חינוך באופן של בחירה

נתבונן בסיפור שמספר אדמו"ר הריי"צ על עצמו כילד[1]:

"תשוקתי הייתה לקנות איזה ספרים בכריכה טובה, ושרשרת מוזהבת עם שעון… הייתי שוקל ומפלס בדעתי ביני לבין עצמי מה אקנה בראשונה – את הספרים, אף שלעת עתה אוכל להסתפק בהלוואתם, או שעון – שאי אפשר להשיגו בהלוואה. "כף מאזני שכלי הכריע כי שעון נחוץ יותר, ותועלתו מרובה בשמירת הזמן, וכמה הרהורים הרהרתי בזה, וכמה ציורים הצטיירו ברעיוני, וברור היה לי אשר לכשיהיה לי שעון אז הנה לא מיבעי כל שעה שתהיה נקבעת ומיוחדת רק לצרכי גבוה, אלא גם אפילו הדקות יהיו שמורות, ובפרט כאשר יהיה לי שעון עם רגעים, אז – הלא כל רגע יגיד לי מה אעשה בו.

"לדוגמא, בבוקר השעון יעוררני לעמוד בשעה השמינית, יצווה לשתות תה, חצי שעה התשיעית יפקוד ללכת להתפלל, העשירית לישב ללמוד וכן הלאה.

"לבי מלא תקווה אשר לרגל השעון ישתנה מצבי הכללי לטוב. אהיה גדול, נער עם שעון. וכבר הגדתי חפצי לכבוד אמי מורתי הרבנית תחי' וגם הסכימה על זה…

"ובאחד הימים, ואני הנני משתעשע במה שיש לי, במטבע של זהב. בעת ההיא לר' קופיל שיחי' דרוש לו גמ"ח 28 רובל כסף, ואבא עונה כי אין לו מה להלוות לו. ר' קופיל העיף עינו במטבע שלי, ויאמר אם כי איננה אלא 15, אבל מה לעשות, בשעת הדחק גם זה טוב.

"בשמעי דברי ר' קופיל שיחי' – רעד חלף בקרבי. ואראה שחוק קל על שפתי אבא ועיניים בהירות מאירות בפניו הצהובות, ואנכי – מלחמה פנימית התלקחה בקרבי.

"ברגעים אחדים כמה מחשבות עברו ברעיוני, ומבלי דבר הטמנתי המטבע של זהב בצלחתי, ואטול ידי לאכול סעודת הצהריים עם אבא, ותבדל לחיים טובים, אמא תחי'.

"ר' קופיל הלך לו, ואבא אמר לי – "גמילות חסד גדולה מצדקה, בזה שהיא הן לעניים והן לעשירים. וכשלא מתחשק ובכל זאת נותנים, הרי זה עוד הרבה יותר טוב! מלווים לפלוני לשבוע או שניים, מקבלים את הכסף בחזרה וביחד עם זה – מקיימים מצווה גדולה".

"כבד היה לי מאוד להיפרד אף לזמן קצר מן שעשועי זה, המטבע של זהב, אשר פעמיים בכל יום הייתי משתעשע בה, אבל מכיוון שאבא הגיד לי אשר גמילות חסד הוא עוד גדול מצדקה, שוב אין בי כח מלהימנע, ובגמרי הסעודה הנני רץ לראות את ר' קופיל שיחי' ולקיים את המצווה.

"באתי לחנותו של ר' קופיל שיחי', ומצאתיו יושב ותוהה, יושב ומחכה על קונה, מביט הנני בכל הזמנים, מביט ומחריש, לשוני נגלד בפי ולבי מתכווץ.

"מתפלל הנני בלבי אשר ר' קופיל זה יאמר לי כי כבר השיג הגמ"ח, וזהבי בלתי דרוש לו, ואז הלא משנה שכר יהיה לי, הזהב יישאר בצלחתי, וגם שכר מצווה יהיה לי.

"עמדתי רגעים אחדים, ואנחה יוצאת מלבו של ר' קופיל, "דרוש לי כסף, כסף הרבה, צריך לנסוע הלילה להביא סחורה, וכסף אין".

"רואה הנני כי תפילתי לא הועילה, האנחה והפזמון מכוונים המה אל רכושי, עוד רגע ועלי להיפרד מאהובי ושעשועי, אבל מה אוכל לעשות? אבא אמר כי גמ"ח גדולה מצדקה. ואבא זה אשר יקר לי במאוד, ותודה לקל כי הבריא ועלי לקיים דברו. בשברון לב, הוצאתי את האוצר שלי, משאת נפשי, ואמסרהו על יד ר' קופיל שיחי'".

בהתבוננות בסיפור, ניתן לראות שאדמו"ר הרש"ב הסתפק בהסבר החשיבות של מצות גמילות חסדים, ובנו יחידו הרבי הריי"צ קיבל את דבריו באופן מחייב, וקיימם בפועל ממש.

האם יש להורות באצבע בחינוך?

לגבינו נשאלת השאלה[2] – האם ניתן להנחיל ערכים רק על ידי הצגתם כחשובים בעינינו, ללא דרישה חד משמעית ליישומם? האם באופן של "מקיף" או באופן של "ממלא"? באילו תחומים יש לחנך ולדרוש מילידנו דרישות חד משמעיות וברורות, ובאילו תחומים יש לאפשר לילדינו להתנסות בהתלבטות ובבחירה חופשית?

כאשר ילד מטפס על מקום גבוה, וסכנה אורבת לו, האם תמתין עד אשר ישכיל הילד ויבין את מקור הסכנה, ולא תורה לו באצבע – נו, נו, נו… – אסור!

כאשר הבית בוער – אומר הרבי[3] – ובפנים נמצא אדם ישן, אין התלבטות האם להעירו ובכך להתערב בטריטוריה האישית שלו, אלא יש להעיר את האדם, והוא בראותו את המצב כבר ידע כיצד לנהוג…

בחינוך ניתן להבחין בין שתי קטגוריות: האחת, יצירת אווירה תומכת. והשנית, להורות באצבע.

יצירת אווירה תומכת

האופן הראשון בחינוך הוא ליצור אווירה חיובית ותומכת, כך שלא יהיה צורך לכוון את הילד ולהורות לו את הפרטים. הוא יגיע לכך בדרך ממילא. יש ליצור אוירה המסייעת לחמימות ולקדושה, לאופטימיות ולקבלה. כל אם רוצה להקנות לילדיה חמימות לענייני קדושה! כמו מכת הדם, שעניינה היה להפוך את המים, היאור – הקרירות לענייני קדושה, לדם – לחמימות, וכמו כן להתחבר אל הצפרדע שעניינה קרירות וחדרה במסירות נפש לתנורים – כשמטרתה לצנן את החמימות לענייני העולם ולבטל את ההתלהבות לעניינים גשמיים. ובלשונו של הרבי[4]:

"כדי להיפטר ולהיגמל מבחינת "מצרים דלעומת זה", יש ראשית להכניס חמימות וחיות בעניני הקדושה, שכן תחילתן של כל מיני הרע היא הקרירות. כוונתו של היצר הרע היא לצנן את ההתפעלות האלקית ולהביא אדישות לקדושה, שהיא מקור לטומאת מצרים. יש איפה להכותו במכת ה"דם". המכה הראשונה לשבירת מצרים היא, "דם": חמימות, התלהבות וחיות בעניני קדושה…

"וכשם שיש להפעיל חמימות של קדושה (דם), כן יש להפעיל את הקרירות והאדישות לעניני עולם הזה (צפרדע). אלו הם שני הצעדים הראשונים ליציאת מצרים: סור מרע – צפרדע, ועשה טוב – דם".

אצל משפחת בן שטרית, האם, ויבדל לחיים טובים האב, הם חרשים אילמים. ב"ה הם זכו בילדים בעלי מרץ וחינניות, ובעלי חוש הומור. אחד מסודות ההצלחה, מספרת הבת יהודית, הוא האמון שההורים נתנו בילדיהם, והעידוד האין סופי.

נקודה מעניינת, היא הדרך המאולצת לכאורה מכורח הנסיבות, אך מדהימה ביופיה ובעוצמתה. תמיד כאשר ההורים דברו עם הילדים, הם היו חייבים להביט בהם, לראות את הפה מדבר… השיחה פנים אל פנים יש בה הרבה מן העוצמה ומן הקרבה ומן האהבה, ואת זה יש לאמץ!

האמון נותן את הכוח לפעול כראוי

ליד קברו של הסבא משפולי, ישנו "הקבר של הקדוש יוסלי הגנב". מאחורי מצבה זו עומד הסיפור דלהלן:

הסבא משפולי היה נוהג להתרועע עם הגנבים, והיה מתפאר להקב"ה, שאפילו הקטן שבגנבים יש לו מעלות מרובות. פעם אחת[5] בראש השנה, כאשר היה קטרוג גדול בשמים, ולא הצליח הסבא משפולי לשבר את חומת הברזל המפסקת בין תפילות ישראל לאבינו שבשמים, הוא קרא ל"גנבים שלו", והם שברו את המנעולים, והרסו את החומה כך שנעשה אור גדול. והקב"ה עבר מכסא של דין לכסא של רחמים, ובעזרתם הצליח הסבא קדישא לפעול ישועות טובות על ישראל.

קרה פעם, שהגנבים רצו להרוויח הרבה, והחליטו לגנוב מבית יראתם של הנוצרים (כנסיה), שם נמצאים אוצרות רבים. הם הזעיקו לסיוע את יוסלי הגנב, שידע לטפס ולהשתחל למקומות שאחרים לא יכלו לעשות זאת. כשהשומרים גילו את המתרחש, נעלמו כולם מן השטח, ורק יוסלי הגנב נתפס אי שם במרומי המבצר.

כשהגיע יום המשפט טען יוסלי, שהוא רק רצה לבחון האם האלילים יש בהם ממש. הוא החליט לפנות אליהם בלילות ולבקש את סיועם לפרנסת בני ביתו. כאשר ראה שאין הם עוזרים, החליט לגעת בהם ולהזיזם. וכאשר ראה שאין הם מגיבים ולא כלום, החליט שעדיף למכרם ולהשתמש בזהבם, כדי שכולם ידעו לא ללכת אחרי ההבל, ולא לעבוד לדבר שאין בו ממש.

השופטים כעסו מאד על דבריו ודנו אותו לשריפה. ליד בית היראה התאסף עם רב. נטלו חבית גדולה של זפת והדליקו אותה, את יוסלי העמידו לצד החבית הדולקת בלהב גדול, והכומר פנה אליו ואמר: "עדיין יש לך ברירה להציל את עצמך ממיתה נוראה זו: אם תמיר את דתך! ואם לאו, תישרף באש הלוהטת".

ויוסלי ענה בקול גדול: "אני יוסלי גנב, אבל להמיר את הדת – לא ולא!", וככל שמסכת העינויים גברה ועמה מסכת השכנועים, זעק יוסלי בקול: "יוסלי גנב יישרף באש, ויסבול כל הייסורים שבעולם, אבל את דתו לא ימיר!" ובאידיש: "יוסל'ע איז א גנב, אבער יוסל'ע איז א איד". את גופתו העבירו אל היהודים. על מצבתו נחרת באיזה זמן ובאיזה יום קידש את השם ברבים.

והסבא קדישא היה אומר לפני הקהל: "תראו, שלא לחינם אני משבח את הגנבים שלי"…

האמון והאהבה שרחש הסבא משפולי לכולם, אפילו לאלו שלא היו ראויים לכך, כיוונה את הגבורה שבהם לשבר מחיצות וחומות של קליפות, והובילה אותם לתשובה עד כדי מסירות נפש בפועל ממש!

החינוך באופן של להורות באצבע

הדרך השנייה דוגלת שיש להורות לילד באצבע את החובות והזכויות. יש להבהיר לילד מה נדרש ממנו, ומה הפירוש להיות ילד חסידי. כי אם לא נבהיר את הפרטים, הילד לא ידע! גם כאשר אומרים לילד קטן לסדר את החדר, הוא עומד חסר אונים מול הבלגן ולא יודע מה לעשות, ואז אמא באה וכועסת, שהילד לא בצע את הפקודה. יש לתת לו הוראות מפורטות: את המשחקים תשים באופן הזה, את הקוביות בקופסא, את הבובות תניח באופן אחר. כך ניתנים לילד כלים לבצע את הבקשה!

גם בתקשורת בין בני זוג, אומרים לך – הצד השני לא אמור לקרוא מחשבות. יש לדבר ולפרט את אשר מעוניינים לומר, לשתף, לבקש. כן הוא גם בחינוך ילדים – לא להישאר עם מושגים עמומים וכוללניים, אלא לפרט: אני רוצה שתהיי בת צנועה. כלומר, הבגד לא יהיה אדום, לא מהודק, בית צוואר סגור, מרפק מכוסה. לבת העומדת להינשא יש לשוחח אודות הפאה, שלא תהיה ארוכה יתר על המידה ועוד.

הגישה לאינטרנט מסוכנת ביותר. לכן, אם יש צורך שיהיה בבית, אז אך ורק אינטרנט כשר. וגם אז יש לשלוט במצב, ולדעת כמה זמן מוקדש בכלל לפעולות במחשב, לשם מה, ומהי המטרה.

כמובן, שבכל העניינים של להורות את הדרך, על ההורה לשמש דוגמא אישית בעניין. שאם לא כן, הילד לא יקבל את ההוראה.

השילוב בין שתי הגישות

הנכון ביותר הוא השילוב בין שתי הגישות: יצירת אוירה נאותה, הבהרת העניין באופן כללי, לצד פרוט העניין והדרישה.

ב"תניא" מהדורא קמא לא נכתב פרק ל"ב שהוא ה'לב' של התניא, הפרק המתעסק באהבת ישראל. החוקרים אומרים, שהיות ובזמן שבין המהדורות היו מחלוקות, לכן במהדורה האחרונה נוסף פרק ל"ב העוסק באהבת ישראל.

אמנם, בהתבוננות לעומק ניתן להבחין, שפרק ל"ב מהווה תוצאה מוכרחת של לימוד ויישום הנלמד בפרקים הקודמים, וכפי שפותח הפרק:

"והנה על ידי קיום כל הדברים הנ"ל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה – הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך".

כלומר, אדמו"ר הזקן במהדורה הראשונה הסתמך על כך שעצם הבנת המהות, שעניינו העיקרי של האדם הוא ביטול להקב"ה, ממילא התוצאה תהיה אהבת ישראל. אך במהדורא בתרא הוא הוסיף את פרק ל"ב, היות וראה שאין ברירה, ובדורנו לא מספיק הביאור הכללי ושהמסקנה תהיה נובעת מאליה, אלא יש להורות באופן פרטי – לפרש ולבאר את הדברים, לפרט "ברחל בתך הקטנה".

ניתן לראות שוני זה גם ב"דרושי חתונה": בדורות הקודמים המאמרים של האדמו"רים דברו בעניינים נשגבים ונעלים מאוד, על חתונת הקב"ה עם כנסת ישראל, ועוד. לעומת זאת בדרושי חתונה של הרבי הקודם יש מאמר המתאר אדם המתנהג באכזריות וכו', והרבי הריי"צ מסיים – מסיימים בטוב אז נברך את הקהל…

ניתן אם כן לראות, שבדור הזה נדרש לא להסתפק בהסברים וביצירת אוירה, אלא להורות באצבע ולכוון. כי אם לא כן, איך הילד ידע?

אחריות החינוך היא בעיקר על ההורים

הרב אשכנזי, רבו של כפר חב"ד, מספר על יחידות שהייתה לו ולזוגתו בתשרי תשכ"ט[6]. הרבי פנה ושאל: "וואס איז ועגן די יראת שמיים פון די נשי ובנות הכפר"? (מה בנוגע ליראת השמים של נשי ובנות הכפר). הרבי לא המתין לתשובתה, ואמר: "אבן הבוחן ליראת שמים היא צניעות וטהרה", והציע לחלק את הכפר לאזורים, ושילמדו את ההלכות הצריכות הן צעירות והן מבוגרות, שייתכן ששכחו כבר מה למדו.

הרבי המשיך ושאל: "מה היה באסיפה בבית רבקה?" באותה אסיפה כינס הרב שמואל חפר את האמהות לצורך חיזוק חינוך הבנות במשמעת וקבלת עול. הוא תלה את ההנהגה הלקויה של הבנות בחינוך ההורים, אך חלק מההורים טען כי אם יש לקויים – הסמינר אשם.

היא ציטטה את דברי הרב חפר באסיפה. כל אותה שעה היו עיניו הקדושות מכוונות אל השולחן שלפניו. כשעמדה להשמיע את עמדת ההורים, ורק הוציאה מפיה את המילה "וההורים"… הרים הרבי את עיניו הקדושות, ובמבט חריף ביותר השלים את המשפט ואמר: "זיכער זיינען זיי שולדיק! זיכער זיינען זיי שולדיק!" ("בוודאי הם האשמים! בוודאי הם האשמים!").

ניתן לראות את עמדתו הברורה של הרבי, שבענייני חינוך האחריות מוטלת בראש ובראשונה על ההורים. האשמת הסביבה, כמוה כמנגנון הגנה, שאינו מסייע לתועלת הילד.

לא להתבייש לבקש סיוע והכוונה

אלא שלעיתים ההורים לא יודעים כיצד אכן לנהוג. וכאמהות, לא תמיד ניתן לראות את הדברים באור הנכון. כמו שכותב הרבי[7]:

"במענה למכתבו בו כותב אודות חינוך בנו… כיון שההחלטה בזה תלויה בכמה פרטים ובייחוד בתכונת הנפש של הנ"ל – מהנכון להתייעץ באמור עם אלו המכירים בנו שי' ובפרטים אלו. והרי לפעמים הכי קרובות, בכגון דא דווקא ההורים שיחיו אינם נאמנים כל כך בהערכת ילדיהם שיחי'. והחשש, לא רק שיכולים לנטות לימין יותר, אלא שלפעמים מפני הקרבה גם להיפך"…

ברור, שאדם קרוב לעצמו, וגם לילדיו. לכן, הוא רואה אותם בראייה סובייקטיבית, ולא תמיד ראייה זו היא ראייה נכונה ומפוקחת. ולכן יש להתייעץ עם מביני דבר, עם אנשי חינוך, ועם רצון כן ואמיתי ופעילות ראויה – הקב"ה יסייע.

מעניין לגלות במכתב זה, שלא תמיד הנטייה של ההורים היא להגן על ילדם. לפעמים הנטייה היא להחמיר. ייתכן ומפריעה להורים הנהגה מסוימת, ואולי חוששים הם לשמם הטוב, או שאינם פנויים מספיק רגשית להבין את התנהגותו של הילד, ומאשימים!

בסדנה עם בנות מקורבות בנושא כיבוד הורים, עלה העניין שעבור חלק ניכר מהבנות, מצווה זו היא האתגר! כמה מן הכאב יש בדבר, שהרי באופן טבעי הורים אוהבים את ילדיהם, ומשתדלים להעניק להם, אך כנראה שיש הרבה מעידות בדרך.

הורים עסוקים בבעיות של עצמם, ואינם מתפנים רגשית לראות נכוחה את הילד. ההורים נפגעים מהתנהגות מסוימת של הילדים, ובמקום לנהוג כ"גדולים", להתעלות מעל הבעייתיות, הם משתמשים בכוח הסמכותיות לאו דווקא להבנת הילד ולהגנתו. אם הילד, לדוגמא, "שובב", הרי במסגרות החינוכיות הוא כבר יקבל את הערות המורים או המורות, לפחות שהאם תשמש לו מקור של אהבה, הבנה והגנה…

ניתן לראות[8] שהרבי אינו מקבל את הכינוי "ילד שובב" כסטיגמה שלילית[9]:

"בנוגע להנהגה שקוראה "שובב" – רגיל זה ביותר, ובפרט בילד ראשון. ובמילא אין להתרשם מזה כלל, ואיך לשפר הצריך שיפור בזה – מחנכים מנוסים בזה יורום על פי נסיונם".

ותתצב אחותו – יש לנו הנשים הכח

כאמהות עלינו לדעת, שהקב"ה העניק לנו את הכוח ואת התבונה לחנך את ילדינו כראוי, עלינו רק לממש כוחות אלו. כאשר אשה מתאמצת ועושה השתדלות, הקב"ה מסייע בידה. ניתן ללמוד זאת מבת פרעה:

אילו היה זה סתם מישהו שרואה את התיבה משייטת במרחק, הוא לא היה עושה מאומה. 'מסכן', היה מניד ראשו והולך, 'ה' ירחם'. אך מה עושה בת פרעה? "ותשלח את אמתה" – היא השתדלה בשביל הילד. ונעשה לה נס, וה' האריך את היד שהיא שולחת לעבר המים, עד לאורך הנדרש.

היא שולחת את אמתה – זהו כוח נשי מובהק. אל תאמרי: "קצרה ידי, אין ביכולתי לעשות כלום", השתדלי. ואז תראי: הבא להיטהר – מסייעין בידו!

ה' מעריך את האשה שמעמקי הייאוש שלה עושה עוד מאמץ לשלום בית. שבמאמץ עליון מנסה שוב להתחבר לילד שכל כך רחוק ממנה, משייט לו בתיבה על מים סוערים. כמה גבורה צריך עבור זה, ויש לך, האשה – גבורה, כי את 'חיה',

"כי חיות הנה", נאמר עלינו. אשה במצבי לחץ מוציאה מעצמה כוחות של חיה – של לביאה.

יש לך, האשה, המון כוח! לכוח שלך קוראים בפרשתנו 'ותתצב'. כפי שמרים מתייצבת על שפת היאור ולא מסירה את עיניה מהתיבה המשייטת במים הסוערים, יש גם לך כוח של יציבות במים קשים, שלא נדע.

מרים רואה את אחיה שעוד מעט טובע. היא מאמינה בכל לב שיהיה טוב, היא נושאת תפילה לשלום התיבה, ומתייצבת מרחוק לראות מה יקרה עם אחיה. זהו כוח נשי, כי בעוד שלאיש שנברא מעפר קל ליפול ולהתייאש, לנו שנבראנו מן הצלע יש את התכונה המופלאה של היציבות. נשים דעתן קלה, בקלות אנחנו מסתגלות לשינוי נסיבות.

אין נסיון קשה יותר מאשר 'ותתצב', נסיון הסבלנות הנורא. לעמוד, לצפות ולחכות. אבל את אף פעם לא לבד.

גאווה חסידית יחד עם גבולות ברורים

ר' מענדל פוטרפטס סיפר, שהיה מלמד ב'חדר' שהביט וראה שילד מבקש מחברו עפרון לכתוב, אך הוא סרב ולא נתן לו. למחרת היה סדר שלמדו בו את פירוש המילים, והיו בוחנים את הילדים.

המלמד ביקש מהילד הסרבן שיפרש את "מה טובו". "מה" – מתרגם הילד "וואס". עונה לו המלמד: "מה" פירושו, שכאשר ילד מבקש מחברו עפרון נותנים לו… תחזור על ההסבר… מה פרוש "טובו"? – הילד מנסה להסביר, והמלמד בשלו – "טובו" פירושו, שכאשר הילד מבקש עפרון נותנים לו… חזור על הביאור… וכך כל מילה ומילה.

בדור זה יש לומר במפורש לילד מה דורשים ממנו, לפרט לו. אין צורך שיהיה זה באופן של מוסר, אלא ניתן להגיש לו זאת באופן חסידי, מתוך אהבה ומתוך תחושה של: "לא מתאים" – לא מתאים לילד חסידי להתנהג כך וכך.

יש פסוק שאומר: "זבובי מוות יבאיש .. שמן רוקח"[10] – כלומר, זבוב קטן יש בכוחו להבאיש את השמן הטוב – שמן הבושם. מעשה לא ראוי מקלקל. אך יש פירוש נוסף: היות והשמן מיוחד מאוד, לכן כל דבר קטן יכול להזיק לו. יין יקר במיוחד אינו ניתן בכוסות פלסטיק, כי הפלסטיק מזיק ליין המשובח.

בחינוך החסידי יש להדגיש את ה"גאווה החסידית", יחד עם גבולות מאוד ברורים. כשם שילד זקוק לגבולות במישור של זמני אכילה, שינה ועוד, כן הוא זקוק לגבולות ברורים בענייני קדושה – יש להקנות לו ערכים ברורים של ניצול הזמן, של חשיבות לימוד התורה וההשקעה בה, של סיוע לחבר בעת הצורך ועוד.

לדרוש ולסמוך

אך יחד עם זאת חשוב להעניק לו את הבחירה בתוך הגבולות. דוגמא בענייני אוכל –

חשוב שהילד יאכל, אך אין לכפות עליו את האכילה, כפי שהיה נהוג בעבר, שהאם הייתה רצה אחרי הפעוט, שיאכל עוד כפית דייסת קוואקר. אם אין הוא מוצא טעם בסוג מסוים של דג, והאם מעוניינת שיאכל דג בשבת, אז שתנסה סוג אחר. לתת לו את זכות הבחירה.

יש זמן של משחק. הגבולות הם ברורים, אך בתוך זה יש להעניק לילד את זכות הבחירה, איזה משחק הוא מעוניין לשחק. לדרוש מהבת ללבוש בצניעות בגד הראוי לבת חסידית – ולסמוך עליה שתבחר לפי טעמה, ותזכור שהחשוב ביותר הוא מותג ה"צניעות". רק כאשר אין זה עומד במבחן, אז בתבונה יש לנהוג באופן של להורות באצבע. גבולות ברורים עם הרבה אהבה.

לטוב יש מניעות ועיכובים

יש להעניק לילד את הידיעה, שלכל דבר של קדושה יש מתנגדים – מניעות ועיכובים, ואל לו להירתע מהם. כמשל הבעל שם טוב[11]:

מלך אחד הודיע לכולם, שכל מי שיבוא יגיע למקום מושבו, מושב המלך, יעניק לו מתנות רבות מאוד ויעשירנו עושר רב, וכן יגדילו בכל מיני גדולה. אנשים רבים שרצו לבוא למקום מושב המלך, ראו שסביב לו נבנו מצודות גדולות, ואי אפשר כלל להגיע למקום מושב המלך בעצמו. אחדים שחשבו להגיע למלך, כיון שראו את המצודות, נבהלו וחזרו מיד. אחדים נכנסו מעט, עברו מצודה ועוד מצודה, אך לבסוף נרתעו גם הם וחזרו.

בא בן המלך ואמר: יעבור עלי מה, ואני מוכרח להגיע אל אבי! כך התחיל ללכת ממצודה למצודה, לא הביט כלל על הקושי שיש בזה, עד שעבר את כל המצודות. כיוון שעבר אותם, ראה שאין שום מצודה כלל, וכל מה שנראה הוא רק למראית עין.

הדרך הבטוחה להצלחה

כך יש להבהיר שכל המניעות והעיכובים הם אך ורק למראית עין, על מנת שנתגבר עליהם וכך נוכל להגיע קרוב יותר אל המלך. נזכור שהרבי נתן לנו כלי למשימה הנפלאה של חינוך, בשם הרבי הרש"ב[12]:

"כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבט אם הוא גדול בתורה או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".

חצי שעה להתעמק ולחשוב בריכוז מלא על חינוך כל אחד ואחת מהילדים, זו הדרך הבטוחה להצלחה! 30 דקות מלאות של זמן איכות: מה מרחב הבחירה המתאים למוישל'ה ומהו הגבול שלו זקוק יענקל'ה, איך נציב את הגבולות מתוך אהבה וחיבוק לרבקי ואיך נעשה זאת נכון גם למלכי הבוגרת יותר, כי אסור לשכוח, שבמרוצת השנים היא גדלה, ועימה גם הדרך לחינוכה. האם יש העדפה של ילד אחד לגבי שאר האחים? איך למנוע קנאת אחים?

איך להעניק לילד את התחושה, שבשביל אמו הוא החשוב ביותר? איך נשכיל לשלב נכון בין בריאות הנפש של ילדינו, מתוך חינוך חסידי פנימי הנובע מאווירה הולמת ויצירת תנאים מתאימים בבית, לבין חינוך פרטני, שעניינו להורות באצבע את האסור והמותר את הטוב ואת הרע, ולהוביל נכון את מה שנראה ביניהם.

ומעל הכל אל לנו לשכוח לכתוב לרבי לדווח, לבקש על כל אחד ואחת, זה עוזר! לשאת תפילה לריבון עולם שבעזרת ה' נעשה ונצליח.

תפילה לנחת אמיתי

להלן קטע מתוך תפילת השל"ה הקדוש:

"מכאן אבוא אליך ה' מלך מלכי המלכים, ואפיל תחינתי, ועיני לך תלויות עד שתחנני ותשמע תפילתי, להזמין לי בנים ובנות, וגם הם יפרו וירבו הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות. לתכלית שהם ואני כולנו יעסקו בתורתך הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך, לאהבה וליראה את שמך..

"כי על כן באתי לבקש ולחנן מלפניך, שיהא זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר.. אך שלום ואמת וטוב וישר בעיני אלקים ובעיני אדם. ויהיו בעלי תורה .. מארי מצווה, מארי גומלי חסדים, מארי מידות תרומיות, ויעבדוך באהבה וביראה פנימית לא יראה חיצונית .. ותן לכל גוויה וגוויה מהם די מחסורה, ותן להם בריאות וכבוד וכוח, ותן להם קומה ויופי וחן וחסד, ויהי אהבה ואחווה ושלום ביניהם, ותזמין להם זיווגים הגונים מזרע תלמיד חכם מזרע צדיקים, וגם זיווגם יהיו כמותם בכל אשר התפללתי עליהם".

מקורות