המצוה לקדש את השבת על היין

א. מצוות עשה לקדש את יום השבת בדברים. כלומר, לשבחו בכניסתו [וי״א גם ביציאתו]. ומן התורה יוצאים ידי חובה בהזכרת השבת בתפילת ערבית ע״י אמירת פרשת ״ויכולו השמים״ וכו׳[1].

ב. חכמים תיקנו שיקדשו על היין. ומצווה מן המובחר לקדש סמוך לכניסתו בכל מה שאפשר. ואלו שמקדימים תפילת ערבית של שבת מבעוד יום יש להם לקדש מיד אחר התפילה, אפילו שעדיין הוא יום.

אבל מנהג חב״ד להשתדל להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים וממילא גם הקידוש הוא בלילה[2].

ג. נזהרים שלא לקדש בשעה שביעית אחר חצות היום [בארץ-ישראל, בערך משעה 17:40 עד שעה 18:40 בשעון חורף]. זמן זה הוא קבוע כל השנה וכך נמצא שבקיץ הוא עדיין לפני ליל שבת[3].

ד. אע״פ שכנ״ל מצווה מן המובחר לקדש סמוך לכניסת השבת, מ״מ, אפשר לקדש כל הלילה בנוסח המלא של ״ויכולו״ והברכות.

ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה, יקדש ביום השבת אבל לא יאמר פרשת ״ויכולו״ אלא יתחיל מברכות הקידוש [ויאמר את שתי הברכות על היין והקידוש כיוון שלא קידש בלילה][4].

ה. מצווה מן המובחר לבחור יין טוב המשובח ביותר לקדש עליו, ולא משנה אם הוא יין אדום או יין לבן. אבל יוצאים ידי חובת קידוש גם ביין שאינו משובח, וכן ביין צימוקים ובמיץ ענבים (תירוש).

הכלל בזה: כל שברכתו ״בורא פרי הגפן״ מקדשים עליו ובתנאי שאינו מסריח מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן בתנאי שלא היה יין מגולה כדלקמן הלכה ו.

אבל מצווה לכתחילה לקדש על יין ישן משובח. וע״פ המסופר, הרבי הקפיד לקדש על יין ולא על מיץ ענבים.

ואם היין חזק ורגילים לשתותו מזוג, ראוי למוזגו במים, אבל יינות שלנו עדיף לקדש עליהם בלי תוספת מים[5].

ו. יין שהיה גלוי [ללא כיסוי – פסול לקידוש, אבל אם נתגלה שעה מועטת הרי זה כשר לקידוש (במקום שאין חשש לסכנה מצד שמא הטיל בו נחש ארס כיוון שאין מצויים שם נחשים)]. וכן יין שהיה במקרר אפילו משך זמן – כשר לקידוש[6].

ז. יין מבושל וכן יין שיש בו דבש או סוכר וכיו״ב מקדשים עליו. ומ״מ, משמע שעדיף יין שאינו מבושל ואין בו דבש וכיו״ב, אא״כ הוא משובח יותר, שאז נוהגים לקדש עליהם לכתחילה[7].

ח. יין [בבקבוק פתוח או סגור בסגירה אחת] שהזיזו גוי או נגע בו גוי אסור בשתייה [והנאה] וממילא פסול לקידוש. ויש מחמירים ואוסרים גם יין שראהו גוי [וע״פ עדות הרב גרונר גם הרבי הקפיד בביתו לשמור את היין מראיית גוי].

וכל זה ביין שאינו מבושל, אבל יין מבושל אינו נאסר ע״י ראיית או מגע גוי.

ונחלקו בגדר מבושל האם צריך להרתיח את היין או אפילו שנחסר קצת ע״י חימום אע״פ שלא רתח ממש [ומקילים בזה בשעת הדחק]. ובמכתב הרבי משמע, שאין לקדש על יין ששייך ליהודי מחלל שבת בפרהסיה[8].

ט. יהודי מחלל שבת בפרהסיה אוסר יין שאינו מבושל במגע [אבל אין נזהרים מראייתו את היין][9].

סדר הקידוש

י. נהוג לעמוד בזמן הקידוש אך שותים את היין בישיבה. כך נהוג בקידוש הלילה. וע״פ עדות הרי״ל גרונר, ממזכירי הרבי, גם כשהרבי קידש בחדרו ביום השבת היה מקדש בעמידה, אך בהתוועדות ברבים היה הרבי נעמד מעט באמצע ברכת הגפן [כנראה כדי שלא להטריח את הציבור לעמוד][10].

יא. מנהג בית הרב: לוקח הכוס בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו דרך הורדה מלמעלה למטה על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול [ואיטר יד מחזיק ביד שמאל] – ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד.

ומקדש מעומד והכוס מוגבהת למעלה משלושה טפחים מעל גבי השולחן, וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה [ולא רק בחג הפסח][11].

יב. הכוס צריכה להכיל רביעית. ומנהג חב״ד ע״פ שיעורי הגר״ח נאה, דהיינו שהשיעור הוא 86 סמ״ק [בגימטריא ״כוס״]. והכוס טעונה שטיפה במים מבחוץ ומבפנים[12].

יג. לכתחילה יש לקדש על יין ורק אם אין יין אפשר לקדש על חמר מדינה=כלומר, משקה חשוב שרגילים לשתותו במקום ההוא.

ולדעת הרבי אין לקדש על יי״ש [עכ״פ לא לכתחילה] (וגם בשעת הדחק יש לברר בכל מקום ומקום האם זה נחשב חמר מדינה שם).

ונהוג להחשיב קפה, תה ובירה לחמר מדינה, אבל ״קוקה קולה״ יש סוברים שאינו נקרא משקה חשוב כי עיקרו סוכר ותמציות טעמים, ולכן לדעתם אין לקדש על זה[13].

יד. קידש על היין והפסיק בדיבור שלא מעניין הסעודה – חוזר ומברך ״בורא פרי הגפן״. ואין צריך לקדש שוב אם לא הסיח דעתו ולא יצא לחדר אחר. וכן אם נשפך היין מברך ״בורא פרי הגפן״ ואין צריך לקדש שנית אם לא הסיח דעתו ולא יצא לחדר אחר.

ואם היה יין נוסף על השולחן, כגון בבקבוק, יקח משם יין ואין צריך לברך ״בורא פרי הגפן״ [ואולי ע״כ נהגו לסגור את הבקבוק בכיסוי בעת הקידוש כדי שלא יהיה כמו שיריים של כוס שאז אין לקדש על זה לכתחילה][14].

טו. המקדש צריך שיטעום רוב רביעית, שהוא שיעור מלוא לוגמיו באדם בינוני. ואדם בעל גוף גדול אין צריך לטעום יותר מרביעית [ויש מהדרים לשתות רובו של הכוס גם אם מחזיק כמה רביעיות. ולא מצאתי לזה מקור ברור, ואולי המקור הוא המסופר אודות אדמוה״ז שפעם אחת חמיו לא נתן לו יין לקידוש והוא מצא יין שרף וקידש עליו בכוס גדולה ושתה את רובו].

ואם לא שתה המקדש אבל שתה אחד מהשומעים רוב רביעית – יצאו, אבל אין מצטרפים שניים לשתות רוב רביעית. אבל לכתחילה צריך שהמקדש עצמו ישתה רוב רביעית כנ״ל[15].

טז. מצווה מן המובחר שיטעמו כל המסובים מכוס הקידוש. ונוהגים [במידת הצורך] להוסיף יין לכוס באופן שהרוב יהיה יין שכבר היה בכוס. וכן אפשר להוסיף כמה וכמה פעמים. ואם יש לפניהם כוסות יין שאינו פגום [כלומר, שלא שתו ממנו] אין צריך להוסיף לו מיין הקידוש ואז יכולים לשתות לפני טעימת המקדש.

אבל אם היה יין פגום לפניהם, צריך לכתחילה המקדש לשפוך לכוסם קודם שיטעום כדי שלא יהיה פגום ונהגו שאם שותים מאותו כוס של המקדש אין מתקנים את היין ע״י הוספת יין לפני שתיית שאר המסובים.

וע״פ עדות הרי״ל גרונר כן מנהג הרבי.

ואם מעבירים אח״כ לכוסות אחרים אחר ששתה המקדש, צריך להוסיף יין לכוס הקידוש כדי לתקנו מפגימתו קודם שימזוג לכוסם [או יתקנו אחר שנמזג לכוסם].

השומעים עונים אמן. ובדיעבד יצאו גם ללא עניית אמן ולא יענו ״ברוך הוא וברוך שמו״ מחשש שזה הפסק בין הברכה לשתייה. ובדיעבד יכולים לשתות ואינם מברכים שנית [כמ״ש בקצות השולחן][16].

יז. מי שאין לו יין ולא חמר מדינה [או שאינו יכול לשתותם] יכול לקדש על הפת. כלומר, שנוטל ידיו לסעודה, יקח לחם משנה ומברך ברכת ״המוציא לחם מן הארץ״ וברכת הקידוש ואוכל.

אבל אם מקדש על היין נהגו ליטול ידיים אחר הקידוש לפני אכילת הפת. אבל אם טעה ונטל ידיו ובירך ״על נטילת ידיים״ – יקדש על היין ויטעום מכוס הקידוש ואח״כ ימשיך לאכול פת ואין צריך ליטול ידיו שנית[17].

יח. ברכת ״בורא פרי הגפן״ פוטרת מלברך על כל מיני משקים גם אם שותה לפני הסעודה, וכן פוטרת מלברך ״בורא פרי הגפן״ בתוך הסעודה.

ואין מברכים ברכה אחרונה על היין גם אם שתו רביעית מפני שנפטרת בברכת המזון.

ואם אוכלים רק מזונות [בקידוש היום] אומרים בברכה אחרונה מעין ג׳ ״על המחיה״ וכו׳, ״ועל הגפן״ וכו׳ [ואם היין נוצר מענבים הגדלים בארץ-ישראל מסיים ״ועל פרי גפנה״][18].

איסור אכילה לפני הקידוש

יט. אסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים מזמן בין השמשות של כניסת השבת עד שיקדש. וכן אם קיבלו תוספת שבת מבעוד יום אסור לאכול או לשתות עד הקידוש [אבל ילדים קטנים שזקוקים לאכילה או שתיה אין למנוע זאת מהם].

ולכן יש לנשים להיזהר שלא לטעום אחר הדלקת נרות עד הקידוש [ויש שהתירו בשעת הדחק להתנות שאינה מקבלת שבת לעניין זה, ואז תאכל ותשתה עד בין השמשות וכנ״ל מקילים רק בשעת הדחק][19].

כ. גם אם התחיל לאכול ולשתות קודם זמן הקידוש חייב להפסיק כשמגיע זמן הקידוש [שקיעת החמה של ליל ש״ק].

ואע״פ שמעיקר הדין יכול לכסות הפת בכיסוי=פורס מפה ומקדש, אך מכיוון שיש מחלוקות רבות האם יברך ברכת המזון קודם הקידוש ויברך על כוס יין ויברך שוב על יין הקידוש ״בורא פרי הגפן״ או שלא יברך שוב ״בורא פרי הגפן״. וכן יש הסוברים, שאין לברך ברכת המזון אם רוצים מיד לחזור ולאכול וע״כ אין כדאי להיכנס לזה, ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון ורק אחר זמן יאכל סעודת שבת.

וכן נהגו אדמו״רי חב״ד שלא לפרוס מפה ולקדש. ובשנת תשד״ם הורה הרבי שמכאן ולהבא גם הקהל יימנעו מלעשות פורס מפה ומקדש[20].

כא. גם ביום נמנעים מלאכול ולשתות קודם קידוש, אבל מכיוון שחובת קידוש ביום השבת היא אחר התפילה, ע״כ נוהגים לטעום מזונות וקפה וכיו״ב קודם התפילה בשבת [כדי שתהיה התפילה מתוך רוגע וללא תחושת רעב], וכנ״ל מפני שזה קודם התפילה, ע״כ פטורים מלקדש עדיין, ואם אין לו יין ולא חמר מדינה ולא פת לקדש על זה, הרי אם אינו מצפה שיביאו לו את הנ״ל לקדש מותר לאכול בלי קידוש בלילה וכן ביום השבת. ואם מצפה שיביאו לו אח״כ, הרי בליל שבת ימתין עכ״פ עד חצות הלילה, אבל ביום יכול לאכול לפני הקידוש גם אם מצפה שיוכל לקדש אחר זמן[21].

נשים בקידוש

כב. גם נשים חייבות בקידוש כאנשים גם בלילה וגם ביום. וכן ביום-טוב. וכנ״ל, קידוש בלילה הוא מדאורייתא אם לא אמרו ״ויכולו״ וכיו״ב בתפילת ערבית. וקידוש ביום וכן קידוש ביו״ט הוא מדרבנן.

ועל כן, אישה שלא התפללה ערבית ליל שבת, תשמע ממי שהוא ודאי גדול ולא מנער בגיל מצוות [כל זמן שלא נתברר שהוא גדול, כגון שיש לו זקן]. ועל כן תקדש בעצמה. ואם אינה יודעת – תאמר עם הנער מילה במילה.

וכן אם שומעת מגדול ודאי, מ״מ, אם אינה מבינה לשון הקודש תאמר עימו את הקידוש מילה במילה [ואם התפללה ערבית של ליל שבת ואמרה ״ויכולו השמיים״ וכו׳, וכבר יוצאת ידי חובת קידוש מן התורה, הרי היא יוצאת ידי חובתה בשמיעת קידוש מנער שהגיע למצוות ואינה צריכה לומר עימו מילה במילה את הקידוש][22].

כג. אישה יכולה להוציא איש בקידוש, אבל, לכתחילה, אין זה רצוי[23].

כד. גם לאישה אסור לאכול קודם הקידוש בלילה, וכן ביום אחר תפילת שחרית וכנ״ל.

ואישה שאינה מתפללת שחרית, יש שכתבו שמתחייבת בקידוש אחר שבעלה התפלל שחרית. ויש שכתבו, שאסור לה לאכול לפני קידוש אחר שאמרה תפילה כלשהי [ובפנויה אחר שהקהל התפללו שחרית].

אבל אם יש לה אפשרות, הרי האישה חייבת בתפילת שחרית ומנחה, כמ״ש בשוע״ר סימן קו סע׳ ב[24].

הערות