שיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א יום ב', כ"ח סיון ה'תנש"א

(לאנ"ש שיחיו שברכו אותו[1])

– יובל שנים להצלת כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית הצדקנית נ"ע – יבחל"ח – מעמק הבכא האירופאי וביאתם צלחה לארצות הברית, ביום ב', כ"ח סיון ה'תש"א – – אחרי תפלת מנחה, ו(המשכה) אחרי תפלת ערבית –

– תרגום מאידית –

א.  ענינו המיוחד של יום זכאי – שכל היום כולו נק' כך ("יום זכאי"[2]) בגלל דבר טוב שאירע ביום זה (אפילו כשהדבר זכאי אירע רק בזמן מסויים של אותו יום, בתחלה, באמצע או בסוף היום) – ה"ה נרמז בשמו ומספרו של היום בחודש[3].

ובנדו"ד – כ"ח סיון: כ"ח – אותיות כח[4] – בחודש מורה על הכח של כל החודש. וכ"ח סיון מדגיש ומורה על כחו של כל החודש השלישי, שנתייחד בכך שהוא החודש דמתן-תורה (הקשור במיוחד עם "ירחא תליתאי", כדלקמן), דהיינו, שהיום זכאי דכ"ח בסיון מורה על הכח של מתן-תורה.

וכמרומז גם במספר היום – כ"ח: כח אמיתי (ע"פ תורה) קשור עם המספר שלשה, "בתלת זימני הוה חזקה"[5], וכמ"ש[6] "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" – שלשה מורה על כח קיים ונצחי, הכח דדבר של קיימא. תכלית השלימות דכח (חזקה דשלשה) גופא ה"ה – שלש פעמים שלש פעמים שלש = כ"ז (אותיות ז"ך), שישנו בשלימות ביום הכ"ח, שבא תיכף לאחר השלימות דכ"ז (ג' פעמים ג' פעמים ג').

ב.  ויש לומר שזהו אחד הטעמים לכך שמתן-תורה הי' בחודש השלישי והוא קשור עם המספר שלשה – כמאחז"ל[7] "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי" [ורב נסים גאון[8] מונה עוד ענינים של שלשה בקשר עם מתן-תורה] – כי ע"י מתן-תורה נכנס כח, קיום וחוזק בבנ"י ובבריאה כולה, וכידוע[9] שאז נתבטלה הגזירה שהפרידה בין "עליונים" ו"תחתונים", וניתן הכח להמשיך ולגלות אלקות (עליונים) בעולם, עולם הזה התחתון, תחתון שאין תחתון למטה ממנו[10], עד שזה יחדור לגמרי את מציאות העולם בפנימיות, שעניני העולם עצמם ייעשו חפצא של קדושה[11].

ואדרבא: התורה ניתנה (במתן-תורה) דוקא בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו (עד ש"לא בשמים היא"[12]), כיון שעיקר הכח והתוקף דאלקות ה"ה ניכר בגלוי דוקא בגשמיות העולם הזה, בהתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ודוקא על ידי עבודת התחתונים נפעלת המשכת העצמות, עד שע"י העלאת התחתון ביותר, מתעלה כל ה"בנין", כולל גם הדרגות הכי עליונות, דסדר השתלשלות[13];

ושלימות הגילוי של הכח ד"ירחא תליתאי" (הכח דמ"ת) ה"ה – כ"ח בסיון, כשישנה השלימות של שלש פעמים שלש פעמים שלשה ימים בירחא תליתאי.

ג.  ויובן זה ע"פ השייכות עם פרשת שלח – שקראנו בשבת האחרונה, שמיני' מתברך[14] כ"ח סיון (ברוב השנים) [15]:

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" קאי על שליחות המרגלים ע"י משה רבינו ללכת ולראות את הארץ בכדי להקל את הכניסה לארץ וכיבוש הארץ[16].

והיות שהיתה זו שליחות מאת משה רבינו – אמנם באופן ד"שלח לך, אני איני מצוה אותך", אלא "לך, לדעתך"[17] – אעפ"כ הרי זה לדעתו של משה רבינו (והקב"ה מעיד שזה "לדעתך", דעתו של משה), אשר ענינו בכלל הוא ספירת הדעת[18] – מובן אם כן, שהשליחות (מצד דעתו של משה) בודאי הצליחה, ובפועל זה הקל את הדרך שיוכלו לאחר מכן לכבוש ולהכנס לארץ ישראל כפי שהי' כן ע"י יהושע, תלמידו וממלא מקומו של משה[19].

והענין בעבודת השם:

כאו"א מישראל צריך "לכבוש" את חלקו בעולם בארץ הלזו התחתונה ולעשותו "ארץ ישראל"[20], בלשון הידוע[21] – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ובכדי לפעול זאת בנקל ישנה השליחות של "ויתורו את ארץ כנען[22]", כמבואר הפירוש בזה[23], ש"ויתורו" הוא מלשון "ויתרון ארץ בכל היא"[24]: היתרון והמעלה שישנם דוקא בארץ (תחתונים), יותר מאשר בשמים ובכל המדריגות למעלה (כידוע[25] שדוקא בארץ ישנו כח הצמיחה יש מאין שמקורו מלמעלה מסדר השתלשלות). ובפרט ע"י העבודה בארץ לברר את הבירורים למטה, שעי"ז נפעל יתרון, יתרון האור מן החושך[26].

ובשרש הענינים[27]:

ארץ היא ספירת המלכות, שיש בה יתרון ומעלה לגבי כל הספירות שלמעלה ממנה. ויתירה מזה – "ויתרון ארץ בכל היא": מלכות כוללת בתוכה "כל", ספירת היסוד, שכוללת בתוכה את כל הספירות שלפני זה, והיתרון במלכות נפעל ע"י ההמשכה של "כל" (כל הספירות שנכללים בספירת היסוד) בארץ (מלכות), אבל אח"כ, כאשר זה נמשך במלכות, מתגלה היתרון והכח דמלכות (לגבי כל הספירות), "אשת חיל עטרת בעלה"[28], יתרון שלא בערך יותר מכפי שזה בשאר הספירות (שלמעלה ממלכות), עד שנפעל ה"יתרון ארץ בכל היא" – שה"בכל" נמצא בגלוי במלכות דוקא, כידוע שענינה של מלכות הוא להביא כל דבר בגלוי ובשלימות, ובאופן של תוקף וקיום (כי הכח והתוקף דאלקות מתגלה דוקא בתוך וע"י הארץ, והבירור של התחתון ביותר (שנלקח ממלכות, הספירה האחרונה והשרש לעולמות בי"ע), עד שזה מעלה את כל הדרגות שלמעלה, כנ"ל).

וזהו הפירוש ב"ויתורו את ארץ כנען": ע"י עבודתו של יהודי בארץ (כנען) דוקא, ה"ה מגלה שם את היתרון שישנו בארץ, "יתרון ארץ בכל היא", שזה נותן את הכח לכבוש ולהכנס לארץ ולהתיישב בה באופן של קביעות, עד שעושים בה (בהתחתונים) דירה לו יתברך.

עפ"ז מובנת השייכות עם כ"ח סיון (שמתברך משבת פ' שלח) – כשישנו בגלוי הכח ד"ירחא תליתאי" – הכח שניתן במתן-תורה לפעול ולגלות את היתרון בארץ ("ויתרון ארץ בכל היא"), שמאפשר לעשות ממנה דירה להקב"ה.

ד.  מזה ישנו לימוד מיוחד בדורותינו אלו:

ידוע הפירוש[29] בדברי כלב (בפ' שלח[30]) "עלה נעלה" (ב' עליות, וע"ד "ואנכי אעלך גם עלה"[31]) – שזה קאי על ב' עליות: העלי' הראשונה מגלות מצרים לארץ ישראל ובנין בית המקדש, והעלי' השני' מגלות זה האחרון לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק השלישי (הנצחי); ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[32] – כשם שעיקר תכלית המכוון של גלות מצרים ה"ה בכדי לקבל את התורה במתן-תורה (תורה הנגלית[33]), "כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לע"ל" (כפי שרש"י מפרש על "ישקני מנשיקות פיהו"[34] – "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"[35]).

והיות שצריך להיות "טועמי' חיים זכו"[36] (בסוף אלף הששי, ערב שבת הגאולה[37]) – לכן[38] הי' גילוי פנימיות התורה והפצת המעינות חוצה ב(מחצית השני' של) אלף הששי, מתחיל ע"י הבעש"ט והמגיד (תורת החסידות הכללית), ואח"כ – באופן של התלבשות בחכמה בינה ודעת (תורת חסידות חב"ד) – ע"י אדמו"ר הזקן (ובפרט לאחר הגאולה די"ט כסלו, בחודש השלישי דחדשי החורף, ע"ד חודש סיון, החודש דמ"ת, חודש השלישי דחדשי הקיץ[39]) ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו – אשר גילוי תורת החסידות היא ההתחלה – באופן של "טעימה" עכ"פ, אבל היא נותנת טעם בכל הענין (כפשטות הענין של טעימה) – דגילוי פנימיות התורה דלע"ל.

וכשם שבמתן-תורה (בירחא תליתאי) ניתן בכללות הכח ד"ויתורו את הארץ", להפוך את העולם הזה התחתון, עד שהעולם יסייע ויגלה אלקות – כך גם נפעל ע"י הגילוי דפנימיות התורה והפצת המעינות חוצה ובפרט באופן של התלבשות בהשגה (חב"ד) בשכל האדם, עד בשכל דנה"ב ושכל העולם, שזה נותן את הכח שטבע העולם והענינים שלמטה יהיו כלים לאלקות[40].

ואדרבא: על ידי גילוי פנימיות התורה (באלף הששי) ניתוסף חידוש לגבי מתן-תורה, שמקבלים כח נעלה יותר לגלות אלקות בעולם, יותר מכפי שהי' (בגלוי) במתן-תורה (אלא שגם זה גופא ניתן בכח ובהעלם במ"ת, ע"ד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"[41]): ע"י נתינת התורה הנגלית, גליא דאורייתא (שהי' בעיקר במ"ת) מקבלים בעיקר את הכח לגלות גליא דקוב"ה וגליא דישראל[42], ועי"ז גם – גליא דאלקות בעולם; ע"י גילוי סתים דאורייתא מקבלים את הכח לגלות סתים דקוב"ה וסתים דישראל⁴², ועי"ז – סתים דאלקות בעולם, הדרגות הכי נעלות דאלקות שנמצאים בהעלם בארץ ("ויתרון ארץ בכל היא"), עד לכח העצמות שישנו בעולם הזה הגשמי דוקא (ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'")[43].

ה.  ענין זה (שגילוי תורת החסידות נותן את הכח לגלות אלקות בעולם וביתר שאת וביתר עוז) מודגש בהלשון[44] "יפוצו מעינותיך חוצה"[45]:

דובר כמה פעמים, שכל אחת משלשת התיבות מבטאת ענין וביאור שלם בתוכן העבודה, ובהיותם לשונות בתורה⁴⁴, מורה כל לשון על האמיתיות והשלימות של תוכן לשון זה: "יפוצו" באמיתיות ובשלימות, "מעינותיך" באמיתיות ובשלימות, ב"חוצה" באמיתיות ובשלימות[46].

מה הפירוש "חוצה" בשלימות – לכאורה "חוצה" ה"ז בדיוק ההיפך מהשלימות (ששייך רק בפנים, בקדושה ואלקות)?!

והביאור בזה: מכיון ש"חוצה" הוא לשון בתורת אמת, ה"ז מורה על אמיתית הענין ד"חוצה" (כנ"ל) – שבאמיתיות הענינים הרי אין "חוץ" מהקב"ה ח"ו (כמ"ש "אין עוד מלבדו"[47], "אין עוד"[48]); ומ"ש בתורה הלשון "חוצה", הכוונה היא להאמת של ה"חוצה" – כפי שה"חוצה" מגלה אלקות, ואדרבא: דוקא בתוך ועל ידי החוץ (תחתונים בהסתר אורו ית'[49]) ניכרת בגלוי ובשלימות ובתכלית השלימות האמת דאלקות, ש"אין עוד (מלבדו)" אפילו בה"חוצה" [וע"ד המעלה של נסים המלובשים בטבע[50]].

והכח לגלות זאת בה"חוצה" הוא – על ידי "יפוצו מעינותיך", הפצת המעינות דפנימיות התורה, באמיתיות ובשלימות, באופן שמתגלה היתרון והכח הנעלה בה"חוצה", שהוא מסייע ומגלה אלקות, ואדרבא – באופן נעלה יותר מכפי שזה ב"פנים".

ו.  ויש לומר שהכח לזה בא מהמאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו (בחודש השלישי), כידוע (בשיחות רבותינו נשיאינו)[51] שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה":

בקשר עם גאולתו כותב אדמו"ר הזקן[52]: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק[53] פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום" [שלכן נתקבל אצל החסידים הניגון ד"פדה בשלום נפשי" בקשר עם הגאולה].

וי"ל א' הביאורים בהשייכות ד"פדה בשלום נפשי" עם הגאולה וההתחלה דהעיקר דהפצת המעינות חוצה: לאחר "פדה בשלום נפשי" כתוב⁵³"כי ברבים היו עמדי". שזה מורה על כללות הענין, שה"רבים" ו"רשות הרבים" דכל העולם (עלמא דפרודא) נעשים במצב של "היו עמדי"[54], שלא זו בלבד שאין צורך להתייגע ועכ"פ לעשות משהו כדי שה"רבים" לא יפריעו, אלא אדרבא: ה"רבים" נמצאים "עמדי", עד שזה מסייע, מסייע יותר לה"רשות היחיד" ליחידו של עולם, שתהי' בתכלית השלימות ובתכלית האמיתיות (כנ"ל).

ולכן ה"ז פועל את ה"פדה בשלום נפשי", שהפדי' (והגאולה) היא בדרך שלום (בלי מלחמה כלל), וע"ד כפי שהי' בימי שלמה, שכל האומות התבטלו כלפי שלמה (ללא שום מלחמה), ועד שהם סייעו בידו ("עמדי"), ולכן הוא נק' בשם שלמה כי שלום[55] הי' בימיו[56]. עד שזה ("פדה בשלום נפשי") קאי על תכלית השלימות בשלום, אשר אלה שהיו בעבר מנגדים "נעשים אוהבים גמורים", כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כמ"ש[57] "אז אהפוך אל עמים (לשון רבים) שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד" (כביאורו של אדמו"ר האמצעי[58]).

ז.  בשלשלת של "יפוצו מעינותיך חוצה" עצמה (ע"י רבותינו נשיאינו) היו כמה דרגות ושלבים – במשך השבעה-תשעה דורות מהבעש"ט ואדמו"ר הזקן עד דורנו זה:

אחרי אדמו"ר הזקן (שחי בליאזנא[59] ולאחמ"כ בלירדי[60]) היו רבותינו נשיאינו כמה דורות בליובאוויטש[61]. ואחר כך (בדור השביעי מהבעש"ט) – עברו לרסטאוו[62], ולאחר מכן – ללענינגררד[63] (או פעטערבורג, כפי שנק' כן בעבר[64]), ולאחרי זה – בפולין[65], עד – השלב האחרון – כאשר הגיעו לארצות הברית[66], ב"חצי כדור התחתון", ושם גופא בכמה מקומות, עד שהגיעו להמקום והבנין שבו נמצאים אנו עכשיו, ביהכנ"ס וביהמ"ד ליובאוויטש – ב"770" (כפי שנקרא כך).

רואים בפועל, שאע"פ שבכל דורות ומקומות אלו היתה התגלות החסידות והפצת המעינות חוצה – הרי דוקא ב"חצי כדור התחתון", שבו מתן-תורה לא הי' (בגלוי)[67] – היתה התגלות החסידות והפצת המעינות חוצה ביתר שאת וביתר עוז, יותר מבדורות ומקומות שלפני כן, עד באופן שזה מגיע לחוצה שאין חוצה ממנה – כפי שרואים בפשטות[68].

והטעם לזה הוא – כנ"ל בנוגע להגילוי דמ"ת דוקא למטה – כי דוקא בהתחתון ביותר מתגלה ה"יתרון ארץ בכל היא", ועד"ז מובן לאחרי מתן-תורה עצמו, שדוקא ב"חצי כדור התחתון", שבו לא הי' מ"ת בגלוי, נעשית שלימות ההתגלות של "יתרון ארץ בכל היא", השלימות דגילוי התורה ופנימיות התורה באופן דיפוצו מעינותיך חוצה.

וכמרומז גם במספר הכתובת של בנין זה (המרכז של ליובאוויטש בחצי כדור התחתון, שמשם אורה יוצאה לכל העולם כולו בהפצת המעינות חוצה) – 770, שכידוע 770 הוא גימטריא של "פרצת" (כפי שהתפרסם בין בנ"י).

ויש לומר השייכות: מספר שבע מורה על השלימות דשבעת ימי ההיקף, שבעה מדות – ההשפעה בכל הדרגות (מחסד עד מלכות). והשלימות דשבע היא – מאה פעמים שבע (700) ביחד עם עשר פעמים שבע (70), שבצירופם יחד הרי זה – 770. ולכן זהו בגימטריא "פרצת" – כי השלימות ד"פרצת", הפריצה דכל ההגבלות דזמן ומקום ("ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"[69]) – עד באופן ד"פרצת" בתוך "פרצת" – נפעלת (לא ע"י היציאה מזמן ומקום, אלא אדרבא -) דוקא בתוך ועל ידי שלימות הזמן (והמקום) – 770, השלימות דמספר שבע (שבע מאות ושבעים).

כלומר, שביחד עם זה שישנה הפריצה שלמעלה ממדידה והגבלה ("פרצת") – ישנו גם המקום וזמן, כפי שהדין בפשטות שהמקום והבנין צריך להיות בעל ד' כתלים וגג ותקרה וכו', אלא שהזמן ומקום עצמו קיים באופן של "פרצת" (ואדרבא: דוקא זמן ומקום למטה פועל את שלימות ענין הפריצה כנ"ל). ע"ד הכתוב על ירושלים[70], ש"פרזות תשב ירושלים" ויחד עם זאת "ואני אהי' לה גו' חומת אש סביב".

ומקום זה – "770" גימטריא "פרצת" – נעשה המקור והנתינת-כח על יפוצו מעינותיך חוצה בכל העולם כולו, באופן שפועלים את ה"פרצת" ואת היפוצו מעינותיך ב"חוצה", עד לחוצה שאין חוצה ממנה, כך שמגלים שם את ה"יתרון ארץ בכל היא".

ולהוסיף: הסך-הכל והשלימות[71] דשבעים (⁷⁰) שנה של כ"ק מו"ח אדמו"ר[72] הי' דוקא ב"חצי כדור התחתון", ב"770", היכן שהגיע וחי במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין; וזה נותן אח"כ את הכח לדור השביעי שלאחרי זה (כנגד ספירת המלכות) – שתהי' שלימות הגילוי דשבעים (עשר פעמים שבע) ביחד עם שבע מאות (מאה פעמים שבע) = 770, ושלימות הגילוי ד"ויתרון ארץ (מלכות) בכל (יסוד[73]) היא".

וע"פ המדובר לעיל מובן, שענין זה בא בגילוי ביום כ"ח סיון, אשר מגלה את כחו של החודש – "ירחא תליתאי", והכח ד"אוריאן תליתאי", והכח ד"עמא תליתאי", ושל כל הענינים של "תליתאי" הקשורים עם מתן-תורה (כפי שרב נסים גאון[74] מונה אותם), ובכללות – הכח דמלכות, "ויתרון ארץ בכל היא", שמגלה "כל" בשלימות ובאופן של קיימא (שלש פעמים שלש פעמים שלש)[75] ודוקא בגשמיות העולם, באופן של ממש (ממשות).

ח.  ע"פ הנ"ל מובן ענין השליחות ("שלח לך") של דורנו זה:

אע"פ שנמצאים אנו בעוה"ז התחתון בגלות, בגלות זה האחרון, ושם גופא – בחצי כדור התחתון [המקום של רוב מנין ובנין דבנ"י בזמננו] – הרי אדרבא: דוקא ממצב ובמצב ומקום התחתון והגלות, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו – נפעלת העלי' הכי גדולה ובכל הדרגות והדורות שלפני ושלמעלה מזה, כולל גם דחצי כדור העליון והדורות הנעלים ביותר (דור דיעה של משה רבינו וכיו"ב), ועד להעלי' של הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה לכל העולם כולו (כולל חצי כדור העליון), ועבור כל הדורות כולם.

וכידוע שתיבת "גאולה" נכתבת דוקא ע"י תיבת "גולה" בתוספת אל"ף – כי הגאולה נמשכת ובאה מתוך ועל ידי (העבודה של) הכנסת האל"ף דאלופו של עולם בגלות (גולה)[76]; יון שהגאולה באה דוקא מהמצב הכי תחתון, לכן היא גם פועלת שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, שעלי' אומרים "שיר חדש" לשון זכר[77] [שלא כהגאולות שלפני זה, שהי' להם הפסק אח"כ], כי דוקא עי"ז שהדבר בא מהתחתון ביותר, מתגלית אמיתיות ושלימות הענין, שזה דבר של קיימא, ובאופן גלוי דוקא – המעלה דספירת המלכות (שענינה גילוי באופן של קיימא, כנ"ל ס"ג), שתתגלה בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (ממלכות בית דוד), כידוע שהחידוש דגאולה הוא – גילוי אלקות למטה בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, דירה לו (לעצמותו) יתברך בתחתונים, אשר בדירה נמצא העצם בגלוי. – וי"ל שזהו גם השרש דתיבות "גאולה" ו"גולה" – מלשון גילוי.

ט.  ויש לומר, שכשם שזה בנוגע לכללות ענין הגלות והגאולה, כך הוא גם בנוגע למקום הפרטי שנמצאים בו ב"חצי כדור התחתון" – שהיות שזה (ה"מקדש מעט"[78]) המקום שבו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קבע את מקומו, בתור המקור להפצת המעינות חוצה בכל העולם כולו, הרי דוקא במקום וממקום זה נפעלת הגאולה ובנין בית המקדש השלישי, "מקדש[79] אד' כוננו ידיך"[80],

דאע"פ שמקומו בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, על הר הקודש – הרי כיון שזה נפעל על ידי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[81], ובפרט בסיום זמן הגלות ע"י העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" – יש כבר במקום זה, ודוקא במקום הזה, את ההכנה המושלמת ל"מקדש אד' כוננו ידיך".

עד שתיכף ומיד נעשה במקום זה הגילוי של "מקדש אד' כוננו ידיך" – שאת זה יכול כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לתבוע ולהביא לפועל, שלכל לראש נעשה הגילוי ד"מקדש אד' כוננו ידיך" במקום זה ("שבע מאות ושבעים") שבו הוא חי ופעל עבודתו במשך עשר שנים האחרונות שלו, הסך-הכל דכל עבודתו (כנ"ל).

ודוקא על ידי סיום העבודה בחצי כדור התחתון, עד בהתחתון תחתון ביותר – "מעלים" ומגלים את כל הבנין של "מקדש אד' כוננו ידיך", כולל גם הגג של הבנין, אשר "מלך המשיח . . עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם"[82] – כל זה "מתעלה" (נפעל) על ידי העבודה (הגבהה) של התחתון ביותר.

ותיכף ומיד ממש – "ארו עם ענני שמיא"[83] – כל בני ישראל "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"[84], נמצאים בארצנו הקדושה, יחד עם בית המקדש השלישי שישנו כאן, ולוקחים את כל זה ביחד, יחד עם "כספם וזהבם אתם"[85], העבודה דאהבת ה' ויראת ה'[86], שזה כולל את כל מצוות עשה וכל מצוות לא תעשה[87].

י.  הלימוד מכל זה:

בעמדנו בזמן ומקום זכאי – בחודש השלישי, ובית משולש, בית תורה תפלה ומעשים טובים (ה"חוט המשולש" דתורה עבודה וגמילות חסדים), ובו גופא, ביום דכ"ח סיון – כשנמצא בגלוי הכח של כל החודש השלישי (ג' פעמים ג' פעמים ג'), שענינו: המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קיימא –

מקבל כאו"א מישראל תוספת כח וחיזוק לקיים את השליחות דדורנו זה – שיש לו שליחות והוראה מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שצריכים לעמוד "עמדו הכן כולכם"[88] לקבלת הגאולה האמיתית והשלימה, ובראשם – משיח צדקנו, דוד מלך ישראל.

ולהיותה השליחות דדורנו זה – החידוש של ה"תלמיד ותיק" שבדורנו (אשר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני) – מובן, שאפילו כאשר ילד קטן בימינו אלה אומר שהוא מצפה ומבקש שיבוא המשיח – ה"ז חידוש אמיתי בתורה, עד שזה נעשה חלק מן ה"חידוש תורה" ש"מאתי תצא"[89], מהקב"ה עצמו, שכן הקב"ה מסכים למילים והבקשות של בנ"י – "נער ישראל ואוהבהו"[90], והקב"ה מגלה אהבתו בפשטות ממש, באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה – בגלוי למטה מטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

ובפרט שיש לכך סיוע מכל עניני העולם – "ברבים היו עמדי" – כך שכל עניני העולם מסייעים ומוליכים למטרה אחת ויחידה: הגאולה האמיתית והשלימה.

יא.  בכל זה ניתוסף יותר עי"ז שיתנו לכאו"א שליחות – עושים את כאו"א מהנמצאים כאן לשליח מצוה לצדקה, על ידי שנותנים לו שטר לצדקה ואח"כ הוא יוסיף מדילי',

וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה[91], עד לקירוב וזירוז כזה שלא נשאר אף רגע פנוי, אלא מיד מאסיפתנו כאן זה עתה – "כאיש אחד בלב אחד"[92] [כפי שזה הי' כבר בראש חודש סיון, ומהראש ה"ז נמשך על ובכל ימי החודש, ועאכו"כ ביום כ"ח בו – היום שהוא הכח של כל החודש] – הולכים לארץ הקודש,

ותיכף ומיד, ועוד והוא העיקר – ממש, באופן של ממשות, החל מהגילוי של ה"חלק אלוקה ממעל[93] (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן[94]:) ממש", ודוקא כנשמות בגופים יחד, ואדרבה – עם הוספה בבריאות הגוף ובריאות הנשמה, וגם – בריאות כל העולם כולו, עד שמתגלה איך שכל העולם נברא בכל רגע ורגע מאין ליש מעצמותו ית'⁴³, ע"י התורה – אסתכל באורייתא וברא עלמא[95].

ועוד והוא העיקר: מהדיבור בכל ענינים אלו, שקשור עם דיבורו של הקב"ה – הרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה[96], נפעל המעשה של הקב"ה, שהמעשה העיקרי שלו הוא – תיכף ומיד להמשיך ולגלות (עם כל הפירושים שבדבר) את הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש בפשטות.

* * *

[התפללו תפלת ערבית, ולאחרי התפלה המשיך[97] כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

יב. נוסף לכך שכ"ח סיון הוא המשך לכ"ז (זך) סיון (כנ"ל ס"א), שזה מדובר בעיקר ע"ד עבודתו של יהודי בעולם (עד לחצי כדור התחתון), הרי זה גם הכנה והקדמה להיום שלאחריו – כ"ט סיון, ערב ראש חודש (תמוז), שבו מדובר בעיקר אודות ההתאחדות של יהודי עם הקב"ה (שבא בכח העבודה בכ"ח סיון).

והענין בזה:

בערב ראש חודש מתעלם אור הלבנה לגמרי כהכנה למולד החדש בראש חודש. ובלשון הכתוב[98]: על ידי ה"יפקד מושבך" (העלם הלבנה) בערב ראש חודש ("מחר חודש"), נפעל ה"ונפקדת" (מולד הלבנה בראש חודש), יחוד שמשא וסיהרא[99].

ובעבודת השם דבנ"י – שדומין ללבנה ומונין ללבנה[100]: בערב ראש חודש היא שלימות עבודת היהודי, כאשר הוא עומד בתכלית הביטול (בדומה ללבנה שמצוי' אז בהעלם), וזה מביא תיכף את העלי' של הנשמה ("ונפקדת") – היחוד והזיווג דכנסת ישראל (מלכות, סיהרא) והקב"ה (ז"א, שמש), וכך גם היחוד של כאו"א מישראל בתור יחיד ("ואתם תלוקטו לאחד אחד"[101]) עם עצמות ומהות – כך שהם נעשים מציאות אחת ממש, באחדות אמיתית – "והיו לבשר אחד"[102], עד לאופן של יחיד[103], עד – למעלה אף מיחיד.

שאז הרי בודאי לא שייך כלל ענין של הפסק ח"ו[104], שכן אדרבה: ישנו דוקא רק ענין של התאחדות, והתאחדות בתכלית השלימות.

ונוסף על ענין ההתאחדות (בין בנ"י לקב"ה) ב"והיו לבשר אחד" – ישנו ענין נוסף ב"והיו לבשר אחד": התוצאות שיוצאים מזה – שנולדים "תולדות" – "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[105].

עד למעשים טובים כאלו (שאינם דבר נפרד מן "והיו לבשר אחד", אלא מעשים טובים) שעל-ידם נעשה יהודי (בגופו ונשמתו) "שותף להקב"ה" (באופן של התאחדות) בכל עניניו של הקב"ה, כולל ועיקר – בהבאת הגאולה האמיתית והשלימה, אשר כדי שהקב"ה יפעל זאת בשלימות הוא זקוק (כביכול) להשתתפותו של כאו"א מישראל, ודוקא בתור נשמה בגוף, שע"י "מעשינו ועבודתינו" באה הגאולה, וצריך להזדקק כביכול לכך שיהודי יסכים, ויתירה מזו – שהוא ירצה ויכריז, שלא רק ש"הגיע זמן גאולתכם"[106], אלא שישנה כבר הגאולה בפשטות, כמדובר לעיל (סו"ס ח) שגאולה היא מלשון גילוי – הגילוי דאלופו של עולם ב"גולה" (שנפעל ע"י עבודת היהודי בגלות).

יג.  והכח להגיע להתאחדות בערב ראש חודש [הן מלמטה למעלה, ההתאחדות של בנ"י עם הקב"ה, כפי שבנ"י זקוקים להקב"ה, והן מלמעלה למטה – הקב"ה עם בנ"י, כפי שהקב"ה זקוק כביכול לבנ"י] – בא מהיום שלפניו, כ"ח בחודש, שקשור עם הכח של (מתן) תורה (ענינו של החודש השלישי), ובפרט דגילוי פנימיות התורה למטה (כנ"ל בארוכה):

על ידי התורה נעשית ההתקשרות וההתאחדות של בנ"י עם הקב"ה, כמאמר הידוע[107] "תלת קשרין[108] אינון מתקשראן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא כו'", ועל ידי ההתקשרות של ישראל ואורייתא נעשים ישראל קשורים עם קוב"ה, עד שישראל וקוב"ה כולא חד (למעלה יותר מההתקשרות ע"י אורייתא, שלכן ה"ה "תלת קשרין"[109]).

ובהתקשרות זו גופא ישנם שני אופנים וסדרים, כידוע[110]: (א) גליא דישראל מתקשרת עם גליא דתורה ועם גליא דקוב"ה, וסתים דישראל מתקשרת עם סתים דתורה וסתים דקוב"ה[111], (ב) גליא דישראל מתקשרת עם סתים דישראל, וסתים דישראל עם גליא דתורה, וגליא דתורה עם סתים דתורה, וסתים דתורה עם גליא דקוב"ה וגליא דקוב"ה עם סתים דקוב"ה.

ואלו ואלו דברי אלקים חיים[112] – ישנם שתי האופנים והענינים יחד באופן חי (אלקים חיים) באופן של קיום נצחי – הן ה"חוט המשולש" (תלת קשרין) דגליא (גליא דישראל, גליא דתורה וגליא דקוב"ה), הן ה"חוט המשולש" דסתים (סתים דישראל, סתים דתורה וסתים דקוב"ה), והן ה"חוט המשולש" באופן השני – גליא בסתים, וסתים בגליא וכו' – כך שישנה ההתאחדות האמיתית של כל השלשה, כך שישנם כל הענינים של גליא, כל הענינים דסתים, וכל הענינים דסתים כפי שעומדים בגלוי (שלש פעמים שלש פעמים שלש), – בתור מציאות אחת ויחידה של "יחידה ליחדך"[113].

והכח לזה בא מכ"ח סיון, כשישנה השלימות של שלש פעמים שלש פעמים שלש (כל ג' האופנים בהתאחדות ד"תלת קשרין"), היום שקשור עם שלימות גילוי הכח של (מתן) תורה, וגם של פנימיות התורה, ובאופן שגם סודות התורה קיימים בגלוי (עד בחוצה דחצי כדור התחתון) – שעל-ידם נעשית שלימות ההתאחדות של בנ"י עם הקב"ה (יחוד שימשא וסיהרא), הן בבחי' גליא והן בבחי' סתים.

ועי"ז – נפעלת המשכת האחדות גם בעולם, הן בגליא שבעולם והן בסתים שבעולם, וגם שהסתים שבעולם – עד כח העצמות שבו – קיים בגלוי.

יד.  ועוד ועיקר, שע"י גילוי היחידה שבנפש שבכל אחד ואחת מישראל – שזהו (חלק) המשיח שבכאו"א מישראל[114], ובפרט בכללות עם ישראל כשמתאספים יחד (כמה פעמים עשרה) בבית משולש (תורה תפלה ומעשים טובים) – יהי' הגילוי דיחידה הכללית, משיח צדקנו[115],

ונעשה "יחידה ליחדך" – ההתאחדות של כל הענינים ביחד בנקודה אחת ויחידה, שעומדת בגלוי בזמן ומקום של הגאולה האמיתית והשלימה, מתחיל דוקא ממקום זה וזמן זה,

עד שמתגלית תכלית השלימות ותכלית האמיתית של כל הענינים בכל העולם כולו – שנעשה דירה לו יתברך בתחתונים,

וישנו בשלימות הבית המשולש, בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך",

ביחד עם הקשר של כאו"א מישראל עם היחידה שבנפשו, שמקשרת אותו עם היחידה הכללית, משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובנ"י הולכים ביחד עם התורה, עם "תורה חדשה" של משיח צדקנו[116], וההמשך – ע"י הקב"ה, "תורה חדשה מאתי תצא", ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.

[אח"כ חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד ואחת מהנוכחים שיחיו קובץ "כ"ח סיון – יובל שנים", ובצירוף אליו שטר של דולר, לתת אותו (או חילופו) לצדקה].

הערות

[1]ובהמשך לזה – בירך א' מאנ"ש שי' את כ"ק אדמו"ר, שליט"א בברכת כהנים (מ"וידבר גו'" עד "ושמו גו' ואני אברכם")*. המו"ל.)* כן יש נוהגין לברך בפרשת ברכת כהנים כולה (נשא ו, כב ואילך) מתחלתה ועד סופה (כמו שאומרים כל יום בברכות השחר), ולא רק בנוסח הברכה (כפי שמברכים הכהנים ביו"ט וכיו"ב) מ"יברכך" עד "וישם לך שלום".