בס״ד. יום ג׳ פ׳ בא, ר״ח שבט ה׳תשמ״א

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה[1], ואמרו רז״ל[2] (הובא בפרש״י על התורה בתחילתו) אמר ר׳ יצחק לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים[3], שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא כו׳ ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וידוע הדיוק בזה[4], הרי טעם השאלה לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם היא לפי שהתורה היא הוראה[5] לישראל בעבודתם לקונם (קיום המצוות), ולכן התחלת ופתיחת התורה צ״ל בהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומהי התשובה משום כח מעשיו הגיד לעמו גו׳ שאם יאמרו אומות העולם כו׳, והרי בכדי להשיב לאומות העולם אין צריך שיהי׳ פתח בבראשית. ומזה מובן, שענין כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים [שישראל ידעו מה להשיב לאומות העולם, שגם אומות העולם יבינו שכיבוש ארץ ישראל אינו גזילה ח״ו כי אם הוא בצדק וביושר] הוא נעלה וחשוב ביותר, שלכן התחלת ופתיחת התורה צ״ל בענין זה דוקא. וצריך להבין, מהי המעלה והחשיבות בענין זה (שישראל ידעו מה להשיב לאומות העולם) עד כדי כך, שצריך להודיע זה לישראל לפני המצוות שהם (ישראל) צריכים לקיים. וביותר אינו מובן מה שענין זה (כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים) קדם גם למצות החודש הזה לכם, שמצוה זו ביחוד נמסרה לישראל (עוד יותר מכל המצוות, ואפילו מהמצוות שנאמר בהם לכם), כמארז״ל[6] אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, ולמה קדם ענין כח מעשיו הגיד לעמו (שזהו ענין שאינו נוגע לעמו מצד עצמם, ורק בכדי) לתת להם נחלת גוים (שידעו מה להשיב לאומות העולם) להמצוות שניתנו לישראל, וגם למצות החודש הזה לכם שבה מודגש ענין ״הגיד לעמו״ (כולל גם הפירוש הגיד מלשון המשיך[7], היינו שמצוה זו המשיך ומסר לעמו) עוד יותר מבשאר המצוות.

ויובן זה בהקדים הידוע (כפי שמובן מכמה דרושים[8]) דענין התורה ומצוות, מתחיל מהחודש הזה לכם, הוא בבחי׳ התיקון, וענין לתת להם נחלת גוים הו״ע בירור הניצוצות דתהו (דז׳ אומות שרשם הוא מז׳ מלכים דתהו שנשברו ונפלו, וענין לתת להם נחלת גוים הוא מה שישראל מבררים את הניצוצות דתהו[9]). ובעבודת האדם הו״ע עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי תשובה, דעבודת הצדיקים היא בתורה ומצוות [דצדיק הוא חסיד מעיקרו[10] שלא חטא מעולם ולא פגם ולא עבר את הדרך וכל ימי חייו הוא עוסק בלימוד התורה ובקיום המצוות[11]] שהם מעולם התיקון, ועבודת הבעלי תשובה [שמהפכים את הזדונות לזכיות[12]] היא שמבררים את הניצוצות דתהו שנפלו בג׳ קליפות הטמאות ומעלים אותם לקדושה[13]. דעבודה זו יש (דוגמתה) גם בצדיקים (וע״ד משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא[14]), והיא העבודה דנפילת אפים[15], שמוסר נפשו ליכנס למקום הקליפות ולברר הניצוצות שנפלו שם. ועד״ז הוא החילוק בין יושבי אוהל (יששכר) לבעלי עסק (זבולון), דיושבי אוהל עיקר עבודתם הוא בעסק התורה, דוגמת צדיקים, ובעלי עסק עיקר עבודתם הוא בבירור הניצוצות דתהו, דוגמת בעלי תשובה[16]. והגם שהעבודה דבעלי עסק היא בדברים המותרים, הרי ההתעסקות בענינים הגשמיים, הנהג בהן מנהג דרך ארץ[17], ארץ מלשון ארציות[18], היא ירידה גדולה ביותר. כי הניצוצות דתהו שבדברים הגשמיים (גם דברים המותרים) הם בדרך נפילה, ועד שהנפילה היא לא רק לגבי בחי׳ התהו שקדם לתיקון אלא שהיא נפילה אפילו לגבי עולם התיקון (כידוע שתהו לאחרי השבירה הוא למטה מתיקון), ולכן כאשר האדם שהוא מעולם התיקון מתלבש בענינים אלו, היא ירידה גדולה ביותר, ועד שהוא בדוגמת העבודה דנפילת אפים שהיא מסירות נפש בתכלית. ובפרט שגם הבעלי עסקים הרי בתחילת היום הם בד׳ אמות של תפילה וד׳ אמות של תורה, וכהפסק דין[19] מבית הכנסת לבית המדרש כו׳ שנאמר[20] ילכו מחיל אל חיל, הרי כשהוא הולך מד׳ אמות של תפילה ותורה לעניני עסקיו צריך להיות זה אצלו ענין של מסירות נפש. ורק שמכיון שזהו שליחותו בעולם (כי שרש נשמתו הוא מבחי׳ זבולון), הוא מוסר נפשו בכדי לקיים השליחות. וע״י ירידה זו שעוסק בדרך ארץ (מלשון ארציות) ומזכך אותה שתהי׳ ארץ שרצתה לעשות רצון קונה[21], הנה עי״ז נעשה נרוצה[22] לשון רבים[23], שע״י בירור הניצוצות דתהו שבחלקו בעולם מתעלה גם האדם שבא לבחי׳ ריצה, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

והנה עבודה זו (בירור הניצוצות דתהו) יש גם ביושבי אוהל, ואפילו במי שתורתו אומנתו. שהרי גם מי שתורתו אומנתו מחוייב הוא בעשיית סוכה[24], שאז צריך להתעסק עם פסולת גורן ויקב[25] (לא עם גורן ויקב סתם כי אם עם הפסולת שלהם). אלא שאעפ״כ מובן שאין זה דומה כלל לבירור הניצוצות דתהו שבבעלי עסקים. כי בבעלי עסקים הרי זהו עיקר עבודתם, דהגם שגם הם מחוייבים לקבוע עתים לתורה, כפי הפנאי שלהם, כמבואר בהלכות תלמוד תורה[26], הרי העשי׳ דבעלי עסקים היא (לא רק בענינים השייכים למצוות, כעשיית סוכה, כי אם) בענינים תחתונים שאין תחתון למטה מהם, שהרי עיקר עסקם הוא בפרקמטיא (כפשוטה), ועד שנוסעים (בשביל זה) נסיעות רחוקות וכו׳ ועד שמסכנים את נפשם, סכנה כפשוטה בגשמיות כמבואר בהמשך מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה[27], וגם סכנה ברוחניות, וכנ״ל שזהו דוגמת ענין נפילת אפים.

והנה עד״ז הוא גם ביושבי אוהל גופא, דמי שאין תורתו אומנתו ועושה מלאכתו עראי, ועאכו״כ כשעושה חשבונות ע״פ דרכי הטבע (דלא סמכינן אניסא[28]) שמלאכתו עראי לא תספיק לו למלאות די מחסורו, ומכיון שמצד הדין אינו מחוייב לחיות חיי צער כהלל [דמה שאמרו[29] הלל מחייב את העניים ור׳ אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים אינו חיוב גמור מעיקר הדין] הוא עושה מלאכה מעט שיהי׳ לו די מחסורו (ולא רק כדי חייו), אבל רק מלאכה מעט (כי אינו אץ להעשיר), ושאר כל היום הוא עוסק בתורה, הנה אף שאינו טרוד בזה כמו בעל עסק, מ״מ הנה בשעה זו שהוא עושה מלאכה (אף שהיא מעט ואפילו כשמלאכתו עראי) הוא ירידה כו׳.

וזהו אמר ר׳ יצחק לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ומה טעם פתח בבראשית, שמדיוק הלשון לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ומה טעם פתח בבראשית משמע דמה שבתורה כתוב גם בראשית ברא גו׳[30] הוא דבר המובן, והשאלה היא רק על מה שהתחלת ופתיחת התורה היא בבראשית ולא בהחודש. והענין הוא, דמה שנאמרו בתורה שני הענינים [החודש הזה לכם ובראשית ברא] הוא לפי שבישראל צ״ל ב׳ עבודות הנ״ל, העבודה דבית הכנסת ובית המדרש (החודש הזה לכם) והעבודה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ (בראשית ברא). ויתירה מזו, שב׳ עבודות אלו צריכות להיות (גם) בכאו״א מישראל. דגם בעלי עסקים, אפילו בשעת הדחק שהטירדא גדולה יותר מדאי, מחוייבים הם בתפילה (בית הכנסת) ובתורה (בית המדרש), עכ״פ פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית[31]. ועד״ז הוא בקצה השני, דגם מי שתורתו אומנתו צ״ל אצלו לא רק העבודה דתורה ותפילה (דגם אצלו יש העבודה דתפילה, ורק שהיא נכללת בעסק התורה שלו, דיש בכלל מאתיים מנה[32]), אלא שצריך גם להפסיק לעשיית סוכה ולעשיית לולב²⁴, שהוא בדוגמת הנהג בהן מנהג דרך ארץ. והשאלה לא הי׳ צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו׳ ומה טעם פתח בבראשית היא שמצד החשיבות דתפילה ותורה לגבי עבודת הבירורים הוצרך להרדים החודש לבראשית. וכהסדר בכל יום, שבתחילה צריך לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ורק לאחרי זה הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

ומבאר דמה שפתח בבראשית הוא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, היינו שדוקא במעשה יש מעלה יתירה (כח מעשיו) שאינה גם בעסק התורה, דסוף מעשה במחשבה תחילה[33]. דמה שנת״ל שלימוד התורה הוא נעלה יותר הוא מצד בחי׳ הגילויים, חכמה ושכל. ולכן יש סברא וקא סלקא דעתך (בתורה) שהתחלת התורה צ״ל בהחודש הזה לכם, לפי שהתורה היא חכמתם ובינתכם[34], ומצד השכל, לימוד התורה הוא נעלה יותר מענין המעשה [וזהו גם הטעם על מה שסדר העבודה דחיי היום יום דעם חכם ונבון³⁴הוא שהעבודה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ היא לאחרי העבודה דבית הכנסת ובית המדרש]. אבל במחשבה תחילה (שלמעלה מבחי׳ הגילויים) המעשה הוא קודם. ולכן פתח בבראשית, דמכיון שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים[35], בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו[36], לכן חביבות העבודה ושלימותה הוא כשהעבודה היא בענין תחתון שאין תחתון למטה ממנו, באתכפיא סטרא אחרא, שעי״ז דוקא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין[37], שהו״ע נפלא ביותר כמבואר בארוכה בדרוש ההילולא (ד״ה באתי לגני) דיום ההילולא יו״ד שבט ה׳שי״ת[38]. ולכן, לעתיד לבוא שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, יהי׳ מעשה[39] גדול[40].

וזהו מה שיש סברא וקא סלקא דעתך שהתחלת התורה צ״ל בהחודש הזה לכם, ומ״מ פתח בבראשית, שהסברא (והקא סלקא דעתך) להתחיל התורה מהחודש הזה לכם הוא מצד החכמה והשכל דתורה כנ״ל. ומה שפתח בבראשית הוא מצד התאחדותה (של התורה) בנותן התורה שלמעלה מבחי׳ הגילויים, דשם הוא מעשה גדול. וכמו שבמתן תורה, ההכנה לקבלת התורה היתה מה שהקדימו נעשה לנשמע[41] [דנעשה ונשמע הם דוגמת עבודת הבעלי תשובה ועבודת הצדיקים, כי נעשה הוא מלשון כפי׳ כמו מעשין על הצדקה[42], וענין האתכפיא הוא בבעלי תשובה יותר מבצדיקים[43]. ועד״ז הוא בנוגע ליושבי אוהל ובעלי עסק, שעיקר הענין דאתכפיא סטרא אחרא הוא בבעלי עסק], עד״ז הוא גם בהתורה (עצמה) כמו שניתנה לנו ללמדה, שענין בראשית בראה (נעשה) קדם לענין החודש הזה לכם (נשמע), לפי שגם לימוד התורה צ״ל באופן דברכו בתורה תחילה[44], נתן לנו את תורתו, ושם הוא מעשה גדול.

וזהו כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, דכח מעשיו פועל שיהי׳ הגיד (והמשיך) לעמו, ושיהי׳ לתת להם נחלת גוים, בפועל ובגלוי, וע״י העבודה בהסוף מעשה דימי הגלות שבעולם העשי׳, יתגלה המחשבה תחילה, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות