הקב"ה ברוב טובו ואהבתו אלינו הרבה לנו חגים ומועדים וימים טובים לשמחנו,

ובחודש תשרי הגדיל לעשות ונתן לנו את ראש השנה ויום הכיפורים,

וחג הסוכות שסיומו וחותמו ב"הושענא רבה".

ולא הסתפק בכך אלא שעצר אותנו לעוד יום גדול ומיוחד – יום שמיני עצרת,

יום שמחה של תורה, יום סיום והשלמת קריאת התורה,

כדי לשמח אותנו ולשמוח בנו.

לאחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים,

לאחר גילוי היחידה שבנפש ביום הכיפורים,

כשעצם הנשמה התכללה והתייחדה עם עצמותו ומהותו של הקב"ה

בבחינת "ישראל ומלכא בלחודוהי",

לאחר היציאה מהסוכה – "צילא דמהימנותא",

מגיע הזמן להכניס את השכינה מהסוכה לבית הפרטי שלנו לכל השנה

על ידי השמחה הרוחנית בתורה ביום שמחת תורה.

שמחת תורה היא שמחה של מצוה לגומרה של תורה –

שמחה בה' ובתורתו… שמחה אישית ופנימית ללא הגבלה… עד ל"שובע שמחות את פניך".

שמחה הפורצת את כל הגדרים… מתוך כוונה לעלות במעלות התורה מחיל אל חיל…

ביום שמחת תורה מתעלים ברוחניות כביום שניתנה תורה (שבועות).

זה היום המבטא את יחודה של פרשת "וזאת הברכה" – סיום וחותם התורה.

פרשה שיוחד לה חג מיוחד חג שמחת תורה.

(שאינה נקראת על פי סדר בשבת כשאר פרשיות התורה).

מכיון שיהודים לעולם אינם מסיימים ללמוד תורה, לכן מתכיפים התחלה להשלמה.

לאחר שמתמלאים תורה מתחילים לעיין בה שוב באור חדש ובכוחות חדשים.

מיד כשמסיימים לקרוא פרשת "וזאת הברכה" מתחילים:

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" –

פרשה אחרונה בתורה ופרשה ראשונה בתורה נפגשות… מתחיל מחזור חדש…

מפגש נפלא זה של "סיום" ו"התחלה" מלמד על הכח האין סופי שבתורה,

כח המגביר ומעצים את עם הנצח, וממנו נמשך כח לעולם כולו,

לכן ראוי לחגוג אותו ביום מיוחד בשנה בשמחה תורה.

התורה שקדמה לעולם ועל ידה נברא העולם היא הבעל בית על כל העולם…

על ידי פסק דין של תורה נעשה שינוי במציאות העולם בכלל ובחיי היהודי בפרט.

לכן שמחת התורה (שלמעלה מן העולם) נמשכת ופועלת גם בעולם.

כשיהודי שמח ורוקד ברגליו ומגביה את הראש בריקוד חדש, בפרט כשספר תורה בידו,

הוא ממשיך ברכות מלמעלה לכל יהודי בכל המצטרך ברוחניות ובגשמיות,

בטוב הנראה והנגלה לעין.

ולא עוד אלא שנעשה חידוש בכל הבריאה כולה – בשמים ובארץ ובכל צבאם,

עד ל"שמים חדשים וארץ חדשה".

עד שיהודי מראה באצבעו ואומר בסיפוק "וזאת הברכה!"…

דוקא ביום שמחת תורה שבו מתעלים ברוחניות כביום שניתנה תורה (שבועות)

אין לומדים תורה…

כולם מבינים שאין זו העת ללמוד אלא לשמוח ולרקוד.

כולם רוקדים בספר תורה מכוסה במפה כשאי אפשר לקרות בו.

אפילו גדול בתורה, שלמד כל התורה כולה מהפשט ועד הסוד,

אינו לומד איזה ספר עמוק בקבלה או בחסידות ואף לא מפלפל בגמרא בשמחת תורה,

אלא אוחז ספר תורה הכולל חמישה חומשי תורה… תורה שבכתב דוקא…

שבה יוצא ידי חובת לימוד אפילו עם הארץ שלא ידע מאי קאמר.

כולם שרים ורוקדים בשמחה גדולה למעלה ממדידה והגבלה,

כשהרגלים נושאות את הראש ואת כח השכל שבו,

עד שנעשית עליה גם בראש הנשמה, המתקשרת ונעשית חד ממש עם עצמות ה' ית'.

טבעה של שמחה שהיא פורצת גדר,

ובמיוחד שמחת תורה שהיא שמחה הנעלית אף משמחת בית השואבה,

שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו.

שמחת תורה אינה שמחה התלויה ומורכבת בדבר, אלא שמחה עצמית שבעצם הנפש,

שמחה שלמעלה מגדר הגבלה (שכל וכיו"ב) ולמעלה מהכוחות הגלויים,

עד שביכולתה לפרוץ את כל ההגדרות וההגבלות.

עד שבכוחה לפרוץ גם את גדרי הרגילות שנעשו טבע שני ואפילו גדרים שבטבע כתולדתו,

ולהופכם ולשנותם מקצה לקצה, עד שקמצן וכילי בטבעו נעשה פזרן גדול בשעתא חדא…

עד שאכזר נעשה רחמן, וטיפש נעשה חכם וכיו"ב.

ואכן היחוד של שמחת תורה הוא שאינה קשורה בהבנה והשגה שבלימוד התורה,

אלא במעלת התורה שקדמה לעולם ועל ידה נתהוו ענייני העולם,

וכל יהודי בכל מעמד ובכל מצב מכיר בה.

גם בן חמש למקרא גם מבוגר עם הארץ מנשקים ספר תורה מתוך חיבה יתירה.

כל אחד מרגיש שהתורה היא שלו.

כי דוקא בשמחת תורה מתגלה עצם מציאות היהודי שלמעלה מהבנה והשגה בתורה.

דוקא בשמחת תורה יש שמחה הכוללת ומאחדת ושייכת לכל עם ישראל.

דוקא בשמחת תורה כולם שוים מגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

וכל עם ישראל "יחד שבטי ישראל" באחדות גמורה רוקדים ושמחים.

ומזה נפעל "ויהי בישורון מלך" שהוא הקב"ה.

מזה נמשך גם כח לעבודה של "ויעקב הלך לדרכו" –

הליכה מלמטה למעלה במשך כל השנה.

בשמחת תורה מתגלה לא רק מעלת התורה,

אלא מתגלה מעלתן של ישראל שנעלית אפילו מהתורה –

"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה".

לכן כשיהודי רוקד עם ספר התורה בשמחת תורה הוא נעשה רגלים לספר תורה.

ספר תורה עצמו אינו יכול לרקוד… אז יהודי לוקחו ומגביהו, וכך הוא רוקד עם ספר התורה…

בכח היהודי שמציאותו למעלה מהתורה לפעול שספר התורה ירקוד.

והשמחה שבריקוד יכולה לפרוץ גם את גדר התורה שהיא במדידה והגבלה,

עד שמעצמות ה' ית' נמשך בתורה, ונפעלת התנשאות בחכמת ה' היא התורה.

כל יהודי מתעלה לדרגה הדומה לדרגת דוד המלך, שהיה מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה.

ולא עוד אלא שהקב"ה שמח בשמחת עמו ישראל שסיימו את התורה ומשתתף בה.

הקב"ה משתלב בריקודים שרוקדים עם התורה.

מעלת שמחה זו, הקשורה לעצם התורה שלמעלה מהשמחה שבענייני העולם,

נמשכת ומתגלה דוקא בעולם הזה הגשמי שבו ניתנה התורה,

כי התורה, שקדמה לעולם והיא למעלה מהעולם, לא בשמים היא.

תורה ניתנה בארץ, בעולם הזה הגשמי דוקא…

בעולם הזה נמצאת התורה בכל התוקף בשלימות ובתמימות,

עד כדי כך שהקב"ה ומתיבתא דרקיעא זקוקים לפסק דין של בית דין של מטה,

(קידוש החודש ועיבור השנים נקבע על ידי בית דין של מטה דוקא),

ויהודי יכול לפסוק הלכה רק בהיותו נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי דוקא…

ובלימוד התורה הוא פועל שגם בארץ מתחת יאיר אור התורה עד ל"זוהר הרקיע".

לכן אפילו בגן עדן ובעולמות העליונים, שם לומדים תורה באופן נעלה ובעילוי אחר עילוי,

מסיימים את התורה דוקא בזמן שמסיימים את התורה בעולם הזה…

שגם למעלה עושין שמחה לגומרה של תורה…

שמחה הממשיכה שמחה בכל העניינים עד לעניינים הגשמיים כפשוטם.

על ידי עבודה בשמחה אמיתית ודוקא מתוך ענוה וביטול נעשית שלימות העבודה.

על ידי שאדם עובד עבודתו בנהירו דאנפין וחדוה,

ומקיים "נגילה ונשמחה בך" – בעצמותך, "נשמחה בו" – בעצמותו,

הוא זוכה לגלות את פנימיות החיות האלוקית.

כי השמחה והתענוג למעלה היא מעבודת התחתונים בשמחה,

"כגונא תתאה גונא עילאה"…

ומהשמחה והתענוג שלמעלה זוכים לגילויים נעלים כאן למטה…

"והחי יתן אל לבו" עד כמה צריך להיות גודל שמחת תורה,

שמחה נעלית בלתי רגילה שלמעלה ממדידה והגבלה,

ובאין ערוך לשמחה שבענייני העולם.

ובשמחה נעלית זו נקרב את הגאולה האמיתית והשלימה,

עד שימלא שחוק פינו, שמחה שלא בערך לשמחה של היום,

עד ל"ושמחת עולם על ראשם",

כשמשיח צדקנו בראשנו בבית המקדש השלישי

במהרה בימינו, אכי"ר!

חזק חזק ונתחזק!