בנימין שבטו של החודש

מטה בנימין הוא השבט המופקד על חודש כסלו.

יחד עם שני השבטים הקודמים לו בלוח, אפרים (בתשרי) ומנשה (במרחשוון), חנתה שלישיית צאצאיה של רחל במדבר במחנה השבטים השלישי, תוך שהם קובעים לדורות את השבטים של תקופת תשרי.

ולמה, שואלים חכמי הדרוש, לא הניחו את בנימין בחודש מרחשוון, שבו יצא לאוויר העולם ובו נפטרה אמו, אלא דחוהו לחודש שלאחר מכן? והם עונים: משום שלא רצו לצער את בנימין – שעליו אמר משה שהוא "ידיד ה'"[1], ולתת לו חודש מר ונמהר, הוא חודש מרחשוון.

מעבר לכך, בית המקדש שכן בחלקו, בנחלתו של בנימין – "ובין כתפיו שכן"[2], משום כך ראוי הוא שיפקידוהו על החודש שבו טיהרו גיבורי החיל, בני שבטי בנימין, יהודה ולוי, את המקדש מגילולי היוונים, וביערו ממנו את תועבות המתייוונים.

ייחודו של בנימין

בנימין הוא מאישי התנ"ך העלומים. במושגים מודרניים אין הוא גיבור, כי אם "אנטי גיבור". אין בו ממנהיגותו של יהודה, מ"צפנת פענח" של יוסף, מרוגזם של לוי ושמעון או מלבטיו של ראובן. על פי פשטם של המקראות אין הוא אלא הבן הצעיר, שאמו מסרה את נפשה למענו ושהכל מבקשים לגונן עליו. קולו אינו נשמע. אף על פי כן שבטו של בנימין הוא מן החשובים, הבולטים ואפילו הסוערים שבין שבטי ישראל. אין הוא נרתע ממלחמת אחים. הוא נאבק בכל כוחו נגד דוד על המלוכה, ובכל זאת משכיל לכרות ברית נצחית עם יהודה, ואף זוכה לחלוק עמו את בית המקדש, הנמצא בנחלות שניהם.

בנימין הוא היחיד בין שבטי ישראל שנולד בארץ ישראל. כל אחיו נולדו בבית לבן הארמי וגדלו בצל תרבותו החטאה, ובנימין נולד ונתגדל כל ימיו בביתו של יעקב אבינו.

בנימין גם הידר במצוות כיבוד אב יותר מכל השבטים, שכל בני יעקב פנו איש לדרכו, עזבו את בית אביהם והקימו את משפחותיהם. רק בנימין, צעיר הבנים, נשאר אצל אביו לשמשו.

בנימין היה היחיד במחנה יעקב שלא השתחווה לעשו: "ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין, ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו"[3], אבל בנימין עדיין לא נולד אז ולא השתחווה.

חז"ל הפליגו בשבח תכונותיו של בנימין הצדיק ואמרו כי מת רק בעטיו של נחש, וכי לא שלטה בו רימה ותולעה. רק עליו נאמר שבח זה, ולא על אף אחד מאחיו. וזה לשונם: "תנו רבנן, שבעה לא שלט בהן רימה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, מרים ובנימין בן יעקב… תנו רבנן: ארבעה מתו בעטיו של נחש [רש"י: בעצתו של נחש. כלומר: לא היו ראויין למות, אלא שנגזרה מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש…], ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד"[4].

מלחמת בנימין בעמלק

דווקא על שבט בנימין הוטל התפקיד הקשה: להילחם בעמלק. מה שהחל שאול סיים מרדכי היהודי, איש ימיני, בשושן הבירה.

כאמור, בנימין היה היחיד שלא השתחווה לעשיו, לכן נבחר דווקא הוא להילחם בעמלק, שרק בכוחו היה לעמוד מול עמלק ולא להיכנע לו.

ומעשי אבות סימן לבנים. מרדכי היהודי, איש ימיני היושב בשער המלך בשושן הבירה, לא יכרע ולא ישתחווה להמן בן המדתא האגגי. נתמלא המן חימה ואמר לו: "מרדכי, למה משנה אתה ממעשי אבותיך? שהרי זקנך יעקב, ונשותיו, וסבתך רחל עמהם, ואף בניהם, השתחוו לו, לזקני עשיו". השיב לו מרדכי: "אדרבא, מנהג זקני בידי; שהרי בנימין לא כרע ולא השתחווה לעשיו. ולא עוד אלא שזקני, שאול בן קיש, נצטווה למחות את זכר עמלק, וניצח את זקנך אגג וכל צבאו. אף אני לא אכרע ולא אשתחווה, ועוד אראה, בחסדי ה', במפלתך"[5].

בנימין – הראשון במלכות

זכה בנימין להיות ראשון במלכות: "ויהי איש מבן־ימין ושמו קיש… ולו היה בן ושמו שאול, בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבה מכל העם"[6], וכן בהמשך: "ויאמר שמואל אל כל העם: הראיתם אשר בחר בו ה', כי אין כמהו בכל העם, ויאמרו: יחי המלך!"[7].

המלכות עברה, אמנם, מבנימין ליהודה – נלקחה משאול וניתנה לדוד ולזרעו – אך שאול, ראשון המלכים בעם ישראל, זכה להשלים את תנופת ההתנחלות בארץ ישראל ולהכשיר את העם והארץ לשלב הבא בתולדותיהם, שלב הממלכה. הוא נלחם בפלשתים, הדף אותם ממרכז הארץ והניח את היסודות למלכות בית דוד.

בית המקדש בשבט בנימין

האחים זיהו את בנימין עם אמו רחל. הם מצאו בין השניים לא רק דמיון שבדיוקנאות, אלא גם דמיון שבתכונות הנפש. האחים דרשו זאת לגנאי, ולא לשבח, כפי שמובא במדרש[8] המתאר את תגובתם כשמצאו את הגביע שטמן יוסף בשקו של בנימין: "היו עומדין ומחבטין [=מכים]            לבנימין על כתפיו, ואומרין לו: גנבא ברא דגנבתא [=גנב בנה של גנבת], ביישתנו! בן אמך את. כן ביישה אמך את אבינו [כשגנבה את התרפים של לבן]", ובשביל אותן המכות שהיכוהו בכתפיו – זכה שיבנה בית המקדש בחלקו ותשרה שכינה בין כתפיו, שנאמר: "ובין כתפיו שכן"[9].

קברו של בנימין

בהיותי מנכ"ל משרד הדתות נתתי את לבי לאתר את המקומות המקודשים לעמנו שנעלמו מן העין ומן הלב ברבות הימים, לאחר שגלינו מארצנו. עם כניסתי לתפקיד החלטתי כי בשובנו אל הארץ מחויבים אנו לחדש את הקשר אל זיכרונות האומה, ולשקם כל מה שרק אפשר מן המקומות המקודשים וקברי האבות. כך נהגתי גם לגבי קברו של בנימין. זיהויו של הקבר ליד כפר סבא נראה לי מהימן, על סמך עדויות שונות. פעלתי בצוותא עם חבורה של חסידי ברסלב ושל מקובלים, שדחקו בי לטהר את הקבר ולהחזירו לעמנו. ואמנם, לאחר ששיפצתי את המקום, קיבצתי קבוצה של תלמידי חכמים שיעסקו שם בתורה. אף חידשתי את מנהג העלייה המסורתית לקבר. אחד מן האדמו"רים יעץ לי לעשות להקמת שכונה יהודית בסמוך לאתר הקבר.