פרשת בלק – תפקידנו לכונן עולמים ולגלות את אור האין סוף

הקראת כתבה
יום רביעי י״א תמוז ה׳תשע״ג
מהפסוק בפרשתנו פרשת בלק “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו” למדים שתפקידנו הוא לכונן עולם, שיהיה בו גילוי שכינה – גילוי אלוקות!
מאת שולמית שמידע
העיר

מי הם הצורים והגבעות בהם צפה בלעם?

“כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”.

אמרו חז”ל: “מראש צורים – אלו אבות; ומגבעות – אלו אמהות”.

ומכיון שכל אחד מישראל “יסודתו בהררי קודש” כבן לאבות ולאמהות,

הרי שבכל מצב, יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה.

וכשבלעם מסתכל בבני ישראל (“אראנו”) הוא רואה אותם,

כפי שהם ביסודם ושורשם ב”צורים” ו”גבעות” – באבות ואמהות,

שתפקידם לכונן עולמים ולגלות את אור האין סוף, את ההעלם שאינו במציאות.

 

מכיון שכל מה שרואים למטה בעולם הזה משתלשל מלמעלה,

הרי שבלעם רואה את עם ישראל במקורם למעלה בזעיר אנפין, במדות שבעולם האצילות.

ולמעלה מזה, בשורש נשמותיהם ב”ראש צורים” בחכמה (אבא), וב”גבעות” בבינה (אמא).

מה”צורים” – המידות שמצד החכמה, ומה”גבעות” – המידות שמצד הבינה,

נולדו המידות “זעיר אנפין”, “ששם עלו שבטי י-ה” הם ישראל לשבטיו.

כשהמידות עדיין בשורשם בחכמה ובינה במקומם הנעלה ביותר,

בהיותם כלולים ב”חכמה” אין להם עדיין ציור המדות,

וכשהם ב”בינה” הם עדיין בהעלם כמו עובר ברחם האם,

וגם לאחר שהתגלו ב”מלכות” הם עדיין קשורים לאב ואם (חכמה ובינה).

 

גם בנפש האדם אב ואם בנים ובנות

מכיון שה’ ברא אדם בצלמו כדמותו,

הרי גם בנפש האדם בעולמו פנימה יש אב ואם בנים ובנות,

ובכל אחד מישראל כלולים הבחינות של “מוחין ומידות”,

כשהשכל “חכמה ובינה” (אב ואם) הוא המקור ל”מידות” הן הרגשות.

התפתחות הרגשות מכונה “לידה” והרגשות עצמם מכונים “תולדות”.

כשהמידות עדיין בשכל אין הם בגילוי כי לא נולדו, אולם הם בציור מדות.

תחילה בכוח ה”אב” – ב”חכמה” שבנפש – מתגלה נקודת הרעיון,

אחר כך בא שלב ה”אם” – ה”בינה” – המפתח את הרעיון לפרטיו באורך ורוחב ועומק.

וכשהרעיון כבר בנוי ומפורט במוח, נולדות הרגשות בלב האדם.

גם לאחר שהרגשות נולדו ונתגלו עדיין יש בהם פעולת החכמה ובינה במדות,

דוגמת עובר שגם לאחר שיצא מרחם אמו הוא קשור באביו ואמו.

 

החכמה עניינה “ביטול”, לכן גם כשנמשכת במידות אין בה מציאות פרטים,

אלא מציאות כללית, והמציאות עצמה היא בביטול.

לעומת זאת, בבינה אף שמוח שליט וגובר על הלב,

מכל מקום המידות הן מציאות לעצמן ויש בהן בחינת התחלקות,

אך מכיון שהשכל תקיף מהמידות לכן הוא פועל על המידות.

כך לדוגמא בהתבוננות בגדולת ה’ מתפתחים הרגשות של אהבת ה’ ויראתו.

ומכיון שאור אין סוף מתלבש ומתייחד בחכמה שבנפש,

בכח החכמה נוצרת תחושה של ביטול במציאות כלפי הקב”ה – בחינת “רצוא”,

אולם בכוח הבינה הנברא מרגיש קדושה אלוקית אך חש בישות עצמו – בחינת “שוב”.

 

כל חוסנם של ישראל הוא מהאבות והאמהות

מברכתו של בלעם הרשע אנו למדים מה היה בלבו.

בלעם רצה לפגוע בעם ישראל על ידי קללה לאבות ולאמהות.

בהיותו נביא ה’, ידע שהכח והעצמה שיש בעם ישראל,

הוא מכיון ששורשם וחיותם וכל חוסנם הוא מהאבות והאמהות,

הם מצוקי הארץ עליהם שת ה’ את העולם.

 

כידוע, עד שלא באו האבות העולם לא היה מכונן, כמבואר במדרש (מד”ר בא פט”ו) –

בתחילה רצה הקב”ה לכונן את העולם, ולא היה מוצא עד שעמדו האבות.

משל למלך שהיה מבקש לבנות מדינה…

וכשבא להניח את היסודות, היו המים עולים מן התהום ומפריעים,

עד שמצא שם צור גדול, אמר, על זה אני מכונן את העולם.

כך מתחילה… הקב”ה ביקש לכונן את העולם והרשעים לא הניחו לו…

כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב”ה, על אלו אני מכונן את העולם,

שנאמר: “כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל”…

 

ואכן, אמנם הקב”ה ברא את העולם מתוך שנתאוה והשתוקק לכך,

ו”עולם על מילואו נברא” ו”עיקר שכינה בתחתונים היתה”,

אלא שהרשעים בחטאיהם גרמו לסילוק השכינה.

כי העולם נברא בבחינת “קו המידה” בחיסרון האור,

ובבחינה זו היתה אפשרות של יניקה לחיצונים דבר שגרם לסילוק האור,

אולם חפצו ורצונו הפנימי של הקב”ה הוא לכונן עולם,

שיהיה בו גילוי שכינה – גילוי אלוקות!

 

הבנים ממשיכים את עבודת האבות

ומי עושה את העבודה? האבות והבנים.

ואכן “עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם”.

האבות עטרה לבנים – והבנים תפארת לאבות.

הבנים מזכירים את האבות בתפילתם: “אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”,

ומתחננים: “בגלל אבות תושיע בנים”.

שזכות האבות והאמהות ותפילתם מגינה תמיד על הבנים,

[ולא בכדי קבר יעקב אבינו את רחל אמנו בדרך ולא במערת המכפלה,

כדי שאחרי אלפי שנים רחל אמנו תתחנן לפני הקב”ה על בניה,

עד שהבטיח לה הקב”ה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה,

ושבו מארץ אויב… ושבו בנים לגבולם” (ירמיהו לא)].

והעיקר הוא שעבודת האבות פתחה את הצינור לעבודת הבנים.

והבנים, היורשים מהאבות את תכונותיהם, ממשיכים את דרכם

ומשלימים את עבודת האבות לכונן את העולם,

שעל ידי שמקיים תורה ומצוות בפועל ממש מקיים את העולם.

שהרי בעוד בריאת העולם היתה בבחינת “חיצוניות הרצון”,

על ידי האבות נמשך “פנימיות הרצון” (תכלית הכוונה) –

בשביל ישראל שנקראו “ראשית” ובשביל התורה שנקראת “ראשית”.

שתנאי התנה הקב”ה במעשה בראשית שלא יתקיימו,

אלא אם כן, ישראל יקבלו את התורה.

[על כן, “ארץ יראה ושקטה” בתחילה “יראה” ובקבלת התורה “שקטה”].

 

התכלית להמשיך לעולם אלוקות מבחינת ההעלם העצמי

נמצא שמה שהתחילו האבות לכונן עולמות ממשיכים הבנים.

ומסביר הרבי “לכונן עולמים” אינו גילוי האור בקו המידה אלא גילוי אור האין סוף.

התכלית היא להמשיך לעולם אלוקות מבחינת ההעלם העצמי.

ונבואת בלעם “מראש צורים”… מרמזת על ה”העלם שאינו במציאות”,

אותו ניתן לגלות רק על ידי עבודה ויגיעה מאומצת.

והמשל לכך הוא “צור החלמיש” שבו יסוד האש הוא בהעלם,

שלא כשלהבת הקשורה בגחלת, שמציאותה אש בכל פרטיה.

וכפי שרואים במוחש, בצור יש כוח ויכולת להוציא ניצוץ אש,

ואף כשמשרים אותו במים לזמן מה אינו נחלש כלל;

בניגוד לכך, גחלת שבה האש גלויה, אם ישימו אותה במים תכבה.

וכדי להוציא מהצור אש צריך השתדלות והכאה בחוזק דוקא,

ולא די ברוח מצויה כמו בגחלת.

 

כך ה”העלם שאינו במציאות” הוא גילוי האור האלוקי שבהעלם

דוגמת החכמה שהיא באופן של כח ויכולת של שכל,

אך אין בה עדיין מציאות של שכל, שעדיין כח זה מובדל מהשכל.

וכדי להמשיך שכל מהחכמה צריך השתדלות ויגיעה דוקא,

כי זהו כח שלמעלה מהכוחות הגלויים.

כח מהכוחות הנמצאים בעצם הנפש שאינם בבחינת מציאות.

ועל זה נאמר: “מראש צורים” שהוא עניין האבות, כח שלמעלה מן המציאות,

הנמשך למטה עד העולמות ומשתלשל עד העולם הזה התחתון שאין למטה ממנו.

 

ומכיון שהחכמה היא למעלה מהמציאות וישראל מושרשים בה,

לכן לעם ישראל יש הכח למסירות נפש כמו לאבות!…

לכן אף קטן שבקטנים גם כשאין לו השגה באלוקות ואף לא בדקות,

מוסר נפשו בפועל על קדוש ה’.

דבר המתגלה תמיד בכל זמן ובכל מקום ואין בו שינוי.

כי עניין המסירות נפש היא הנקודה שבאה מבחינת היחידה שבנפש.

 

לכן ביקש ה’ מעם ישראל דבר שהתחילו האבות – לכונן עולמים! לגלות את ההעלם העצמי!

ומשם יימשכו עבורנו כל ההשפעות הרוחניות בתורה ומצוות וכן ההשפעות הגשמיות.

ו”היום! אם בקולו תשמעו!” קאתי מר דא מלכא משיחא בגאולה האמיתית והשלימה.

 

(על פי מאמר הרבי ש”פ בלק תשל”ד, ומאמר ש”פ חוקת בלק יב תמוז התשלב)

 

פרסום תגובה חדשה

test email