״האמת היא בריאה, טהורה, ברה וזכה, הראויה לבעל חכמה, אבל היא מצויה יותר באיש פשוט. האמת הייתה ראויה לבוא במעטה גאה, ברוח סער, אבל היא באה בענווה, בדברי נחת ובשקט.

״יחד עם זאת יש לה עצמה רבה, וגם השקרן ועז הפנים יכרע ברך בפניה. בפני האמת כולם מתבטלים״

ניתן לראות זאת בהשפעה על הזולת. כאשר אדם מגיע עם האמת הפנימית שלו, בכך יוכל לשכנע יותר מכל סממן חיצוני.

האמת מנצחת

לעיתים הדילמה היא קשה. האם לומר את כל האמת? אולי מותר לסלף למען אידיאל אחר, אולי ניתן לשנות, להתיר את הרצועה מעט, אך יש לזכור שהאמת תמיד תנצח בסופו של דבר.

הרב מנחם מענדל הבר, שליח בלונג איילנד, קיבל הבטחה מאחד הגבירים על סכום גבוה עבור בניית בית חב״ד במקום. לאחר המתנה ממושכת לרגע זה, ההתרגשות כמובן הייתה רבה, והתכונה לקראת הארוע נתנה את אותותיה. לפתע מת בנו של הגביר, והוא ביקש מהשליח לקבור את הגופה בקבר ישראל, אך דא עקא, אמו של הילד גויה היא… השליח החליט שעם אמת לא משחקים ולא נענה לבקשה.

יתכן וניתן היה לקבור את המת ליד בית העלמין היהודי, או לפתור את הבעיה בדרך אחרת, אך הוא הלך עם ההלכה ועם האמת עד הסוף, וכך הפסיד את ההבטחה. היושב במרומים, שלפניו נגלו כל תעלומות, והוא יודע את ההקרבה למען האמת הנצחית, זימן לידיו גביר אחר שקנה בעבורו משטח של כמה דונם. מפואר יותר, ובו בית חב״ד וחצר מרווחת ביותר, ובית פרטי בשווי רב הרבה יותר.

עבור אמת משלמים מלמעלה

כאשר עומדים על עקרונות האמת – רק מרוויחים. עבור דבר אמת, אפילו בעניינים גשמיים[12], משלמים מלמעלה מחיר גבוה. ומכל שכן עבור אמת ברוחניות – משלמים מחיר גבוה מאד. אלא שלמרבה הצער, לעיתים סוטים קצת מן הדרך, ובמיוחד בענייני כספים. יש לזכור שדין פרוטה כדין מאה. יש לזכור שאין להלין שכר שכיר ויש לשלם לשמרטפית כמו לעוזרת בית ועובדים אחרים בזמן, כי עם יושר ואמת רק מרוויחים.

מספר הדיין ר׳ צבי ברוומן סיפור של השגחה פרטית, שארע דרכו[13]:

קבלן עמד למכור דירה לאדם במחיר מסוים. לאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים ובין עורכי הדין, ולאחר שהכל סוכם, וההסכם היה מוכן לחתימה, התברר לקבלן שהמחיר שקבע אינו משקף את הערך האמיתי של הנכס, והוא יכול לקבל סכום גבוה יותר עבור הדירה. שני הצדדים באו להתדיין אצלי. הקבלן טוען ׳אני יכול לקבל יותר׳, והקונה טען ׳סיכמנו׳!

אמרתי לקבלן: אמנם על פי דין לפי הנתונים של המקרה שלך, אתה יכול להתחרט ולחזור בך, אבל, הוספתי, אפשרשאתה נכנס לכלל של ׳מחוסר אמנה׳. הוא נדהם לשמוע את הדברים, ואז פתחתי לו ספרים והראיתי לו את דברי הפוסקים בנידון.

הקבלן הוא יהודי ישר וירא שמים. ״אינני מוכן שיאמרו עלי דברים כאלו״, הגיב בזעזוע, והסכים למכור את הדירה במחיר המקורי.

התפעלתי מאוד מהישרות שלו. לא עברו אלא עשרה ימים ופונים אלי מהקדש בעל נכסים רבים. הציעו להם להעביר את השבחת הנכסים שברשותם לקבלן מסוים, והם שואלים האם אני מכיר אותו, ומה דעתי בעניין. הקבלן, אין צריך לומר, היה אותו אחד שאתו נפגשתי לפני עשרה ימים…

סיפרתי לנאמני ההקדש את המקרה שהתרחש בדידי. לנאמנים לא היה דרוש יותר מכך. הם מסרו לאותו קבלן פרויקט ענק במרכז ירושלים, שההכנסות ממנו מסתכמות בסכומים גדולים מאוד. הרבש״ע שילם לו מיד ובמזומן!

נבל ברשות התורה

אך יש אנשים, שלא האמת היא הקו המנחה בחייהם, וטובות הנאה עדיפות לעיתים. מעשה בשדכן שהציע שידוך. הצדדים התקדמו, ושני המחותנים כבר נפגשו וסיכמו ביניהם את הפרטים. אלא מאי, באותו יום פנה אל השדכן יהודי עשיר מחוץ לארץ, ומבקש ממנו למצוא לו בחור מצוין עבור בתו. "זה כדאי לך״, אמר לשדכן, "כמה אתה מקבל מכל צד על שידוך שבצעת?״ ״נהוג לשלם אצלנו אלף דולר״ ״ובכן, אני אשלם לך דמי שדכנות בסך 10,000$״, הבטיח העשיר.

רבבת דולרים לכיס במכה אחת… בא אליו היצר הרע ופיתה אותו לעשות מעשה אשר לא יעשה. לפרק את השידוך שעומד להתבצע בין הני תרי צדדי, ולהציע את הבחור שהיה מופלג מאוד, לעשיר מחו״ל.

ואכן כך עשה. הוא התקשר לשני הצדדים, ומסר לכל אחד מהם כי הצד השני אינו מעוניין בשידוך. אבי החתן ואבי הכלה, כל אחד בביתו, התפלאו והצטערו מאוד, וכל אחד מהם היה בטוח כי לשונות רעות קלקלו את השידוך. השדכן הציע את הבחור לעשיר מחו״ל, אבל לא הסתייע בידו, והשידוך לא יצא לפועל. אך השדכן כבר התבייש לחזור ולחדש את השידוך הקודם.

מה׳ יצא הדבר. שני הצדדים האמורים השתתפו יחד בחתונה אחת, ונזדמנו לעמוד איש ליד רעהו. עמדו נבוכים במקצת, ואז פונה אחד מהם לחברו בקול רפה: ״אולי בכל אופן?״… השני היה המום, והשיב על אתר: "הרי אני כל הזמן מעוניין״. החלו מדברים ביניהם, וכך נודע להם שלמעשה שניהם הסכימו מתחילה ועד הסוף, ורק השדכן הוא שקלקל ועיכב. לא ארכו הימים והשידוך נגמר ביניהם בטוב.

למחרת מופיע השדכן הנ״ל בבתיהם של שני המחותנים החדשים, מברך במזל טוב ותובע לקבל את דמי השדכנות שלו… ״איך אתה לא מתבייש?״ שאלו אותו השנים, ״הרי אתה ניסית לקלקל את השידוך!״ והשדכן, בעזות מצח עונה: ״בלעדי – השידוך לא היה נעשה״…

יתכן ועל פי דין תורה יש לכך מקום, אך זהו המושג השלילי של ״נבל ברשות התורה״ – היפך האמת.

אמת – יציבות

כשהולכים עם ה״אמנה״ – בידוע שיש הצלחה. כי כל הנקודות: אמת, מסירות, נאמנות ואהבה נובעות מאותה נקודה – נקודת האמת.

נקודה זו אמורה להוביל אותנו אל פעילות ועשייה, מסירות, אהבה ועלייה עד אין קץ. כי הרי המילה אמת מבטאת יציבות, היא מכילה את האות הראשונה מאותיות ה־א״ב, האות האמצעית והאות האחרונה. כמו כן לכל אות יש יציבות – אחיזה בשתי יתדות בקצה התחתון. לעומת המילה שקר, שאותיותיה צמודות – ק־ר־ש, וכן לכל אותיותיה אין יציבות, אלא הן עומדות על רגל אחת. כי לשקר אין רגליים, וסופו להתגלות.

האמת אינה רק לא שקר, אלא גם מורה על דבר שאין בו שינוי[14]. רואים זאת בלשון המשנה, הקוראת לנהר שזרימת מימיו נפסקת מידי פעם בשם: ״נהרות המכזבים״[15]. אמת היא בריח התיכון המחבר מן הקצה אל הקצה – אמת פשוטה ונצחית!

איך אמר אחד מחסידי קמאי, בהיותו בן תשעים[16]: ״ריבונו של עולם! תשעים שנה שקרתי, תן לי לפחות יום אחד בלי שקר״.

האמת האלוקית

מסופר, שבעת המצאת הרכבת, לא האמינו האיכרים שיש אפשרות שיסע קטר וקרונות ללא סוס ועגלה. התכנסו מספר איכרים למועצת החכמים, לדון ולעלות על הסוד של הרכבת… והמסקנה הייתה, שבודאי בקטר ישנו סוס קטן בעל עצמה מרובה שהוא מניע את הרכבת. הם נשארו באותו עולם מגושם שהמוביל הוא הסוס!

לעיתים גם אנו שקועים בגשמיות ושוכחים את היעד, את המטרה, וממילא את האפשרות לפרוץ את ההגבלות. גם לנו קשה להטמיע בתוכנו את הכלל שאלוקות היא המובילה בחיינו בפשיטות, והעולם צריך להיות בהתחדשות. כאשר נצעד עם אמת פשוטה זו, בעז״ה נעשה ונצליח!

מקורות