על מהותו של יום

על יום נישואי הרבי והרבנית בי"ד כסלו תרפ"ט בוורשה, אמר הרבי: "הוא היום שקשר אותי אתכם" ביום זה נהיה הרבי החתן בבית הנשיאות, חתנו של הרבי הריי"צ עם בתו הרבנית הנכבדה מרת חיה מושקא נ"ע.

לאחר סדר קבלת הפנים אמר הרבי הריי"צ, כי לאמיתו של דבר היה רוצה לברך ברכת "אוזר ישראל בגבורה", אולם כיוון שכבר ברך היום לכן לא יחזור ויברך. לאחר מכן חגר לרבי את האבנט (גרטל) ואמר לו: "הנני קושר אותך אלי בזה ובבא" (בעולם הזה ובעולם הבא).

לפני החופה, כאשר נשאל הרבי הריי"צ על טיבו של החתן, אמר:

"את בתי נתתי לאיש. הוא בקי בבבלי ובירושלמי. יודע ראשונים ואחרונים ועוד ועוד ועוד. בשעה ארבע לפנות בוקר אינו ישן לעולם: או שעדיין לא הלך לישון, או שכבר עמד משנתו"".

חסידים מספרים[1], כי פעם בעת שהרבי הרש"ב שוחח עם זוגתו, הרבנית שטערנא שרה, בדבר הצעת נכבדות לנכדתן הרבנית חיה מושקא, נענה הרבי ואמר: "יש לחשוב על בנו של לויק" – 'לויק' הוא כינוי בפי חסידים, של הגאון החסיד המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, רבה של יקסרינוסלב, אביו של הרבי.

כאשר הרבי הריי"צ לאחר המאסר אמור היה לעזוב את ברית המועצות עם בני משפחתו, צורף השם הרמ"ש, כשליד השם צויין שהוא המיועד להיות חתנו של הרבי. אמרו לריי"ץ: וודאי לא תהיה בעיה למצוא חתן אחר לבתו גם מעבר לגבולות המדינה. על כך השיב הרבי הריי"צ בצורה ברורה וחד משמעית: "חתן כזה אי אפשר למצוא!"

"עשרת הכללים" להעצמת התקופה

יש תקופות מיוחדות שלא ניתן לחזור עליהן ולשנותן. כמו התקופה בה מצאו בני הזוג כל אחד את חלק הנשמה שלו – ועומדים הם לפני הרגעים הנשגבים של חופה וקידושין! הרבי מכנה זמן זה "יקר מכל יקר", כיון שההכנה אז משפיעה על כל משך ימי החיים[2]. ואכן מציין הרבי שיש לשמור על הזמן ולנצלו ולמלאותו בתוכן של עניינים רוחניים.

מסופר על חתן שעבר לפני הרבי, והרבי שאלו – איך ההכנות לחתונה? והוא החל לומר – עדיין לא הספקתי לקנות את זה ואת זה וכו', ענה לו הרבי – התכוונתי בקשר להכנות הרוחניות. לחתן אחר שקבל על כך שעדיין לא הספיק להתכונן כדבעי בהכנות הרוחניות, עדיין לא למד מספיק וכו', ענה לו הרבי – ומה בקשר להכנות הגשמיות?

במיוחד על הכלה לזכור, שכהכנה נכונה לנישואין עליה למצוא את האיזון – מילת מפתח בנישואין בכלל, ובתקופה זו בפרט. איזון בין ההכנות הרוחניות לבין ההכנות הגשמיות. תקופה זו מהווה הכנה, ומטבע הדברים ככל שקדושה שורה במקום כך הצד שכנגד מנסה לקלקל. כי זה לעומת זה ברא אלוקים. יש להיות מודעים ליוקר של התקופה, ולצלוח אותה בשלום!

נתבונן ב"עשרת הכללים" המהווים העצמה של תקופה זו. כללים אלו ראשיתם בהבנת מושג הווארט – ה"לחיים", ועד לשבת האחרונה בתקופה זו – שבת חתן/כלה.

1. ווארט

בזמן שהוסכם על ידי החתן והכלה להשתדך נוהגים לבקש את הסכמתו של הרבי או להודיע על כך לרבי במכתב באגרות קודש. אחר כך עורכים מסיבת "ווארט", שתרגומה בעברית – מילה. נותנים את המילה וההתחייבות להינשא זה לזו.

ווארט – זו המסיבה ואמירת ה'לחיים' לשמחה הגדולה של קשורי התנאים. לדעת אדמו"ר הזקן זו סעודת מצווה, שניתן לצאת ידי חובה במזונות בלבד. החתן או אחד המשתתפים אומר דברי אלוקים חיים – חסידות או שיחה. עורכים קניין סודר, כלומר החתן וכן הכלה, כל אחד ואחת לחוד, מרימים סודר, כגון מטפחת הניתנת על ידי הרב אל מול עדי הראיה, ואחר כך שוברות האמהות צלחת (עטופה), ואז קוראים "מזל טוב! מזל טוב!" ובקניין זה הם מקבלים על עצמם להינשא זה לזו וקובעים זמן חתונה.

שבירת הצלחת היא על מנת לא לשכוח בשמחה הגדולה את צער חורבן בית המקדש. וכמו כן לרמז, כשם ששבירת צלחת חרס היא דבר בלתי הפיך, כן גם השידוך הוא מצב קבוע שיביא בעז"ה לנישואין ולבנין עדי עד.

בתקופה זו שבין ה'לחיים' לחתונה, נקראים החתן והכלה "משודכים", וניתן בפרסום לומר: "באו בקשרי השידוכין". יש לדייק ולא לומר או לכתוב "מאורסים". וכך כותב הרבי[3]:

"ישנם כאלה שכשרוצים להודיע על קישורי תנאים בין חתן לכלה, כותבים ומפרסמים שפלוני בן פלוני ופלונית בת פלונית "נתארסו", שזהו פשוט ענין של עם הארציות. מכיוון שב"אירוסין" נהיית האשה לאשת איש בנוגע כל הדברים וזה נוגע גם לדיני נפשות, מה שאין כן כאן, המדובר אודות ענין הנקרא קישורי תנאים, שם המובא בפוסקים".

יש עניין לשלם דמי שדכנות בווארט, ועל כל פנים לא יאוחר מזמן החתונה.

2. זמנים – קביעת זמן החתונה

מבחינת קביעת זמן הנישואין, כותב הרבי[4]: "כל המקצר בזמן שבין ההחלטה והחתונה הרי זה משובח". אמנם בזמן המשנה, הכלה הייתה בי"ב החודש שבין ווארט לחתונה מתקשטת בתכשיטים ומקבלת 24 קישוטים כולל אביזרים, וזהו שנאמר[5]: "תשב איתנו הנערה ימים או עשור" ימים, כלומר שנה, או עשור – עשרה חדשים. המדובר רק בכלה צעירה, אך כלה בוגרת מגיל שתים עשרה וחצי,' הייתה ממתינה רק שלושים יום.

על פי חסידות – זמן זה מיועד לזיכוך המידות, והוא שנאמר במגילת אסתר: "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים". בימינו, עבודת זיכוך המידות אמורה להיעשות בזמן הקצר שבין ה"צלחת" ל"טבעת".

בעבר היו מקפידים לא להינשא בזמנים מסוימים, כמו בחודש מר חשוון וכן בחודש טבת, או במחצית השניה של החודש, כאשר הירח מתמעט, חוץ מחדשים: כסלו, אדר ואלול שבהם נהגו לערוך חתונות בכל החודש.

היום, כיון שהוראת הרבי היא לקצר את זמן ההמתנה, לא מקפידים על זמנים מיוחדים אלו, וכפי שהורה הרבי עצמו בתקופות מאוחרות יותר.

3. פגישות

הפגישה עצמה צריכה להיות בצנעה ללא פרסום, ובד בבד בזהירות שלא לעבור חס ושלום על איסור יחוד – לא להיות ביחד בדירה ריקה או במקום שאין אנשים. כן יש להקפיד בנושאי השיחה, שיהיו ראויים ומתוקנים. יש נושאים שיש להשאירם לאחר הנישואין, והממעט בזה וכיוצא בזה – הרי זה משובח[6]. כמובן יש לזכור שהם אסורים ביניהם בכל קרבה. אם סיבה חשובה מכריחה פגישה ביניהם – ישתדלו ללמוד עניין מסוים בתורה באותו מעמד[7]. יש לזכור שזוהי צומת הדרכים שתוביל בעזרת ה' למפגש לכל החיים!

כיון שעל פי ההלכה, עיקר ההיתר לפגישות הבחור והבחורה, הוא משום שפגישתם היא למטרת קידושין, כמו שנאמר[8] שאסור לקדש את האשה עד שיראנה, לכן מזמן ההחלטה יש למעט בפגישות כמה שיותר. כן ראוי לא להרבות בשיחות טלפון, אלא לקבוע להם זמן קבוע, כמו פעם בשבוע.

4. הכנות רוחניות

מסופר על כנר בעל שם, שהכינור איתו השתמש היה שווה למעלה ממיליון דולר, ורבים היו משלמים שכר הגון על מנת להיכנס לאולם הקונצרט וליהנות מנגינותיו. לשם מחקר, ביקשו ממנו לנגן באותו כינור מעולה ברחוב, בלבוש פשוט, באופן שלא יזהו אותו בקהל הרחב. הכנר נגן ופרט על הכינור, אך לא היה מי שהאזין אליו… ואחרים אף נדו לו בראשם! מה קרה? מה גרם לשוני בהתייחסות הקהל? אלא, שהייתה חסרה כאן התפאורה!

לכאורה, הרי זה תמוה. אנשים נהנים ממוזיקה עריבה, ומה הקשר אל התפאורה? אלא, שאנשים בעולם החומרי כשלנו חיים בתפיסה שגויה. מסתכלים על התפאורה ולא מסתכלים על המהות! הרבי הריי"צ מכנה את העולם הזה בשם: "עלמא דשקרא"!

כך קובל הרבי גם בקשר להכנות לחתונה. שמים דגש על הכנות גשמיות, על התפאורה, ושוכחים להביט ולהתכונן אל המהות!

עם כל ההכנות הגשמיות, יש לזכור שזו תקופה שבה יש לעלות ולהתעלות.

הרבי דיבר על כך שיש לערוך חשבון על כל העוונות שעבר במשך כל ימי חייו, ולעשות תשובה עליהם. ללמוד תורה ולקיים מצוות בהידור, להוסיף בצדקה ולעסוק בעבודת התפילה. החתן עליו להשלים, או לפחות להתחיל, סמיכה לרבנות, וללמוד "ראשית חכמה". הכלה עליה ללמוד הלכות הצריכות לה, במיוחד טהרת המשפחה, תוך מודעות שבה תלויה השמירה והטהרה וממילא אף הקדושה, ועד אשר היא משפיעה גם על בעלה המיועד.

כאשר הציעו לפני אדמו"ר האמצעי מספר שידוכים, העדיף את השידוך שיוכל לבוא לידי פועל מוקדם ככל האפשר[9], כיון שלא הייתה לו סבלנות להמתין למאמרים שישמע לרגל החתונה!

אומר הרבי[10]:

"מהחתנים שבימינו, אי אפשר לתבוע שכל ענין החתונה יהיה נוגע להם רק כדי להרבות אור החסידות בעולם… אבל לכל הפחות תובעים מהם שלא ישכחו אודות דין מפורש – שמובא לא רק בתורת החסידות, אלא גם בנגלה דתורה, ונפסק להלכה – שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו שעבר במשך כל ימיו. ובזמן שכזה – מה לו לחשוב ו"טומלען זיך" בכל הענינים החיצוניים. בזמן זה מוטב להרבות בתשובה, כדי שימחלו לו על כל עוונותיו!

"ומה שחושב שעליו להיות טרוד בענינים אלו, כדי שחתונתו תהיה כמו אצל שאר בני אדם… – הרי רואים אנו כבר בחתונה הראשונה, חתונתו של אדם הראשון, שלא זו בלבד שלא היו תמונות צבעוניות, אלא אפילו תמונות ב"שחור לבן" לא היו… אלא היה כולו טהור, ואף על פי כן הייתה החתונה בהצלחה!…

"כל המדובר לעיל – אינו בבחינת "בדיחה" ("דזשאק") ואינו "דרשה", אלא הכוונה היא כפשוטו, בנוגע לפועל ממש.

"כיון שנוכחים כאן כמה וכמה חתנים, וכן כמה שיהיו חתנים בתוך מספר שבועות – עליהם לדעת שאין להם לבלבל את עצמם בכל הענינים הנ"ל. כל המלאכה בענינים הנ"ל צריכה להיות נעשית על ידי אחרים, ואילו החתן והכלה עצמם צריכים לעסוק לא בטפל, אלא בעיקר.

"והרי העיקר הוא – שהחתונה תהיה בשעה טובה ומוצלחת, ושיהיה "בנין עדי עד". והבטחת דבר זה אינה יכולה להיות על ידי "תמונות" וכדומה… אלא על ידי לימוד תורה, קיום מצוות בהידור, התעסקות בעבודת התפילה ותשובה, ותשובה באמת.

"ישנו פתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הרשב"ץ: "הוא כבר מחל לעצמו"… הוא עושה "חשבון" שברגע אחד יכול הוא להפוך מרשע גמור לצדיק גמור, ובמילא הרי הוא כבר "מוחל לעצמו"!… אלא התשובה צריכה להיות באופן שהקב"ה ימחל לו, תשובה אמיתית – ודווקא על ידי זה אפשר להבטיח שהחתונה תהיה בשעה טובה ומוצלחת, ו"בנין עדי עד".

"ביום הנישואין מתגלה אור הסובב כל עלמין (שלכן נותנים טבעת עגולה, סובבים סביב החתן וכו'), אור נעלה מאוד שלמעלה מסדר השתלשלות, שבמקום זה אין מקום לעוונות ופגמים ולכן נמחלים לאדם כל עוונותיו. וכבר קודם הנישואין נמשך מאור נעלה זה, על כן יש לנצלו כראוי. לכן כדאי לקבל מצווה מסוימת לנהוג בה בהידור".

ניתן להקביל את יום הנישואין ליום הכיפורים, שבו נמחלים עוונותיו של אדם. אך לפני כן יש הכנה – חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה – זוהי התקופה שבין הצלחת לטבעת!

יש להרבות בזמן זה בתפילה ובתחנונים ולזכור את העוצמה של התפילה, שהרי על לאה אמנו נאמר שהיו אומרים: הקטנה לקטן (רחל ליעקב) והגדולה לגדול (לאה לעשיו), והיא על ידי התפילה והדמעות, "ועיני לאה רכות", זכתה להפוך את מזלה, להינשא ליעקב אבינו, ולהיות אם לששה שבטים בישראל!

5. קדושה וטהרה

על החתן והכלה להחליט, שהבית שיבנה יהיה מבוסס על יסודות הקדושה והטהרה. יש להחליט שהבית יהיה מנוהל על טהרת הקודש – המוזיקה בבית תהיה מוזיקה של קדושה, התמונות שיתלו יהיו מתאימות, שיהיה בית מלא ספרים כפשוטו – שקירותיו מכוסים ספרי קודש! ספרים שילמדו בהם. הוידיאו שיחזו, יהיה רק בענייני קדושה. ההתקשרות אל הרבי תהיה ה"מוטו" העיקרי.

זהו הזמן כמובן לעשות תשובה, שעיקרה הוא קבלה על להבא, שהבית יתנהל בדרך התורה והחסידות, ויהיה מגדלור להפצת היהדות והחסידות. יחד עם הזהירות מהעניינים השליליים, כגון: אינטרנט וכל מרעין בישין.

קדושה ־ עניינה שייכות, ונישואין יוצרים שייכות: "הרי את מקודשת לי"!

עליהם לצייר בדמיונם את הבית שקדושה ואהבה שרויים בו, ובעזרת ה' יקיימו את המימרה במלואה: "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" – בית מלא שמחת חיים, שמחה של בית מבורך בילדים, בית של שליחות, בית של תורה, בית שחיים בו משיח!

6. הכנות גשמיות

לצד ההכנות הרוחניות העיקריות, יש צורך בהכנות גשמיות לקראת החתונה. נשים במיוחד אמונות על השילוב בין ניגודים. יש גם לזכור את העיקר מול הטפל, כאשר רוב ההכנות הגשמיות מיועדות ליום החתונה, שאמורה להיות מספר שעות בלבד, לעומת הכנות רוחניות, שהשפעתן היא לאורך זמן.

הרבי מטיל את כובד האחריות של ההכנות הגשמיות על כתפי ההורים[11]:

"אמנם אי אפשר לדרוש מ"אביו של חתן ואמה של כלה" שיישבו במשך כל הזמן וילמדו "דרך חיים" או "צאינה וראינה", שהרי סוף סוף עליהם להכין את צרכי החתונה.

"אבל זאת תובעים מהם: א) שההכנות יהיו לא רק בענינים שישנם גם אצל אינם יהודים, להבדיל, אלא גם ובעיקר בענינים ד"ונפלינו אני ועמך". ב) גם בנוגע לשאר הענינים דצרכי החתונה – אפשר לעשותם ללא "הידורים", וכאשר יעסקו בענינים אלו בקרירות ("קאלטעהייט"), יהיה זה טוב יותר ("געזינטער") עבורם ועבור המסובים.

"אמנם, כל זה הוא בנוגע להורים: אבל מהחתן והכלה עצמם – תובעים שלא יהיו שקועים כלל ("זיי זאלן אינגאנצן ניט ליגן") בענינים הטפלים, כיון שענינים אלו יכולים להיעשות על ידי אחרים.

"כאשר יש צורך למדוד בגדים – בהכרח, אמנם, למדדם על החתן… אבל גם אז אין לו להיות שקוע בכך (ובפרט שבלאו הכי אין הוא יכול לראות בעצמו כיצד הבגד נראה עליו…), אף שהמדידה בפועל צריכה להיות על גופו, אבל בענינים אחרים, ובפרט להיות שקוע בהם – ודאי שאין לזה מקום, אלא צריך שיהיה לו בטחון בהקב"ה שכל הענינים יהיו כדבעי.

והוא עצמו יחשוב כאמור, רק על העיקר, והרי הדין הוא ש"כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך – ברכה מלשון המשכה (כמבואר בחסידות) – על העיקר ופוטר את הטפלה", היינו, שעל ידי זה שיפעל וימשיך את העיקר, ימשך בדרך ממילא גם הטפל".

הרבי מציין שההורים צריכים לרצות שילדיהם יעלו להם בטרחה בגופם, בנשמתם ואף בממונם:

בגופם – בענייני ההכנות הגשמיות (לא לומר 'את כבר גדולה, ויכולה להסתדר לבד'…).

בנשמתם – ענייני הכנות רוחניות (לוודא שהכלה לומדת הלכות הצריכות לה עם מדריכת כלות, ועוד).

בממונם – בהוצאות החתונה וההכנות אליה. הרבי אומר שיש עניין להוציא הוצאות לצרכי חתונה, גם כאשר הצד השני מוכן להעניק הכל.

כאמור, יש להבהיר לכלה שכאשר תשים דגש על העניינים הרוחניים, העניינים הגשמיים יזרמו מאליהם… כי הרי ניתן להסתובב פעמים רבות עד שמוצאים את הרצוי, וכאשר תפעל כראוי תראה ברכה בהכנות.

בקניית שמלת כלה וכן ביגוד, יש להבהיר את חשיבות הצניעות, שהרי הצניעות מחייבת ביותר בתקופה זו ולאחריה, שהרי קמחית זכתה לבנים כוהנים גדולים בזכות שלא ראו קורות ביתה שיער ראשה. עליה לרכוש פאה (באורך הולם), ולהחליט שכל יציאה מהבית תהיה בפאה בלבד. וכן עליה לרכוש מטפחות לבית, שתלבישן אף בעת השינה.

כמו כן יש לוודא ברכישת חדר שינה לרכוש מיטות רחבות, וכן שאין שתי המיטות מחוברות לאותה הדופן.

מחד, יש לבדוק את העדר הבזבוז והמותרות, ומאידך, יש לדאוג להכנות הגשמיות – לרכוש בגדים חדשים לחתן והכלה, לדאוג לכלים ראשונים, למצרכים בסיסיים – רשימות וארגון הם חלק חשוב בעשייה מתוך נחת ורוגע.

7. מתנות לחתן ולכלה

נהוג לתת מתנות לחתן ולכלה קודם הנישואין: תכשיטים – לכלה, למעט טבעת[12], וספרי נגלה וחסידות – לחתן, כגון ש"ס בבלי וכו'. גם יש לתת לכלה ספרי הלכה הכתובים בשפה ברורה ומובנת, ובהלכות הצריכות, כמו בנושאי: שבת, כשרות, טהרה, צניעות, תפילה וכו' (כמו שהיה נהוג לתת סידור "קרבן מנחה" שיש בו דינים השייכים לנשים).

כן מן הראוי שאחת המתנות שינתנו תהיה קופת צדקה (מהודרת), כפי שאומר הרבי[13]: "שינהיגו שב"בית החדש" יביאו גם מתנה הקשורה במצוות צדקה – קופת צדקה", ונהוג שמשפחת הכלה נותנת טלית לחתן לפני החתונה או ביום החתונה.

מתנות אלו לחתן ולכלה, יש שנותנים בזמן מסיבת ה"ווארט" ויש שנותנים סמוך לחתונה. אין לתת ישירות מהחתן לכלה, אלא שמשפחת החתן נותנת לכלה.

יש הנותנים פמוטות לכלה לקראת השבת הראשונה שלאחר הנישואין. יש לעורר את החתן והכלה – להודות על כל המתנות… ובוודאי לא לראות את השווער ובעיקר את ה"שוויגער" כאויבת, שהרי גם היא האם. והעיקר, אם החתן או הכלה היא זו שגדלה וחנכה אותם, וזו המתנה בעבורה!

8. מצב נפשי

היות וזמן זה הוא תקופת ביניים, והחששות ולעיתים אף ההתלבטויות, המתח והלחץ הם מאפייני התקופה, מטבע הדברים יש לראות תקופה זו כמצב משתנה, ולראות את הצד החיובי של המטבע. הרי זו תקופה יפה שלא תחזור. זה הזמן לעבודה עצמית ולעשיית "שינוי לטובה". דווקא בתקופה זו יש את הכוח הפנימי לערוך שינוי! כי כל שינוי מצריך גיוס כוחות…

כל אחת יודעת מהו השינוי שיועיל לה לזוגיות תקינה, שהרי: "יודע צדיק נפש בהמתו". זה הזמן להיות בשמחה, ושמחה זו עבודה – עבודת ההתבוננות.

לעיתים, פתאום מתחילים להיות סדקים בהחלטה הברורה, שהוא אכן ראוי להיות הבעל לעתיד. ולעיתים, צפים ועולים חסרונות, המעוררים חששות! עליה לדעת, שיש להניח את הטפל לצד הדברים העיקריים. כי כאשר מניחים את הטפל בצד, אכן העניין נעשה טפל, ואכן מגלים, שאין זה מפריע כלל וכלל, אלא רק עוד נסיון בדרך העולה בית א-ל!

מסופר על אחת המשפחות, שעמדה להשיא את בתם. בבוקר יום החופה מקבלת אם הכלה טלפון מאם החתן. היא מאוד מתנצלת, אך שכחה ליידע את הכלה על מנהג עתיק במשפחתם שהכלה נועלת נעל שחורה לחופה… משפחת הכלה נשארה פעורת פה. איך יתכן להודיע דבר כזה ביום החופה? ואיך תקבל זאת הכלה? התגובה הייתה קשה, הן של הכלה והן של אחיותיה. האם ניסתה שוב את כוחה, הרימה טלפון לפשר, להבהיר. לאחר דין ודברים הוחלט ביניהן שאם החתן תשאל רב, וככל שיורה – כך אכן יפעלו. לא עבר זמן מה, ואם החתן התקשרה והודיעה שאכן היא מוותרת על הרעיון. השקט חזר לקדמותו, וכמו איזו ברית לא כתובה – לא דובר מאומה בעניין. החתונה עברה ב"ה בשלום, והעניין כמעט ונשכח…

באחת הפעמים פגשה אם הכלה את אם החתן ושוחחו ביניהם. לפתע שאלה אם הכלה לפשר כל אותו אירוע לא נעים שהיה ביום החתונה. אמרה אם החתן: ראיתי שהכול עובר מדי חלק, והרי ה"לעומת זה" עומד ומחכה להיכנס ולחדור בדלת האחורית, לכן החלטתי לקום ולעשות מעשה. כל הרעיון של הנעל השחורה היה בדוי לחלוטין!

אין מן הצורך לומר, שהמעשה שלה היה תמוה וגרם לעגמת נפש מיותרת לחלוטין. אבל צריך לדעת, שעצם הידיעה שיש מונעים ומעכבים לשמחה, לרוגע – שהרי שידוך הוא מלשון[14]: "ותשקוט הארץ" – "ושדיכת ארעא[15]", רגיעה ושקט – מבהירה לאדם שדווקא היופי וההוד של תקופה זו, יכול לגרום להפך הקדושה להתפרץ, כי "זה לעומת זה" עשה אלוקים. ואין לתת לפרטים הקטנים, למניעות והעיכובים, להשתלט עלינו ולערער את המצב הנפשי, אלא, יש לצלוח תקופה זו בגאון.

זה הזמן שעל הכלה, העומדת במרכז העניינים – הן בבית והן אצל החתן – לשאוב מלא חופניים של כוחות! כדאי לא לשכוח להודות להורים, לאם ולכל המשפחה. להקדיש קצת זמן למחשבה על כל השפע שניתן לה, ואולי אפילו להעלות את הדברים על הכתב. זה בוודאי ירגש את האם המקדישה בתקופה זו במיוחד, זמן יקר כל כך לבתה….

9. תקשורת

על מנת שהתקשורת תזרום בבית, נוהגים לעשות שלום עם יריבים ולהזמינם לשמחה. יש לדאוג להתפייסות, במיוחד אם הייתה פגיעה בענייני שידוכין.

סיפרה כלה בעלת תשובה, שכיון שקיבלה הוראה מהרבי באגרות קודש בעניין חשיבות הפיוס, חשבה שאכן עליה לבקש מחילה מבעל שהייתה נשואה לו מספר חדשים (יותר לתועלת ניירת מאשר נישואין של ממש), כ־18 שנה לפני המעמד הנשגב של הנישואין, נישואין של קודש. אך היכן תמצא אותו על ציר כדור העולם?

היא ניסתה לברר אצל ידידים, אך לא ידעו למסור לה פרטים אודותיו. כשבוע לפני החתונה, היא הסתובבה ברחובות גבעתיים, ומאן דהו התבונן בה וקרא לה בשמה. היא הפנתה את ראשה – ורק לאחר מספר שניות התעשתה… היה זה הבחור אותו היא חפשה על מנת לבקש את מחילתו לפני נישואיה – "פתחו לי פתח כפתחו של מחט".

יש לדעת שנישואין זו השקעה, ועליה לחשוב על תקשורת חיובית בבית. יש להפוך את ה"ספק" בקשר שביניהם ל"פסק", ואז ההשקעה כדאית. יש להביט בעין חיובית על מעלותיו של השני ולזכור שעשרה קבין של דיבור ירדו לעולם ותשעה לקחה האשה, כך שיש לה לעשות שימוש נבון בדיבור שיהווה בעזרת ה' קרש לקשר בר קיימא. אחר כך לתת שגר לרגש, על מנת שיהווה גשר בין שתי הנשמות.

יש לזכור שהקב"ה ברא את האשה מן הצלע – שתהיה לצדו. והפרידם בגוף ובנפש עד הזמן המתאים שנפגשו נשמות אלו יחדיו. יש לשמור את ההתלהבות והשמחה שבפגישת שתי נשמות אלו. הנס של מפגש שתי הנשמות מהווה רק חלק בנס הגדול של חיים משותפים תוך הרמוניה פנימית. כמו שנאמר: "קשה זיווגם כקריעת ים סוף" – אין הכוונה במאמר זה רק לנס במציאת בן הזוג, אלא, שכשם שקריעת ים סוף הוא נס, אך הנס הגדול יותר היה של השארות המים כחומות בצורות אף שטבעם לזרום, עד שכל בני ישראל יעברו – אנשים, נשים וטף… כך צריך גם השקעה בתקשורת נכונה שאמורה להוות החלטה איתנה בתקופה זו.

10. ליווי ושבת עלייה לתורה

שבוע לפני החתונה יוצאים החתן והכלה בליווי של שמירה, כיוון שאין המזיקין פוגעים בשניים. הליווי שלאחר החתונה הוא גם ליווי של כבוד, כבוד חתן וכלה הדומים למלך ומלכה!

בשבוע שלפני החתונה אין החתן והכלה נפגשים ואין משוחחים בטלפון.

בשבת שלפני החתונה – הכלה עורכת "שבת כלה" וחברותיה באות לשמחה, והחתן עולה לתורה (בין אנ"ש משתדלים לעלות לתורה ב"בית חיינו" – 770), מתעטף בטלית שאינה שלו, בלי לברך, וזורקים עליו מיני מתיקה. נוהגים לערוך התוועדות וקידושא רבה עם החתן.

העלייה לתורה בשבת זו, מורה על כך שהבית בעזרת ה' יהיה קשור ובנוי על יסודות התורה בקבלת עול. מהתורה והאמונה ישאבו כוח לתהפוכות החיים, ולהולדת ילדים בכוח האין סוף. מי ייתן ויהיה הבניין הפרטי בנין עדי עד לנחת רוח לרבי עד לבניית הבניין הנכסף – בית המקדש בהתגלות מלך המשיח בנשואי הקב"ה וכנסת ישראל תיכף ומיד ממש.

מקורות