כמה פעמים סיפר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א (התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמוד 1556) אודות כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שבצעירותו רצה פעם רבינו הזקן להעניק לו במתנה דרגות נעלות ביותר – "התמדה ושקידה", או, לפי נוסחא אחרת "אהבה ויראה" – אך הצמח צדק מיאן, באומרו כי רוצה הוא לעמול ולהתייגע על הדברים בכח עצמו ולא לקבלם במתנה מלמעלה.

[והרבי שליט"א מוסיף ואומר (שם עמוד 1562): "[ומאחר שזה הי' רצונו של אדמו"ר הזקן, ורצון זה נתגלה ובא גם בדיבור – הרי בוודאי שנפעל כן בפועל, כי לא ייתכן לומר שרצונו ודיבורו של אדמו"ר הזקן לא נעשה בפועל. אלא שהי' חסר בשלימות הדבר, ולכן אמר הצמח צדק שהוא מתחרט על שלא הסכים לקבל זאת]".

וזהו, אגב, שיעור מאלף מאד שהרבי מלמד אותנו באמונה הטהורה, כיצד להתייחס לדבריו של רבי, גם במקרה שהדברים לא נאמרו בתור נבואה וגם אם ברור לכאורה שאחר כך הדברים לא התקיימו.

וכפי הסיפור הידוע (שהובא גם במאמר ד"ה לכה דודי תשי"ד) שכאשר הרבי הרש"ב נ"ע אמר משהו רק "בדרך אפשר", אמר זאת הרבי הריי"צ כוודאות מוחלטת. וכשאביו טען כלפיו: הייתכן?! והרי אמרתי רק "בדרך אפשר"! השיב הרבי הריי"צ: מה שאצלך "בדרך אפשר" אצלי הוא בוודאות. וכמה עלוב הדבר שהיום מנסה היצר לומר (ואף יש המקשיבים לו) על דברים שהרבי אמר בוודאות מוחלטת, שהם רק "בדרך אפשר"].

לאחר מכן התבטא הצמח צדק שהוא מתחרט על שלא הסכים לקבל את מה שרצה רבינו הזקן להעניק לו. שהרי הקב"ה הוא אין סוף ובלי גבול. ואם כן, גם אחרי שיקבל במתנה מדרגות גבוהות ונעלות ביותר, יישאר לו תמיד על מה לעמול ולהתייגע עוד ועוד, כדי להגיע לדרגות נעלות עוד יותר.

שואל הרבי שליט"א (התוועדויות תשמ"ז ח"ג עמוד 542): הרי סברא זו, שהקב"ה הוא אין סוף ותמיד יישאר על מה לעמול ולהתייגע, היא סברא די פשוטה ומובנת, ומדוע לא חשב הצמח צדק על כך מלכתחילה. ועוד, כיוון שרבותינו נשיאינו סיפרו לנו סיפור זה, בוודאי שקיימת גם עבורנו הוראה מענין זה. ולכאורה, מה ההוראה לנו מעובדה זו, שהצמח צדק לא הסכים בתחילה לקבל את המתנות מלמעלה – בשעה שהצמח צדק עצמו התחרט על כך לאחר מכן?

אלא, סיפור זה מלמד אותנו שהתגובה הראשונה על נתינת מתנה צריכה להיות באופן שלילי, שלא יהי' "נהמא דכסופא". אלא שלאחר מכן עושה חשבון שמוטב לקבל את המתנה ולהתייגע על יותר מזה.

יום ההולדת של הרבנית, כ"ה אדר, בו התחיל מבצע יום הולדת. ובפרט כשאנו בעיצומם של ימי ההכנה לי"א ניסן, יום ההולדת של הרבי מלך המשיח שליט"א, שהוא בעצם יום ההולדת של כל עם ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל (כמבואר בשיחת ש"פ תצווה תשנ"ב), ועניינו הוא "משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח" (כמבואר בסיום אותה שיחה) – זהו הזמן להתבונן בתוכנו של יום הולדת בכלל. שבעצם, יום הולדת בכלל מבטא במידה רבה את החידוש המיוחד של תורת החסידות בכלל, של חסידות חב"ד בפרט, של "הדור השביעי" במיוחד, ושל התקופה המיוחדת עתה בפרטי פרטיות.

וכפי שרואים גם בפועל, שתחילת ההתייחסות באופן מיוחד ליום הולדת החלה ביחד עם התגלות תורת החסידות. וככל שהחסידות התפשטה ונמשכה למטה יותר, כך הודגש יותר ענין היום הולדת. עד, בתקופה האחרונה ממש, מכ"ה אדר תשמ"ח, "מבצע יום הולדת".

הדגשת יום ההולדת בכלל היא דבר שלא הי' מקובל כל כך לפני כן אצל יהודים. ולמרות המקורות לכך בדברי חז"ל, החל מז' אדר, שהולדתו של משה היא שביטלה את גזירת המן ועוד – הרי בפועל לא מצינו בדורות קודמים שיהודים הדגישו כל כך את יום ההולדת.

רק עם התגלות החסידות התחילו לשים יותר דגש על ימי ההולדת. החל מח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ורבינו הזקן. ובכל זאת, גם אז הי' זה מוגבל ליחידי סגולה בלבד, ועדיין לא חגגו את ימי ההולדת בגלוי ובפרסום. אפילו עצם העובדה שח"י אלול הוא יום סגולה לא הי' ידוע אלא ליחידי סגולה, ועבר מדור לדור בחשאי בין רבותינו נשיאינו ובני משפחתם.

הגילוי והפרסום וה"שטורעם" מהענין של יום הולדת התחיל במיוחד אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שגילה כמה ממנהגי יום הולדת. הענין קיבל תנופה מיוחדת במיוחד אצל הרבי שליט"א מלך המשיח בדור השביעי, שהדגיש מאד והסביר בהרחבה את הענין ואת המשמעות של ימי ההולדת בשיחותיו ובמכתביו וכו'. וה"שטורעם" הגדול בזה באופן של "מבצע יום הולדת", התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, בכ"ה אדר תשמ"ח.

ויש לומר הביאור בזה (ראה בכללות האמור לקמן בלקוטי שיחות חכ"ד ע' 178 ואילך), ובהקדם: לכאורה תמוהה בכלל השמחה ביום הולדת – מה כל כך שמח כאשר נולד התינוק ויצא לאויר העולם? לכאורה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית הי' לו הרבה יותר טוב לפני שנולד: אז לא הי' צריך לדאוג לו למזון מתאים, שהרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת והמזון מותאם עבורו במיוחד. באותו זמן הוא הי' גם הרבה יותר מוגן מכל פגע מאשר אחר לידתו וכו'.

ומבחינה רוחנית, באותה תקופה לא הי' חסר לו מאומה, שהרי "נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה". ואילו לאחר שנולד, "בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד". וישנו הסבר לטעם המנהג לאכול "ארבעס" (גרעיני חומוס) ב"שלום זכר" – מפני האבילות על התורה ששכח. כמו אבל רח"ל שאוכל מאכלים עגולים ש"אין להם פה", כי האבל ש"אין לו פה".

כשיודעים את כל זה, לכאורה תמוהה מאד השמחה שישנה ביום ההולדת. עד ההוראה לומר "שהחיינו" על פרי חדש בהתוועדות של יום ההולדת. שכן אם יש לברך ולהודות לה' על דברים פרטיים, מכל שכן שצריך לברך ולהודות לה' על לידתו ועל עצם מציאותו. ולכן נכון לקבל אז על עצמו החלטות טובות בתורה עבודה וגמילות חסדים. ולאומרם ברבים (שיחת כ"ה אדר ה'תשמ"ח), הן כדי לתת לו את כח הרבים לקיים את ההחלטות, והן כדי שיוכלו אחר כך לשאול אותו אם קיים את ההחלטות. ולכאורה, הלידה היא הרי, כאמור, ירידה גדולה ועצומה הן בגשמיות והן ברוחניות, ומדוע יש להודות ולברך על כך?

מבאר הרבי: נכון אמנם שלפני לידתו הי' לו הרבה יותר, אבל הוא לא הי' עדיין "מציאות" עצמאית. ובלשון רש"י: "לאו נפש הוא". הי' לו אמנם כל טוב, הן בגשמיות והן ברוחניות, אבל כל מה שהי' לו לא הי' שלו. ואפילו עצם מציאותו לא הייתה שלו, "עובר ירך אמו הוא". הי' לו רק מה שקיבל מאחרים – ממה שאמו אוכלת, ממי שלימדו את כל התורה וכו', אבל הוא מצד עצמו לא הי' לו מאומה. ובנוגע לכמה דינים עדיין אינו נחשב למציאות ממש, וההורגו אינו חייב מיתה, כי עדיין "לאו נפש הוא". רק בשעת הלידה נתחדשה מציאותו כ"נפש", כמציאות חי' עצמאית. גופו של התינוק והחיות שבו הפכו לדבר אחד, גוף חי.

וזהו אחד החידושים העיקריים של מורנו הבעש"ט, החידושים העיקריים של תורת החסידות, גם החסידות הכללית: שלימוד התורה וקיום המצוות לא יהי' כדבר שחוץ ממנו, כ"דבר נוסף על עצמותו". לאמר, ישנו "הוא", מציאות פרטית בפני עצמו, והוא לומד תורה ומקיים מצוות. עד שהוא מקבל מהם חיים, בהיותם חכמתו ורצונו של ה' מקור החיים. כשם שהעובר הוא אמנם מציאות חי', אבל החיות שבו היא  כ"דבר נוסף על עצמותו", החיים וכל המציאות אינם שלו אלא של אמו.

אולם תורת החסידות מגלה את פנימיות ואמיתיות הענין של "אין עוד מלבדו", שאין שום מציאות כלל זולתו יתברך. ואם כן הרי לא שייך "עוד מציאות", שהיא לומדת תורה ומקיימת מצוות, אלא כל המציאות אינה אלא אך ורק בכדי שתתבצע הכוונה האלוקית. וכמאמר "אני לא נבראתי" – אין כאן שום מציאות כלל וכלל מלכתחילה, אלא אך ורק בכדי – "אלא לשמש את קוני".

אבל, אומר הרבי, גם לאחר חידושה הנפלא של תורת החסידות הכללית, לא הי' עדיין ענין ה"הולדת" בשלימות. נכון שעכשיו מאוחד האדם עם האלקות ועם התורה והמצוות כגוף חי, שהגוף והחיות שבו אינם שני דברים שונים. אבל עדיין אין זה "בכח עצמו", מצד תוכנו ועניינו של התחתון עצמו, אלא בגלל שהכניסו בו את זאת מלמעלה – על ידי ההתקשרות לרבי שמחי' אותו ועל ידי התעוררות האמונה וכח המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. שבכללות הם "מלמעלה" ואינם המציאות של האדם עצמו מצד עצמו.

וזהו אחד החידושים העיקריים של חסידות חב"ד – "עבודה בכח עצמו": לא לסמוך על מתנות שמקבלים מלמעלה, מהקב"ה ("עבודת מתנה"), מהרבי ("צדיק באמונתו יחי'". אל תקרי "יחי'" (יו"ד בחיריק, חי"ת בשוו"א, יו"ד בסגו"ל) אלא "יחי'" (יו"ד בשוו"א, חי"ת בפתח, יו"ד בסגו"ל) וכדומה. כל זמן שאין האדם עובד ועמל ומתייגע ומגיע למה שמגיע בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. כי אף שיש כאן הרבה מאד, הרבה יותר ממה שיכול להגיע בכחות עצמו, אבל כל זה הוא מה שניתן לו ממקום אחר, זה לא שלו, "אייגענע", "לאו נפש הוא".

ביום ההולדת נתחדשה מציאותו של האדם כ"נפש" עצמאית: הוא התחיל להיות "חי בעצם". הוא מתחיל לחיות באמת לא בגלל שמישהו נתן בו חיות מבחוץ, אלא זוהי אכן החיות שלו עצמו, עלי' הוא עמל ויגע ומצליח להגיע בכוחות עצמו. אולי זה מעט ואולי זה מלא חסרונות, אבל זה שלו, "אייגענע". יהי' לו הרבה או מעט, אבל מה שיש לו הוא אכן שלו.

וכאשר זהו היסוד והבסיס, העבודה בכח עצמו, אז אפשר להכניס בזה גם הרבה מתנות שמקבלים מלמעלה. כמו שכתוב "גם כי יזקין" – גם כאשר יתעלה לאחר מכן ויגיע למעלות גדולות ונפלאות, גם אז – "לא יסור ממנה", מה"חנוך לנער על פי דרכו", ממה שהי' לו בקטנותו, ממה שעמל ויגע והשיג בכח עצמו, כי זהו הבסיס והיסוד, שעליו נבנית כל עבודת ה' שלו תמיד.

במבט שטחי נדמה שענין זה הוא סתירה לכל עניינה וחידושה של תורת החסידות: בשעה שכל כך הרבה תובעים ודורשים בחסידות ללא הרף את ביטול המציאות העצמית והנחת עצמותו, להניח את עצמו הצידה לגמרי ולשכוח מה"אייגענע מציאות". לזכור ולדעת שהעיקר הוא לא ה"אני" שלי, מה שאני מבין ומה שאני מרגיש, אלא העיקר והיסוד היא "האמונה הטהורה" (כפי שנאמר שם ב"חינוך קטן" בסופו).

וכפתגמו המפורסם של המשפיע הרה"ח וכו' ר' יחזקאל ("חאטשע") פייגין, שתמיד הי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס חוזר עליו: מאי משמע שהאמונה היא "טהורה" – שלא "לכלכו" אותה עם השכל האנושי המזוהם ("מ'האט איר ניט פארשמוציקט מיט דעם פארשטונקענעם שכל אנושי").

ולפתע מדברים כאן שדרושה דווקא "אייגענע מציאות", דווקא "עבודה בכח עצמו"?!

ואכן, בגלל טענה זו, היו כמה מחבריו של רבינו הזקן, תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, שלא ראו בתחילה בעין יפה את תורתו ושיטתו, וטענו כי זוהי כאילו סטי' ח"ו מדרך החסידות. הבעש"ט והרב המגיד, טענו הללו, לא הדגישו את ה"חב"ד", את ההתבוננות השכלית, אלא דווקא את האמונה והמסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

וזו אכן הסיבה שהתגלותו של מורנו הבעל שם טוב ותורת החסידות הכללית קדמה להתגלותו של רבינו הזקן ותורת חסידות חב"ד – משום שההתחלה וראשית הכל הוא הביטול והנחת עצמותו המוחלטת, שלילת המציאות העצמית. חייבים להתחיל דווקא עם אמונה טהורה, ללא אף קורטוב של שכל אנושי, המדגיש את ה"אייגענע מציאות".

אבל ה"עצם" של תורת החסידות נתגלה דווקא על ידי רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד. כידוע (ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 483 וש"נ) מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע שהקדמת הבעש"ט והרב המגיד לרבינו הזקן היא כדוגמת הקדמת האבות לפני מתן תורה, שאז דווקא התגלה ה"עצם", עצמותו יתברך.

אין פירושו של דבר שחסידות חב"ד אומרת שצריכה להיות "אייגענע מציאות". ההיפך הוא הנכון. אין כמו חסידות חב"ד מי שמדגיש את הביטול והנחת עצמותו ושלא לבנות מאומה על השכל והרגש העצמיים. אלא שהביטול עצמו עלול להיות באדם כמו דבר שחוץ ממנו, שמישהו (הקב"ה, הרבי) העניק לו במתנה. ואז נמצא שכל הביטול לא חדר בתוך מציאותו כלל, ומצד עצמו הוא נשאר מציאות יש כמקודם. כל מה שיש לו זה כלל לא שלו. זוהי יציאה ממה שהוא בעצמו. וברגע בו יחזור להיות מה שהוא עצמו, יתברר לפתע שהוא אחרי הכל מציאות יש, ואפילו "יש ודבר נפרד בפני עצמו".

ולכן אחד היסודות העיקריים של חסידות חב"ד הוא שלא להסתפק במתנות, ולו יהיו אלו המתנות הנפלאות ביותר, שבכח עצמך לא היית מסוגל בשום אופן להגיע אליהם. יש לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי להחדיר את הביטול והנחת עצמותו בפנימיות. שלא יישאר בבחינת "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי' " – הגנב על פי המחתרת, שהולך חלילה לגנוב ולרצוח, גם הוא קורא לה' שיעזור לו להצליח בגניבתו ובפשעיו. אין הוא מרגיש את האבסורד שבדבר משום שהאמונה אצלו היא "בבחינת מקיף". הוא מאמין באמת, שהרי יש בו נשמה אלוקית, אבל האמונה לא חדרה כלל לתוכיותו ופנימיותו. היא נשארה "מלמעלה". כך נוצר מצב אבסורדי שהוא עושה את ההיפך הגמור ממה שהוא מאמין, ואף מבקש מהקב"ה שיעזור לו לגנוב ולא להיתפס.

כדי למנוע ולשלול לגמרי מצב זה, וגם מצבים יותר דקים ממנו, של אמונה נעלית ביותר שנשארת "מלמעלה" ואינה חודרת די' לפנימיות האדם – תובעת חב"ד את הפנימיות ("חב"ד מאנט פנימיות"). להפנים בכח עצמו את כל מה שמאמינים ויודעים, כדי שהדברים יחדרו היטב היטב לתוכו פנימה, ומצד עצמו דווקא, ויפעלו את פעולתם. וגם אם בגלל שדורשים ממך לעמול ולהתייגע בכוחות עצמך אולי תקבל בתחילה פחות, אבל מה שתקבל ותקלוט יהי' אכן שלך.

וזהו החידוש המיוחד של יום הולדת – עבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך ("שטיין אויף די אייגענע פיס"). לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.

למרות שרבינו הזקן התחיל את ה"הולדת" של חסיד, את החדרת האמונה והביטול בפנימיותו על ידי עבודה בכח עצמו. ולכן אמנם התחילו להדגיש בתקופתו את הענין של ימי הולדת, כנ"ל – הרי עדיין לא חגגו והדגישו זאת בגלוי ובפרסום כל כך, והדבר הי' מוגבל ליחידי סגולה בלבד. ואפילו עצם העובדה שח"י אלול הוא יום סגולה לא הי' ידוע אלא ליחידי סגולה, כנ"ל.

הגילוי והפרסום מהענין של יום הולדת התחיל אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ובמיוחד אצל הרבי שליט"א מלך המשיח בדור השביעי. וה"שטורעם" הגדול בזה, באופן של "מבצע יום הולדת", התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, אחרי כ"ב שבט תשמ"ח, כנ"ל.

ואולי יש לומר הביאור בזה: למרות שאצל רבינו הזקן התחיל ענין הלידה וההתגלות, שהדברים חודרים ונקלטים בתוך המציאות התחתונה עצמה ולא רק "מלמעלה" – הרי עדיין הי' זה באופן שהתחתון "יצא מעצמו" במידה מסויימת כדי לקבל את הגילוי. ולא שהגילוי חדר ונקלט בתוכו, בתוך המציאות התחתונה והנמוכה ביותר בה הוא נמצא.

כדי שאלקות תחדור בתוכו בפנימיות, הי' על החסיד ללמוד הרבה ולהתבונן הרבה, להתפלל באריכות, לעבוד על תיקון מידותיו וכו'. הוא הי' צריך להגיע למצב רוחני נעלה ביותר כדי שיהי' שייך שדברים כה נשגבים ונפלאים יוכלו לחדור בו ולהיקלט בו בפנימיות.

הכוונה והתכלית האלוקית "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" אמנם כבר התחילה כאן להתממש. האלקות החלה לחדור אל תוך המציאות של העולם התחתון – אבל רק לרובדים העליונים שלו. "עיקר השכינה" כבר ירדה מהמקום העליון שהייתה בו למעלה מעלה, מעל "הרקיע השביעי", אל הרקיעים ששייכים לעולם. אבל היא עדיין לא הגיעה "למטה בארץ". כדי להיות שייכים לאלקות הי' צורך להתרומם ולהתעלות. אם נשארים במצב הנמוך, אי אפשר עדיין להיות שייכים לאלקות.

כל דור נוסף של רבותינו נשיאינו, "הוריד את השכינה" למטה יותר, החדיר את האלקות לרמות נמוכות יותר של אנשים, למדריגות נמוכות יותר של שכל ושל רגש, יותר ויותר למטה, בתוך ה"רקיעים" השייכים יותר ויותר לעולם הזה.

הרבי הריי"צ, "ספירת היסוד", שממנה מתחילה ההמשכה אל תוך הארץ התחתונה, התחיל להחדיר זאת גם במקומות באנשים ובמובנים הנמוכים ביותר (ראה לקו"ש ח"ג ע' 835 ואילך ועוד). שלכן הוא דר בערים גדולות דווקא, התעסק עם אנשים נמוכים ביותר ובענינים נמוכים ופשוטים ביותר וכו'.

אבל עיקר ההמשכה "למטה בארץ" היא על ידי ספירת המלכות, הרבי מלך המשיח שליט"א. שלא רק "ממשיך את השכינה" בתחתון ביותר, אלא גם באופן שזה פורץ ובוקע מתוך המציאות של התחתון עצמו: "והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא" (המאמר של קבלת הנשיאות, ד"ה באתי לגני תשי"א סוף סעיף ג').

אצל הרבי שליט"א מגיעה האלקות לתחתונים ביותר, ופורצת מתוכם עצמם. הרבי מגיע לכל מקום ולכל פינה בעולם, גם לרחוקים ולנידחים ביותר הן בגשמיות והן ברוחניות, והם עצמם הופכים למקומות עצמאיים ולמרכזים של יהדות וחסידות (ראה שיחת ש"פ וישב תשנ"ב): מתרגמים ומסבירים זאת בכל השפות ובכל הרמות. משתמשים בכל האמצעים המודרניים החיצוניים והנמוכים ביותר. מגיעים לכל סוגי האנשים, לאנשים נשים וטף, ולכל אחד לפי עניינו ומדריגתו. ואת כל זה פועל הרבי על ידי השלוחים, הרבנים, המשפיעים, ראשי הישיבות, העסקנים וכו' – למרות שהם, אנחנו, במצב הנמוך ביותר, שלא בערך כלל למה שהיו חסידים בדורות הקודמים. ולמרות זאת העניינים מתבצעים כפי הכוונה על ידיהם, על ידינו. גם אם נראה שכל התוארים אינם אלא בשם המושאל בלבד ואין אנו שייכים כלל לכל זה.

ואם בשנים הקודמות הי' צורך עדיין ב"צחצוח הכפתורים האחרונים" של "מדי השרד" ("די מונדיר") כדי להיות מוכנים לגמרי לגאולה האמיתית והשלימה, לדירה בתחתונים בשלימות – הרי עתה, בתקופה מיוחדת זו, שמתחילה לדברי הרבי מכ"ב שבט תשמ"ח, כבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים לגמרי. ועד שצחצוח יתר עלול אפילו לקלקל (שיחת ב' ניסן תשמ"ח). משום שהגענו למצב בו האלקות חודרת ומגיעה גם לרמות הנמוכות ביותר ולמדריגות התחתונות ביותר. ועד – לאנשים הנמוכים ביותר, אלינו. לאמר, שגם אנו, ודווקא אנו, במצבנו התחתון ביותר, יכולים אנו, אם רק נרצה, להיות שייכים אל האלקות בתכלית השלימות, ולהביא את העולם כולו, כפי שהוא תחתון שאין תחתון למטה הימנו, להיות שייך לאלקות בתכלית השלימות.

הענין של יום הולדת, שהמציאות העצמית תהי' שייכת לאלקות –  הגיעה בתקופה זו למקומות ולדרגות התחתונים ביותר, למעמד ומצב של אחרי ז"ך אדר ואחרי ג' תמוז. למצב שנדמה כאילו ח"ו צריך לעבוד "לבד", שכן לא רואים בעיני בשר את הרבי ולא מבינים ולא מרגישים כלל מה קורה כאן. עבודה כאילו בכח עצמו לגמרי ("ויקחו אליך"). כאילו לא עוזרים כלל ח"ו מלמעלה וצריך כאילו לעשות הכל בכח עצמו.

ולמרות כל המצב התחתון ביותר שאנו נמצאים בו, שלא חלמנו מעולם שיהי' שייך בכלל, עד כדי איבוד כל העשתונות לכאורה, ואחרי שכל המומחים ניבאו לנו התמוטטות מוחלטת – ובכל זאת ממשיכים כל עניניו של הרבי מלך המשיח שליט"א ללא שום שינוי ח"ו כלל וכלל: ממשיכים לנסוע אל הרבי, ומוסיף והולך ואור, אפילו יותר מלפני כן. כותבים לרבי יותר ויותר, גם כאלו שלפני כן לא הייתה להם שום שייכות גלוי' לרבי, ומקבלים תשובות מדהימות דרך אגרות קודש וכדומה. השלוחים ממשיכים לצאת ולפעול ולהפוך את העולם בהצלחה מופלגה. תלמידי התמימים מהוים דוגמא וסמל של התקשרות לרבי ושל הפצת המעיינות והפצת בשורת הגאולה מבלי התחשב עם כל מאומה. ה"קבוצה" ממשיכה, למרות כל המניעות, בהצלחה מופלגה, שלא בערך למה שהי' לפני שנים, כאשר ראו ושמעו. מתוך התחתון עצמו, ובמצבו התחתון ביותר, פורצת הקריאה: "הרבי חי וקיים" גם ללא הסברים וללא פירושים. ה"שליט"א" מושמע ונדפס בפשטות ובפשיטות. ומכל פינה ומכל ענין, מכיפה שעל הראש ועד הזמנה לחתונה, מהכרזה אחרי התפילה או בקריאת התורה, אחרי כל שיעור, ובכל מקום ובכל מצב, ולו יהי' זה הנמוך והתחתון ביותר, בוקעת ההכרזה: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!" – זוהי ההוכחה החזקה ביותר שהענין של "יום הולדת", העבודה בכח עצמו ומצד עצמו של התחתון ביותר, הגיע אל השיא.

כהכנה לחודש ניסן קוראים אנו את פרשת פרה, המדגישה כל כך את ה"חוקה" שלמעלה מן השכל לגמרי, את הביטול והנחת עצמותו באופן של "האמונה הטהורה". ומפרשת פרה לפרשת החודש –  "לשחוט" את כל ה"אלילים" של מצרים, מלשון מיצרים וגבולים, של העולם והטבע.

ואת המסר הזה כמות שהוא, ללא כחל ושרק, אומר לנו יום ההולדת של נשיא הדור, שהוא בעצם יום ההולדת של כל עם ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל – צריך להחדיר כאילו "בכח עצמו", בכל העוצמה, בתוך העולם, גם כפי שהוא תחתון ביותר וביותר. להחדיר את האלקות ואת מציאותו של הרבי מלך המשיח שליט"א בכל מקום ובכל פינה ובכל ענין. ומהיום שעניינו הוא "משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח", נבוא להתגלות המלאה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כשכל העולם יכריז "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".