"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" –

כל התורה כולה לא ניתנה בלשון ציווי אלא בדרך של סיפור דברים בעלמא.

לא רק הסיפורים שבתורה: "בראשית ברא אלוקים", "ויושע ה'… את ישראל"… וכיו"ב,

אלא גם מצוות: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל",

וכמו כן, "אם בחוקותי תלכו"… נאמרו בדרך של סיפור.

לכאורה, היינו מצפים שמכיון שבתורה יש הוראות,

הן צריכות להינתן בדרך של ציווי בלשון יחיד לכל אחד מישראל,

דוגמת מצות "שמע ישראל" – ציווי ליחיד!

הסיבה שגם הוראות התורה ניתנו בדרך של סיפור היא,

כי מצד עצם הנשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש",

יש לה רצון ותשוקה לעשות את רצון ה' בתכלית השלימות ממילא,

ועבורה כל ענייני התורה הם סיפור הדברים שבהווה;

לכן אין לה צורך לא בציווי וגם לא בהבטחה לעתיד.

אלא שנשמה ירדה לעולם והתלבשה בגוף בעולם הזה התחתון,

כדי שתוכל לפעול גם בנפש הבהמית ובגוף.

ורק עבור הנפש הבהמית והגוף צריך גם ציווי גם הבטחה וגם סיפור,

כי בשלושת האופנים האלה (סיפור הבטחה וציווי) יש נתינת כח לנשמה

לפעול בנפש הבהמית ובגוף.

ה"ציווי" עצמו (לשון "צוותא וחיבור") מחבר אותנו עם הקב"ה לכן יש בזה נתינת כח.

גם בהבטחת התורה – "יגעת ומצאת" – יש נתינת כח לקיים את המצוות.

ובודאי באופן נתינת ההוראות על דרך סיפור,

דבר המתאים לעצם הנשמה שמזכיר לה כי היא רוצה בכך באמת ובאופן טבעי,

יש תוספת כח ועידוד לנשמה לפעול על הנפש הבהמית והגוף.

ואכן בלימוד התורה בכל האופנים מגיעים למעשה בפועל,

שתכלית הכוונה בלימוד תורה בכלל וחסידות בפרט שתחילה יופנם הלימוד בשכל הלומד,

ועל ידי זה יובן גם לנפש הבהמית, עד שיהיה "בכל לבבך" בשני יצריך,

לא רק לנפש הבהמית של צדיק גמור אלא גם לנפש של לומד רגיל,

ואז ממילא קיום המצוות נעשה "כמצוות רצונך".

גם במצוות כמו "שמע ישראל… ואהבת את ה' אלוקיך" שנאמרו בלשון יחיד בציווי,

יש לא רק לשון ציווי אלא גם לשון הבטחה.

לכאורה, מה שייך ציווי על רגש שבלב?…

אלא שבאמת הציווי הוא על ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה.

התבוננות בגדולת ה' (כפי שמבוארת בתניא) בודאי מביאה לאהבת ה'.

לכן הציווי על ההתבוננות נאמר בלשון "ואהבת" שקודם לו "שמע",

דהיינו, התבונן והבן במוחך ("שמע") ואז מובטח לך שתגיע לאהבת ה' ("ואהבת").

כל אחד מישראל גם מי שחטא (שהרי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"),

צריך לשמוע ולהתבונן ש"ה' אלוקינו ה' אחד".

כלומר, ש"אלוקות זה הכל" ו"אין עוד מלבדו".

במילה "אחד" שבפסוק: "שמע ישראל" מרומז הרעיון,

שבח' (ז' רקיעים וארץ) ובד' (ד' רוחות העולם) נמשך הא' (אלופו של עולם).

עניין "ה' אחד" מבטא את עניין אחדות ה' בעולם, את "יחודא עילאה".

וכשהאל"ף ("אלופו של עולם") נמשך ויורד למטה,

ויחוד זה נמשך בגדרי העולם ובגדרי הזמן והמקום, זהו "יחודא תתאה",

וכמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וכשמתבוננים בכל זה מעוררים את האהבה הטבעית לה' שהוא חיינו,

כמו שכתוב: "לאהבה את ה' אלוקיך… כי הוא חייך!"…

וכאמור, מצד שורש הנשמה אין צריך לציווי זה כלל.

רק מפני שהנשמה ירדה למטה לעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו,

ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית בעולם הזה הגשמי והחומרי

כדי לפעול אהבת ה' גם בנפש הבהמית,

לכן צריך ציווי ונתינת כח מיוחדת.

יהודי הלומד תורה יודע שעל ידי קיום המצוות הוא מתחבר עם עצמות ומהות ה' ית'.

והקב"ה הכוסף למעשה ידיו קורא לכל יהודי בקריאה נרגשת ובלשון תחנונים:

"אם בחוקותי תלכו את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".

אין "אם" אלא "תחנונים", הקב"ה מתחנן: אנא "בחוקותי תלכו" –

לכו ועלו מעלה מעלה עד אין שיעור בקיום התורה והמצוות.

עלו למקום נעלה שלא בערך למקומכם הקודם ולמדרגתכם הקודמת.

ואיך תגיעו לזה?

על ידי עבודת ה' באהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא!".

ודוקא באהבה "בכל מאודך" שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

ועל כך מרמזת המילה "בחוקותי" לשון רבים –

שתי משימות גדולות ניצבות לפני כל יהודי: אהבת ה' וקיום תורה ומצוות.

לא די בקיום תורה ומצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה", יש לקיימן באהבה.

אמנם טבעי הדבר שאדם יאהב את אלוקיו – מקור חיותו, שהוא חייו ממש,

אלא שהנפש הבהמית אינה מבינה ואינה מרגישה את זה,

ועלינו מוטלת העבודה ללמד אותה ולעזור לה להרגיש אלוקות.

לכן נשמה ירדה למטה לברר את הנפש הבהמית,

ולהפוך את הכח המתאוה שבה לענייני העולם לכח המתאוה לענייני אלוקות.

אמנם ביציאת מצרים מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה לעם ישראל וגאלם.

על ידי ההתעוררות שבאה מלמעלה, נפעלה "אתכפיא" בנפש הבהמית,

אך הנפש הבהמית לא נתבררה מכל וכל, בחינת "אתהפכא".

לכן עם ישראל ביציאת מצרים פונה לה' ומבקש: "משכני אחריך נרוצה".

עם ישראל חפץ בסיוע מלמעלה "משכני" (לשון יחיד),

כדי ש"נרוצה" (לשון רבים) כולל הנפש הבהמית.

כי עיקר העבודה היא כמו שנאמר בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".

אהבת ה' האמיתית היא "בשני יצריך" כשגם היצר הרע נהפך לטוב.

אם כן, עבודתנו עלי אדמות להפוך את הנפש הבהמית לטוב.

כאשר יהודי אוהב את ה' "בכל לבבך" בשני יצריך,

הוא יכול להתעלות לשלימות האהבה "בכל מאודך",

בהליכה ועליה בלי גבול בתורה ומצוות מתוך אהבת ה'.

עד שהדבר יהיה חקוק עמוק בנפשו, שעל זה נאמר: "בחוקותי" (לשון חקיקה),

שיהיה במצב של מסירות נפש "בכל מאודך" בבחינת מהלך ועולה מדרגה לדרגה,

עד שיגיע לדרגה שלא בערך לדרגה שהיה קודם ירידתו לעולם.

לשון אחר, המשימה המוטלת עלינו היא לברר את האורות המרובים של עולם התוהו,

שנפלו ממדרגתם בשבירת הכלים.

כשמבררים את הניצוצות של עולם התוהו, מקבלים את האורות המרובים של עולם התוהו.

עבודתנו היא לשמור את המצוות – "ואת מצוותי תשמרו",

היינו, לשמור את האור הנמשך במצוות – האורות המרובים של עולם התוהו.

ויחד עם זאת, "ועשיתם אותם" לעשות כלים חדשים.

כי על ידי קיום מצוות לא זו בלבד ששומרים את האורות של עולם התוהו,

אלא עושים כלים חדשים, והכלים מוסיפים באורות.

ולא עוד אלא כאמור במדרש: "ועשיתם אותם" –

"אתם" כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני.

שעל ידי מעשה האדם התחתון שאליו הקב"ה כוסף ("למעשה ידיך תכסוף"),

פועלים חידוש גם למעלה – "ועשיתם אותם".

כשהעבודה תגיע לשלימותה נזכה לקיום ההבטחה –

"ונתתי שלום בארץ… ואולך אתכם קוממיות"

בביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ בהר בחוקותי ה'תשמ"ה)