חכמי הקבלה כינו את האלוקים אין סוף ברוך הוא על שום היותו פשוט בתכלית הפשטות, בלתי בעל גבול ותכלית, שאין לו התחלה ולא סוף, והוא חי וקיים לעד.

ביה לית סוף לנביעו דנהורין ובגין כך קרא לגרמיה אין סוף בו אין סוף לנביעת האורות ולכן קרא לעצמו אין סוף (זהר פרשת בא).

כי הנה נודע כי האור העליון למעלה עד אין קץ הנקרא אין סוף שמו מוכיח עליו שאין בו תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועקר, והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות, והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים, ולא היה בו זמן התחלה וראשית, כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל (עץ חיים, היכל אדם קדמון שער א' ענף ב' דרוש עגולים וישר). 

תחילת הכל עד שלא נברא העולם היה כל המציאות אור פשוט הממלא את כל החלל בגילוי ללא ערך וללא יחס כלל עם העולמות, ונקרא אין סוף. לשון אחר, עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, דהיינו, עצמות האור והאור הכלול במאור בהעלם – שאינו בבחינת מציאות אור ואינו מאיר, אך ביכולתו להאיר. דוגמת השמש והאור הכלול בעצם השמש, לפני שמאירה לארץ.

אף שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא אור פשוט המופשט מכל ציור ותואר, מכל מקום יש בו ספירות גנוזות, שהם אורות וכחות אלקיים, שעל ידיהם התהוות העולמות והנהגתם, והן: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל חכמי הקבלה הסכימו שעשר הספירות, היו כמוסות וגנוזות במאצילן – האין סוף – קודם שנאצלו.

כי מאחר שבאור בהתגלותו יש עשר ספירות, בהכרח שגם באור בהיותו כלול בעצמותו, כלולות גם בו עשר הספירות, שהרי בודאי בעצמות יש המעלה והשלימות של הכל.

לכאורה זהו דבר והיפוכו, שאור האין סוף מופשט מכל ציור, ואף על פי כן יש בו עשר ספירות. זהו בבחינת "העלם שאינו במציאות". דבר שאינו נתפס בשכל – לית מחשבה תפיסא ביה כלל – אך חוש השכל מכריח לומר כן. ואין לחשוש, שמא יש בזה פגיעה באחדות אין סוף ברוך הוא.

בעל הספר "שומר אמונים" (דף י, דפוס וילנא) נותן דוגמא לדבר בעניין גשמי, על פי משל אבן החלמיש (מובא בהפרדס להרמ"ק זצ"ל). באמרו, שכאשר מוציאין אש מאבן החלמיש על ידי הכאת הברזל. אין זה נכון לפרש שהאש היתה בתוך האבן, והיא מתחלקת לחלקים, כפי חלקי הניצוצות הניתזות ממנה, אלא האש נעלמת בתוך האבן ומיוחדת בה, באופן שאין בין האבן והאש שבתוכה חילוק ופירוד כלל. וכמו כן, היו הספירות מאוחדות אשה באחותה, וכלן מאוחדות בעצמותו יתברך. כלומר, באין סוף היו רק שרשים ומקורות לעשר הספירות וזו הכוונה באמרם שהיו כמוסות וגנוזות במאצילן, דוגמת האש שרק שורשיה באבן החלמיש, והיא כמוסה וגנוזה בה.

כך הוא ענין המלכות שבאין סוף. שאין הכונה שיש באין סוף בחינת מלכות ממש, אלא כעין שרש לבחינת המלכות. שענינו, השרש, הכח והיכלת שהיה באין סוף – קודם הבריאה, קודם הצמצום הראשון, קודם התהוות העולמות, אפילו הנאצלים העליונים יותר – לגלות בחינת זיו והארה בלבד. הוא אור המיעוט, הרשימו, שנעשה אחר הצמצום שממנו נתהוו העולמות. כלומר, בחינת המלכות – היא שמו – היא הטהירו עילאה – היא המקור להתהוות העולמות – מקומו של עולם וכידוע שעד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. שבחינת המלכות, הכח והיכלת להוות, היה כלול בעצמותו כשלהבת הגנוזה בגחלת.                 

וכיחס השם לעצם, שאינו נוגע כלל לעצם, כן יחס המלכות לאין סוף, בדומה לשם האדם, שאינו נוגע לעצם האדם אלא נועד רק כדי לקרוא לאדם בשמו. דבר המרמז על גודל קטנותה לגבי אין סוף ברוך הוא עצמו.

כי עצמותו ומהותו הוא קדוש ומובדל לגמרי מגדר גילוי אור עד שלא יתכן לומר עליו אפילו שם אין סוף, וזהו אתה קדוש ושמך קדוש הוא בחינת שמו בלבד… הוא בחינת היכולת הכלול בעצמות, שהוא גם כן בתכלית היחוד בעצמות עד שאינה בגדר גילוי אור כלל כמו העצמות, כי אינה נבדל מן העצמות, עד שלא יתכן, לומר עליו אפילו שם התאחדות… ובחינה זו נקראת יחיד, שיש שם מציאות עשר ספירות בתכלית היחוד   (נר מצוה ותורה אור עמ' 356).