אב

השם "אב" הוא בבלי או פרסי. כשם בבלי פירושו אש, קדח, והוא בא לתאר את החודש כחודש חם. כשם פרסי פירושו הפוך – מים, ואף הוא בא לתאר את החודש כחודש חם שבו בני אדם צמאים למים. מבחינת המסורת היהודית, שני הפירושים הללו, אש ומים, מתארים את ימי החורבן שבהם "באנו באש ובמים"[1].

יש דורשים נוטריקון א"ב: אדום ובבל – שתי הממלכות שהחריבו את בית המקדש הראשון והשני, כפי שנאמר ב"על נהרות בבל": "בת בבל השדודה" ו"זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם"[2],

יש מפרשים שרואים בשם אב סמל לחורבן, והם מספרים שהשם "אב" ניתן לחודש החורבן כדי להסביר למה קיבל עליו את התפקיד להעניש את בני ישראל שחטאו – הוא עשה זאת כפי שעושה אב לבניו, לטובתם, לחנכם ללכת בדרך טובה, כפי שנאמר "חושך שבטו שונא בנו"[3]. חודש אב הסכים לכך רק אחרי שניחמו אותו והבטיחו לו שהמשיח, ששמו "מנחם", יוולד ביום החורבן, ושיום החורבן ישמש לעתיד כיום מועד, כפי שנרמז במגילת איכה "קרא עלי מועד"[4], ומשום זה נקרא החודש בשם "מנחם אב".

החודש החמישי

אף על פי שהתכוון אב לטובה, מזלזלים ביוקרתו ואין מזכירים אותו במקרא, ואפילו בספר עזרא הוא נקרא בשם "החודש החמישי"[5] אף על פי שבזמנו כבר קראו אותו בשם "אב".

במקומות רבים אין מברכים את החודש הזה וקוראים עליו את הפסוק: "במספר ירחים אל יבא"[6], ויש לכך אסמכתא ממשה רבנו שבשעה שבירך לפני מותו את כל השבטים הוציא את שמעון, שהוא השבט של חודש אב ושבו תלה את אסון החודש, ולא בירך אותו, כפי שנספר בהמשך.

לפי האגדה פושטים השמים בחודש זה את שמלת האור שלהם, שמים שק כסותם ונעשים קודרים ואפלים כפי שהיה ביום החורבן, שבו הקב"ה "הלביש שמים קדרות ושק שם כסותם"[7], כיבה את כל הכוכבים והמזלות והפנסים שבשמים, "שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם"[8], סתם את כל החלונות, כיסה את כל השמים בענן אבק רגליו והסתתר במסתרים לשבת בדד ולידום, לבכות מפני גאוותם של בני ישראל שניטלה מהם ומפני גאוותו שלו – בית המקדש שניטל מן העולם.

שלוש דמעות הוריד ומוריד הקב"ה באותו החודש: אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על צערם של בני ישראל. משום כך אמרו חז"ל: משנכנס אב ממעטין בשמחה[9].

אולם מפני היות פנימיות החודש חודש רחמים, יש למעט העצבות על ידי שמחה ובמיוחד בדורנו דור הגאולה שנזכה מיד ממש לראות את בית המקדש בתפארתו.