כח הבחירה החפשית

בחירה חופשית באמת יש רק להקב"ה בכבודו ובעצמו, שאין לו סיבה ועילה ח"ו, והוא בלתי בעל גבול, לכן הוא חפשי לעשות כרצונו. כך כשעלה ברצונו לברוא עולם מיד נתהוה העולם, שאין מי שמעכב בעדו. ומשום שעם ישראל מושרשים בעצמותו ית' שהם בנים למקום (אבות ג יד), והבן הוא ממהות ועצמות האב, גם לעם ישראל יש בחירה חופשית. דהיינו, שרש כח הבחירה החפשית של יהודי נעוץ במהותה ועצמותה של הנפש האלוקית, בעצם הנשמה, שהוא חד ממש עם עצמותו יתברך, וכמו שלה' יש רצון ובחירה, כך בחירתה של הנפש האלוקית בטוב בלבד היא מוחלטת, ובאה ללא שום הכרח; כי הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, כולה טוב, כי ה' הוא עצם הטוב. כלומר, יהודי יכול לבחור בטוב ולמאוס ברע, כי הבחירה בידיו. אלא שכח בחירה זה ירד למטה והתלבש בגוף ובנפש הבהמית. והנפש הבהמית בוחרת במה שכדאי, ובמה שמשתלם. לכן הבחירה החפשית שעליה מדברים כרגיל היא בחירת האדם בנפש השכלית, שהיא כביכול אובייקטיבית ושוקלת, מהי האמת ומהו הטוב, ולמעשה היא רק השתקפות של הבחירה החפשית, שבאה מעצם הנפש (ראה ליקוטי תורה פרשת אמור סוף עמ' ל"ח ופניני התניא להרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג, עמ' 39-40).

בטבעו נמשך האדם לתאוות העולם הזה, מפני היותו בגוף ובעולם חומרי. כשהוא קטן הוא מתאוה לדברים קטנים כמו "ממתקים", וכשהוא מבוגר הוא מתאוה לדברים גדולים כמו "כסף". תאוות העולם הזה משולים לבגדים צואים (מלוכלכים) ש"כח המתאוה" לבש על עצמו. לכן יהודי צריך למאוס לחלוטין בכל התענוגים של העולם הזה שאינם לשם שמים, שאינם לכבוד שבת ויום טוב וכד'. יהודי צריך להסיר את הבגדים הצואים, מפני שהם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא, המסתירה על האמת האלוקית, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). ובמקום זה להתאוות רק לקדושה – לאהבת ה', שהיא האמת האמיתית והנצחית, היא הטוב המוחלט.

הצדיק בחר בטוב. הוא הגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית עד שהנפש האלוקית ממלאת את תודעתו, מהותו ועצמותו הגלויה, ושולטת בכל פרטי הגוף; כך שכל בחירתו החפשית שבנפש השכלית לדבוק בה', היא האדם עצמו; זהו רצונו – והרצון הוא האדם.

יש שתי בחינות בצדיק: "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור" על פי מדת דביקותם בה', ומדת התרחקותם מן הרע. צדיק גמור לא נשאר בו שום דבר מהרע, הוא הפך את הרע לטוב מוחלט. ואילו צדיק שאינו גמור גירש את הרע שבנפש הבהמית, אך לא הפכו לטוב מוחלט, לכן נשאר בו שמץ רע. אמנם מעט מזעיר רע, שיש ב"צדיק שאינו גמור", אינו פעיל ואינו מנסה לפתותו, אך הוא עדיין רע. לכן גם הטוב שבו אינו מושלם, והרי ה' מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

גם לצדיק גמור, שהפך את הרע לטוב, יש עדיין בחירה חופשית ואפילו בדרגה גבוהה יותר. אמנם אין הוא בוחר בין טוב לרע, שזוהי עבודתו של הבינוני, והצדיק הרבה מעל לזה. אך מכיון שיש לו תשוקה להשתחרר מכל ענייני העולם הזה ולהידבק רק בה' בתכלית השלימות עד כלות הנפש, לאשתאבא בגופא דמלכא – הוא נלחם עם עצמו להתגבר על התענוג האלוקי הזה, שהוא למעלה ממקום וזמן ובלתי מוגבל, כדי להישאר בגוף הגשמי בעולם הזה להגשים את הכוונה העליונה לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים על ידי קיום תורה ומצוות.    

בניגוד לצדיק, לבינוני יש יצר הרע תמידי, והוא תמיד צריך לעמוד על המשמר ולבחור בטוב. אולם גם הבינוני צריך להשתדל להפוך את הרע לטוב לפחות בפרטים מסוימים, כדי לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק.

צדיק שאינו גמור

צדיק שאינו גמור נלחם עם הנפש הבהמית, עד שמגרש את הרע שבה, לא רק מכל אברי הגוף, אלא אף מעיר הבירה שלה – מרכזה של הנפש הבהמית – החלל השמאלי של הלב. כמו שכתוב: ובערת הרע מקרבך (דברים יג ועוד). שמשמעות "מקרבך" אינה רק מקרב העם בכלל, אלא "מקרבך" הפרטי של כל יהודי. אמנם זהו רק ביעור (=גירוש) הרע ולא הפיכתו לטוב ממש. נשאר מעט מזעיר רע, שמץ מן "הכח המתאוה", במרכז החלל השמאלי של הלב. רק זיקה לרע, שאינו מורגש כלל, וכמובן שאינו פעיל, ולא התפשט לאברי הגוף, כי הוא כפוף ובטל לטוב באופן מהותי.

כלומר, הצדיק שאינו גמור עשה את עבודת האתכפיא בשלימות, אך לא השלים את עבודת האתהפכא. הוא לא הפך את הרע שבנפשו הבהמית, שהוא כח מתאוה פשוט, לקדושה. שהכח המתאוה, שהוא כח מניע חזק ותקיף, יכול לפשוט צורה וללבוש צורה, לפי מה שמכוונים אותו. והוא עדיין לא הפכו לכח המניע לעבודת ה' בשלימות, לכן גם אהבת ה' שלו, אף שהיא ממלאת את נפשו, אינה שלימה. הוא עדיין לא הגיע לאהבת ה' בתענוגים. והרי דרגת אהבתו לה' היא אבן הבוחן לדרגת מאיסתו ברע. אמנם הוא מואס ברע, אבל יש בו עדיין שמץ רע, הנאחז במדה כלשהי בנפשו. אם כי הרע התבטל לטוב גם בפועל וגם במהותו מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לאדם שגרש את הרע לגמרי מתוכו וסילקו לגמרי.

כלומר, לצדיק שאינו גמור נשאר שמץ אהבה לסטרא אחרא. הבגדים הצואים, הם התאוות לענייני העולם הזה, לא הוסרו לגמרי. יש לו איזו אחיזה בבגדים הצואים, אלא שאינו מורגש, כי הוא כפוף ובטל לטוב, כי רבתה עליו אהבת ה'. אלא שאהבתו לה' אינה בתכלית. כדי שאהבתו תהיה בתכלית צריך קודם כל להסיר את תענוגות העולם הזה לגמרי, ולהפוך את הרע לטוב, עד שעצם מהות הנפש הבהמית תיהפך לטוב.

יש הרבה דרגות בצדיק שאינו גמור, על פי בחינות הרע שנשארו בו בהעלם בכמות או באיכות.

באיכות –  פעמים נשאר בו שמץ רע מאחד מהיסודות הרעים: או מיסוד המים או מיסוד האש וכו', אם כי לא מכולם, שלא כולם סולקו ונעלמו לגמרי מצדיק שאינו גמור. דהיינו, נשאר בו או מעט כעס (מיסוד האש) או מעט התפארות (מיסוד הרוח) או עצלות (מיסוד העפר) וכיו"ב.

בכמות – אמנם גם דקות הרע כמו "קצת ישות" או "קצת קפידא" (ולא רק "גסות" הרע: גאוה, כעס, עצבות וכד') נעלמה מקרבו של הצדיק שאינו גמור, אולם לא נעלמה ממנו דקות דדקות דרע, שאם היתה נעלמת לגמרי, היה נהפך לטוב ממש. מה שבצדיק גמור אף הרע שבדקות דדקות נעלם. כדי ליהפך לצדיק גמור צריך להסיר את הבגדים הצואים – תאוות העולם הזה לגמרי אף בדקות דדקות. ולכן יש הרבה צדיקים, שאינם גמורים בכל דור. וכמו שכתוב בגמרא (סוכה מה ב; סנהדרין צז ב), יש תמניסר אלפי (18,000) צדיקים לפני הקב"ה, שיש בהם מדרגות לרוב מבחינת ביטול הרע במיעוט לטוב, או בששים או באלף או ברבבה וכיו"ב.

צדיקים גמורים

צדיק גמור שונא בתכלית כל מה שמסתיר על אלוקות מחמת גודל אהבתו לה', והוא אוהב את ה' אהבה בתענוגים. אהבה בתענוגים היא האהבה שמצמיחים המים שבנפש האלוקית, כתוצאה מההתבוננות בגדולת ה', הוא אור השכל, המעורר את יסוד המים. יסוד המים הוא הכח שהפך את "הכח המתאוה" לאהבה בתענוגים דוקא, ולא לאהבה כרשפי אש. שכן הנפש הבהמית היא תכליתית מאד, ולא משתכנעת מהסברים, רק כשטועמת את גודל התענוג באלוקות, ומרגישה שהאלוקות מאירה בנפש האדם והוא מתענג עליה, כאדם צמא שהגיע למים ושותה ומתענג, רק אז אפשר להפכה לקדושה. וכשהנפש הבהמית הופכת לקדושה האדם נעשה צדיק גמור. הוא מבין שהקדושה והסטרא אחרא הם זה לעומת זה. הוא יודע שתענוגות העולם הזה מפריעים ומנגדים למי שאוהבים אותו. והוא כבר מאוחד עם ה' לגמרי, ואוהב אותו אהבה בתענוגים. לכן הוא שונא את הסטרא אחרא ומואס בתענוגי העולם הזה, שהרי רק כאשר השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע מוחלטים, האהבה לה' מוחלטת.

אם כן, צדיקים גמורים, דרגתם נעלה ביותר. הם דבקים ומאוחדים בה' לחלוטין ומנותקים לגמרי מתענוגי העולם הזה; שהרי אהבת ה' ואהבת תענוגי העולם הזה הם שני הפכים, זה לעומת זה ממש, ואינם יכולים לשכון ביחד כמו שאש ומים לא יכולים לשכון ביחד. צדיקים גמורים, לא רק שאין רואים בתענוגי העולם הזה שום טעם, אלא שהם מאוסים בעיניהם לחלוטין. דוגמת דבר מאוס, שאפילו מי שרעב ואפילו הוא בחזקת סכנה, לא יטעם ממנו מחמת מאיסותו, לכן אהבת ה' שלהם היא בשלימות מוחלטת. צדיקים אלה הם בני עליה מועטים, שרק מעט מהם יש בכל דור. והם נקראים צדיקים וטוב להם, כי מהפכים את הרע לטוב ולקדושה. רשב"י אמר שאם הם אלף הוא ובנו מהם, ואם הם מאה הוא ובנו מהם, ואם הם שנים הוא ובנו הם (ראה סנהדרין צז ב). גם בבני עליה יש דרגות, ורשב"י הוא בדרגה הגבוהה ביותר.

כשרצה ר' חייא לעלות להיכל רשב"י שמע קול יוצא ואומר: מי מכם שהפכו חשך לאור, (ולא רק גירשו את החשך). שגם את החשך, שאין בו שום אור אלוקי מרוב הרגשת ישות, הפכו לאור. דהיינו, שהפכו את הרע לטוב. ולא עוד, אלא שאת הטעם המר של הנפש הבהמית, את התאוות הגרועות מסתם חשך (=העדר אור), הפכו למתוק, עוד לפני שבאו לכאן… רק הם יכולים להיכנס להיכלו של רשב"י, כי הם שיכים להיכל רשב"י; שכן רשב"י הוא מהצדיקים וטוב להם, שעניינם להפוך את הרע לטוב.

ועוד סיבה שהם נקראים בני עליה, שעבודתם את ה' בתורה ומצוות היא לצורך גבוה – רק לשם שמים, ולא לצורך עצמם. אין הם חושבים על עצמם כלל, אלא על הכוונה האלוקית בלבד. היינו, בכל עבודת ה' שלהם אין הם מחפשים את טובת עצמם, כדי לזכות בגן עדן וכד', אלא לשם ה' עד למעלות ולמדרגות הגבוהות ביותר, עד לעצמותו ממש. כי אפילו מי שעובד את ה' ושומר תורה ומצוות, רק כי חפץ לדבוק בו, זה קצת מחשבה על עצמו, מאחר שרוצה לרוות את צמאונו – כמו שכתוב: הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א), שמי שצמא לאלוקות, לומד תורה שנמשלה למים – אין כאן ביטול מוחלט. ואילו עבודת הצדיק הגמור היא לצורך גבוה עד רום המעלות – למעלה מכל דרגות, רק כדי למלא את הכוונה שבעצמותו יתברך בלבד. ורק מי שהפך את כל הרע לטוב, עושה עבודתו בשלימות לצורך גבוה בלבד בלי לחשוב על עצמו כלל.

וזהו מה שמפורש בתיקונים (בהקדמה א ב): איזהו חסיד? המתחסד עם קונו – עם קן דיליה. עם קן דיליה הוא הקן של החסיד, הוא מקור נשמתו, מקור נשמות ישראל, שהוא גם הקן של הקב"ה, הבחינה בה "שוכן" ו"מתלבש" הקב"ה, היא השכינה, ספירת המלכות. ספירת המלכות היא בחינה באלוקות, שיש לה שיכות לעולמות התחתונים, שהרי היא "שוכנת" ו"מתלבשת" בהם. ומטרת החסיד היא לייחד ולאחד את המלכות עם קוב"ה הוא הבחינה באלוקות שלמעלה מירידה והתלבשות בעולמות. דהיינו, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזוהי תכלית כוונת הבריאה. וכמו שכתוב ברעיא מהימנא: כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' ורוחי' ונשמתי' (פרשת תצא), שמוסר עצמו לפדות את הוריו מרוב אהבתו להם. כך החסיד, הוא הצדיק הגמור, מוסר ונותן את כל כולו רק כדי לפדות את ה"שכינה" מן הגלות וההעלם בעולם הזה החשוך, שתחזור ותתאחד עם הקב"ה, כדי שיאיר בה הקב"ה בכל תוקפו ועצמותו גם למטה.

עבודת הצדיק הגמור באתהפכא ולצורך גבוה, שניהם תלויים זה בזה, שעולים בקנה אחד. כלומר, על ידי הפיכת הרע לטוב, לא רק שעבודת הצדיק נהיית לשם גבוה בלבד, אלא שעל ידי כך נגרם העניין של יחוד קוב"ה ושכינתיה. צדיקים גמורים, בני עליה מעלים את העולם הזה והאלוקות שבו, היא השכינה, אל המשפיע הקב"ה, ואז נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי'. כי כשהמקבל רוצה להתקרב למשפיע, ונעשית התעוררות מלמטה, העלאת מים נוקבין, זה מעורר את המשפיע, נפעלת התעוררות מלמעלה, המשכת מים דכורין. כי מאחר שה' הבדיל בין מים למים, בין מים עליונים למים תחתונים, המים התחתונים רוצים לחזור להידבק בשרשם, שלכן נקראין נוקבין – בבחינת: ואל אישך תשוקתך (בראשית ג טז), ועל כן הם בוכים ואומרים: אנן בעינן למהוי קדם מלכא – רצוננו להיות לפני המלך. אז על ידי התעוררות המים  התחתונים, יש התעוררות והשפעה מלמעלה למטה, שכן טבע המים לרדת למטה. דבר הנפעל על ידי קיום מצוות, כי מצוות הן "רמ"ח אברין דמלכא", וכמו שהאברים ממשיכים את הנפש, כך המצוות ממשיכות את האור האלוקי לעולם הזה. זוהי עבודתנו בעולם הזה, להפוך את הרע לטוב ולהעלותו לקדושה, לברר את הניצוצות שנפלו לקליפת נוגה בשבירת הכלים ולהעלותם לשרשם. על ידי התעוררותנו מלמטה ורצוננו להידבק בה' בתורה ומצוות, מתבררת קליפת נוגה ועולים הניצוצות שבה, זהו עניין העלאת מים נוקבין. וכך נעשים יחודים עליונים, ויורדים מים דכורין, הם מימי החסדים – נפעלת התעוררות מלמעלה שמשפיעה לעולמות התחתונים. היא ההשפעה האלוקית הקדושה היורדת אל השכינה ואל העולמות. שמצוה היא מלשון צותא וחיבור של ה' עם העולם.  

צדיק גמור יודע שאין עוד מציאות חוץ מהקב"ה. בניגוד לכך, צדיק שאינו גמור יודע שהאלוקות היא המציאות הכי טובה ושה' הוא אבינו והוא חיינו, ועל כן כדאי לדבוק בו. כל זה טוב ויפה וחשוב, אך זה רק לטובת עצמו, ואין בזה מסירות נפש.

עבודה לצורך גבוה היא עניינו של כל יהודי, ולא רק של צדיק גמור. על כל יהודי לעורר ולגלות את האהבה הפנימית שיש בו, ולהקריב את הצורך לדבקה בה' – שהוא לגרמייהו (לטובת עצמו) – למען ה', לצורך גבוה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. על ידי שיפעל לא רק על עצמו אלא גם על הזולת, עד שכל יהודי ישמור תורה ומצוות בהידור – לבלתי ידח ממנו נידח (שמואל ב יד יד).