ד"ה אלה פקודי ה'תשכ"ה – נדפס בספר המאמרים שמות ח"ב ע' שא ואילך

בס״ד. ש״פ פקודי, ב׳ אדר-שני ה׳תשכ״ה

אלה פקודי גו׳[1], דזהו התחלת המאמר המסיים את ספר שמות בלקוטי תורה[2]. דבכלל ישנו חילוק בין ספר א׳ למשנהו, וכמו שהוא בתורה שבכתב שהרי עושים הפסק ד׳ שיטין[3], שזהו א׳ מהראיות שישנה התחלקות בין הספרים, שאת זה רואים בגשמיות במוחש ובגלוי ולעיכובא. ואין זה סתירה למה שכ״ק מו״ח אדמו״ר אמר[4] בנוגע לתורה אור ולקוטי תורה שזהו ספר אחד, שכן הוא בכללות התורה, דמבואר[5] שהאות ב׳ דבראשית[6] והלמ״ד ד(לעיני כל) ישראל[7] הוא אות אחת גדולה, שהל׳ והב׳ הו״ע לב, אות אחת, וכמבואר בתורת חיים פ׳ נח[8] ולך לך[9] שדוקא ע״י ההתחלקות דכללות ההשתלשלות נעשה התכללות עד נקודים ולמעלה מזה, הנה כמו״כ גם הספר תו״א ולקו״ת הוא ספר אחד ואעפ״כ זה נעשה לב׳ ספרים, ובכל ספר גופא ישנה התחלקות והפסק בין סדרה לסדרה, ובכל סדרה גופא יש הפסק בין דרוש לדרוש, ובכל דרוש יש הפסק בין המאמר והביאור (וכן הוא כאן בד״ה אלה פקודי), ובמאמר גופא בין סעיף לסעיף, ובכל סעיף ישנה נקודה בין ענין לענין שמראה שהפסיק הענין. אבל אעפ״כ אין זה סתירה, וזהו ספר אחד, וכנ״ל שע״י ההתבוננות בהתחלקות הנבראים דסדר השתלשלות באים עד לנקודים ועד לפשיטות האחדות ועד לאחדות הפשוטה.

ומזה מובן שבסיום ספר שמות שבלקו״ת שייך הענין דגמרה של תורה[10], שהמנהג בסיום הרי הוא כמו שאומרים בנוסח מרשות דשמח״ת, מתכיפין התחלה להשלמה וכו׳, שפירושו גם שמתכיפין (מלשון תיכף ומיד, וגם מלשון תוקף) את סיום הספר להתחלת הספר שלאחריו (כגון שמות עם ויקרא), ועוד זאת שמקשרים להתחלת הספר, כמו שאז (בשמחת תורה) מסיימים פ׳ ברכה ומתחילים תורה שבכתב מחדש מבראשית. דבזה יובן ג״כ הטעם שהכניסו את הקיצורים דפ׳ בשלח (שזהו תחילת ספר שמות שבלקו״ת) אחרי פ׳ פקודי, דלכאורה, הרי הדפיסו שוב את הלקו״ת כמה פעמים בהוראת רבותינו, והיו צריכים להכניס את הקיצורים במקומם, אלא כנ״ל זה בא להראות אשר במה מסיימים את הענין דפקודי, עם הענין דבשלח [אף שלמעשה אין זה כי אם הוספה וכו׳].

והנה את המאמר אלה פקודי מסיים[11] עם הענין דאהרן אהבה רבה, שמזה נמשך הכח על אתערותא דלתתא. וענין זה שייך להתחלת ספר שמות שבלקו״ת[12] ראו כי הוי׳ נתן לכם השבת וגו׳[13]. דהנה ידוע[14] החילוק בין ב׳ האהבות אהבת עולם ואהבה רבה, שבימות החול נלקחת (נעמט זיך) האהבה מעולם, היינו ע״י התבוננות בעניני העולם, שעולם הוא מלשון העלם והסתר[15], ובמילא הנה גם האהבה היא אהבת עולם היינו מוגבלת, שצריך להפוך את הל״ט מלאכות החורש הזורע וכו׳ שהם נלקחים (נעמען זיך) מהמשכן [דהן אמת שהם נשתלשלו מהמשכן, אבל עכשיו הרי אינם משכן], וע״י ההתבוננות בההתחלקות שבהתהוות בא לאהבה שהיא אהבה מוגבלת, אהבת עולם. משא״כ בשבת שהיא למעלה מעניני העולם, הנה האהבה היא אהבה רבה ללא הגבלה, דאז המלאכות אסורות כו׳ וזהו לגמרי למעלה מעולמות, הנה במילא לא יש ענין ההעלם וממילא לא ענין ההגבלה. ואעפ״כ אומרים דהגם שהוא עומד במדריגה כזו דאהבה רבה, הנה העיקר והתכלית הוא שיומשך אתערותא דלתתא מיד לאחר השבת כאשר צריך להבהיר (באַוואָרענען) אל תירא עבדי יעקב[16]. דלכאורה מה נוגע מה שמגיע אח״כ, הרי העיקר הוא כמו שהוא עכשיו, והרי עכשיו נמצא במדריגה גבוהה. ובכלל מה נוגע בשבת ימות החול. דבימות החול הרי צריך להכין (אויף מאַכען) את השבת, אבל בשבת הרי אינו נוגע הענין דימי החול. ומבאר, שכל זה מדובר לפני שמגיע שבת, אבל כאשר נכנס לעבודה דשבת, ובפרט כשאוחז בשעת רעוא דרעוין [אשר נכנסים אלי׳ כבר בעוד שתי שעות], הנה מה נוגע לו עבודת ימות החול. ואעפ״כ אומרים שזהו התכלית, שזה יירד אח״כ באתערותא דלתתא.

וזהו מה שאומרים לו, ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, שמגלים אצלו את העבודה דשבת, שזהו אהבה רבה, שמעניני העולם נעשה אצלו ענין האהבה. דבשבת הנה לא זו בלבד שהוא עושה את העובדין דחול באופן דבכל דרכיך דעהו[17] וזהו לשם מצוה, אלא זה עצמו הוא מצוה, דזהו מה שאומר ראו, שזהו באופן שזה נראה (וואָס ס׳זעט זיך אָן), ובדיוק כפי שהי׳ במן שראו במוחש שבשבת זהו כפליים[18] וכו׳, כמו״כ הוא ג״כ אצלו, שעם הבשר שמן ויין ישן וכו׳[19] יש לו את האהבה רבה וכו׳.

ואף שיכול לטעון שאינו אוחז בדרגא זו, אומרים לו כי הוי׳ נתן לכם השבת, דמכיון שזה נלקח (נעמט זיך) מהוי׳, הנה אינו נוגע מה נעשה עם התחתון, וכמשל[20] העליון היורד אל התחתון שאז אינו נוגע כלל מעמד ומצב של התחתון, דמכיון שבא מצד העליון, הנה מי יאמר לו מה תעשה[21] ומי מעכב בידו. וזהו שאומר ראו כי ה׳ נתן לכם, דלכאורה מה צריך לזה והרי שבת מקדשא וקיימא[22], אלא שכמבואר במ״א[23] ישנם ג׳ דרגות בשבת, הא׳ דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת[24], דהוא ע״י הטרחא והיגיעה, וע״ז נאמר[25] ושמרו גו׳ לעשות את השבת, והב׳ דמקדשא וקיימא, והג׳ דמתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה[26]. דזהו מה שאומר כי הוי׳ נתן, דענין המתנה שבשבת הוא משם הוי׳, שבשבת דמקדשא וקיימא כתוב זה לאחר שכתוב[27] ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, וכמבואר[28] שנאמר שם ל״ב פעמים שם אלקים, משא״כ כאן אומר כי הוי׳ נתן וכו׳. שזהו מה שתובעים ממנו ראו כנ״ל, שנותנים לו נתינת כח שגם בשעה שעומד בשעת רעוא דכל רעוין, עד שכמבואר בהמשך תרס״ו[29] דאז הו״ע מתנה בבית גנזי, ואז הוא מעין לעתיד דאין בו לא אכילה ושתי׳ וכו׳[30], הענין הכי נעלה דלעתיד, גם אז הנה עומד הכן להמשיך אתערותא דלתתא, ולמוצאי שבת בשעה שאומר אל תירא עבדי יעקב, יוצא בתוקף (שיסט ער אַרויס) עם האהבה רבה לכל ימות החול.

והנה נת״ל (בשבת שעברה[31]) בענין קישור תו״א ולקו״ת שהמאמר האחרון בתו״א[32] מדבר מענין ב׳ הרצונות וכו׳. ושאלוני דהלא אחר המאמר הנ״ל ישנו עוד מאמר[33]. והאמת הוא כפי הכתוב בשער הספר שהמאמר השני אינו נוגע לפ׳ ויקהל אלא שהוא דרוש לפסח והכניסוהו לאחר פ׳ ויקהל, וכמו שעשו עם הדרושים על מגילת אסתר. אך עם כל זה יש לומר שגם הענין שנתבאר בדרוש הנ״ל בענין פסח שייך ג״כ לדרוש אלה פקודי שמבואר בו[34] ענין ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים[35], שהוא ההכנה לפסח וכו׳. וגם הסיום דתו״א מגילת אסתר[36] בענין לא ביקשה דבר[37], ענין הביטול דהנשמה, קשור עם הביטול דשמונה עשרה המדובר בדרוש דפקודי[38], ובזה הנערה באה[39].

ועד שעי״ז בא אל הענין דויקרא אל משה[40], קריאה לשון חביבות[41], וכמבואר[42] בענין הא׳ הקטן שבויקרא שכ״ק אדמו״ר הצ״צ שאל את כ״ק אדמו״ר הזקן מדוע בויקרא אל משה נאמר א׳ קטן ואילו באדם כתוב[43] א׳ גדול, והשיב שמשה לא הרגיש מעצמו (האָט זיך נישט געהערט), כי הי׳ בו הרגש הביטול, תענוג עצמי.

מקורות והערות