[כדי להקל על המתחילים בלימוד החסידות, ובמידת מה לברר את הענינים גם אצל אלו שכבר עוסקים בחסידות, ננסה בזה לשרטט קוים כלליים של "סדר ההשתלשלות" עם המשלים המבוארים בדברי אלוקים חיים, בדרך כלל מנפש האדם, המיוסדים על הפסוק "מבשרי אחזה אלו-ה". בקיצור ובכללות ובשפה פשוטה.

הדברים מיוסדים על דיבור המתחיל "אשרי תבחר ותקרב" תשט"ז – קונטרס ח,י ניסן תנש"א, דיבור המתחיל "בשעה שעלה משה תשכ"ה – קונטרס חג השבועות תנש"א, המאמרים שנסמנו שם, דיבור המתחיל "בסוכות" ודיבור המתחיל "חסידים" עת"ר ועוד (וראה גם לקט אודות סדר השתלשלות לרמ"א זעלייגען – קה"ת תנש"א. כדי לשא לבלבל, לא ניתנו מראי מקומות פרטיים).

ומכיון שככל שהעניינים "גבוהים" יותר, קשה יותר להבינם, נתחיל מלמטה למעלה. תחילה המושגים ואחר כך ביאורם. (זוהי ההקדמה ל"סדר השתלשלות" מאת הרב לויצ"ח גינזבורג מובא כנספח לספר "פניני התניא" חלק א)].

א. עולמות בי"ע – בריאה, יצירה, עשיה – "לבושי הנפש"

העולם הזה הגשמי, שהוא התחתון שאין תחתון למטה הימנו, והוא "מלא קליפות וסטרא אחרא שהן כנגד הוי' ממש" – הוא החלק התחתון של עולם העשיה הרוחני.

ב"עולם העשיה" הרוחני ישנן עשר ספירות, עשר כוחות אלוקיים, ומהם נתהוו נבראים רוחניים – המלאכם שנקראו "אופנים" ועוד. וגם קליפות: תחילה "קליפת נוגה", וממנה יונקים "ג' קליפות הטמאות" שהם נגד הוי' ממש. והם הקליפות הממלאים את העולם הזה הגשמי.

למעלה ממנו "עולם היצירה" שבו עשר ספירות, שהם כוחות אלוקיים נעלים יותר מבעולם העשיה (כדלקמן), ומהם נבראו גם המלאכים (סתם) וחיות הקודש.

גם בעולם היצירה יש "קליפה" – קליפת נוגה, אלא ששם היא "מחצה טוב ומחצה רע", לעומת עולם העשיה, שבו "רובה רע", ועולם הזה הגשמי "שרובו ככולו רע".

למעלה מזה "עולם הבריאה" שגם בו עשר ספירות, ומהם נבראו ה"שרפים", והקליפה שבו "רובה טוב ומיעוטה רע".

להבנת עניינם של עולמות אלו, הם נמשלו בחסידות לשלושת לבושי הנפש, "מחשבה דיבור ומעשה", "לבושי הנפש" (בניגוד לכוחות הנפש) עניינה – כשם שהלבוש שהאדם לובש הוא דבר זר ונפרד ממנו, שאינו חלק מהאדם כלל, והוא יכול לפושטו וללובשו כרצונו, כך שלושה לבושים אלו, למרות שהם חלק מהכוחות הנפשיים של האדם, הרי הם בעצם רק "כלי ביטוי" לבטא את השכל או את המידות (הרגשות) שלו, והם עצמם אינם מהווים כלל חלק ממהותו (אישיותו) של האדם.

יכול האדם להתנהג בניגוד גמור למה שהוא באמת. אף אם שכלו מחייב כך ורגשותיו מחייבים כך, אין הוא חייב כלל וכלל לחשוב, לדבר ולעשות כך. לדוגמה, יכול אדם לחשוב שאחד ועוד אחד הם שלושה! אין הוא יכול בשום אופן להבין כך ולהרגיש כך, אך הוא יכול לחשוב כך למרות שזה נגד כל מהותו, כל שכן שיכול הוא לומר כך (דיבור) גם כשזה בניגוד גמור לאופיו ומהותו, ובודאי שיכול הוא לנהוג כך במעשה.     

לכן נקראים המחשבה הדיבור והמעשה "לבושים", לפי שאינם אלא כלי ביטוי לבטא את הנפש, שעל ידם באים כוחות הנפש (שכל ומידות) לידי ביטוי, אבל הם עצמם הם דברים חיצוניים, ויכול אדם לפושטם וללובשם כרצונו (אפילו המחשבה, שאי אפשר שלא לחשוב כלל, אך ביכולתו לשנותה ולחשוב ככל שיעלה על רוחו גם בניגוד לאופיו ומהותו כנ"ל).

נכון שבכל אחד מהם באים לידי ביטוי כל הכוחות – ישנה מחשבה של חכמה ושל בינה, של אהבה ושל יראה כו', וכן דיבור של שכל ושל מידות, וכן מעשה המבטא שכל ומידות וכו' – אבל הם עצמם אינם אלא "לבושים" וכלי שרת לבטא את הכוחות.

ו"מבשרי אחזה אלו-ה" – הכוחות האלוקיים המאירים בעולמות בי"ע, למרות שבהם באים לידי ביטוי כל הכוחות האלוקיים, לכן יש בכל אחד מהעולמות "עשר ספירות", אך אין זה מקומם של הספירות, אלא רק כפי שהם משתקפים בכלי הביטוי שלהם.

כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי"ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר "נותנים מקום" שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש"אין עוד מלבדו", אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי"ע.

וזהו עניינה של ה"קליפה" שבעולמות אלו. כשם שקליפה מכסה ומסתירה על הפרי, כך ה"קליפה" מכסה ומסתירה על האמת האלוקית ש"אין עוד מלבדו", ונרגש שישנה גם מציאות של נבראים. וככל שההסתר גדול יותר כך יש "מקום" להתהוות נבראים מגושמים יותר ורחוקים יותר מהאמת האלוקית.

"בריאה יצירה עשיה" הם שלושה שלבים בהתהוות היש הנברא, מתחילת הוייתו ועד גמר מציאותו.

כאשר נברא יצור חדש, אופן ההתהוות הוא בשלושה שלבים. תחילה, ברגע הראשון של היווצרות הולד, בתחילת ההריון, אין עדיין מאומה. בסך הכל "יש כבר על מה לדבר", עברנו כאן את "נקודת הגבול" שבין "אין" ל"יש". קודם לא דובר כלל על ולד, ועתה ברגע תחילת ההריון מתחיל העניין, אף שלפועל לא נראה כמעט שום שינוי לגבי קודם, הרי בעצם כאן מתחיל הכל.

לאחר הרגע הראשון, רגע ה"בריאה", מתחיל היצור לקרום עור וגידים ולקבל צורה. כך הוא גדל ומתפתח בבטן אמו במשך תשעה חודשים, עד שהוא מגיע לשלימותו.

אבל גם אחרי שהוא בתכלית שלימותו, עדיין עודנו כלול בבטן אמו, ואינו מציאות בפני עצמו כלל. ובלשון הגמרא "עובר – ירך אמו הוא". נכון שהוא כבר עומד מוכן להתגלות כמציאות עצמאית, אבל עתה אינו מציאות בפני עצמו כלל, זהו המצב של "יצירה".

עם הלידה הופך הולד למציאות בפני עצמו, שאינה תלויה. זו ה"עשיה".

אותם שלושה שלבים קיימים באופן התהוות היש הנברא, מן הבריאה, אפשרות המציאות, דרך היצירה, מציאות הכלולה עדיין באלוקות, ועד העשיה, יש ודבר נפרד בפני עצמו, כדלהלן.

שלושה שלבים אלו קיימים גם בשלושת לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה:

עולם הבריאה הוא כדוגמת לבוש המחשבה, שלמרות שהוא רק לבוש לנפש, הרי הלבוש הוא "לבוש המאוחד" עם הנפש, כי המחשבה "משוטטת תמיד" – אין האדם יכול שלא לחשוב, והמחשבה היא רק גילוי לעצמו ולא חוץ הימנו כלל. וכן בעולם הבריאה, אף שהתחיל כאן איזשהו עניין של נתינת מקום לנבראים, הרי אופן "מציאות" הנבראים הוא שנרגש בהם איך שהם "בטלים במציאות" לגמרי ואין להם מציאות לעצמם וכל המציאות היא אלוקות.

במילים אחרות, "בריאה, זהו "הרגש של ביטול במציאות". בעולם הבריאה "מדברים באותה שפה" של (עולם האצילות) "אין עוד מלבדו", אלא שזה גופא שיש הרגשה כזו, זה עצמו כבר מהוה אפשרות למציאות נבראים. למרות שתוכן ההרגשה (ה"צורה") הוא שכל המציאות הוא אלוקות ואין עוד מלבדו, אך זה עצמו שיש הרגשה כלשהי, זה עצמו אומר שיש כאן איזושהי מציאות. וזה נקרא בלשון החקירה "אפשרות המציאות".

לכן נקרא גם עולם הבריאה "חומר ללא צורה" (שזו המשמעות הפשוטה של המילה "בריאה" לעומת "יצירה" – בריאת החומר לעומת יצירת צורתו) כי מבחינת החומר של הנבראים קיימת כבר מציאות של נברא, אך מבחינת ה"צורה", והתוכן של אותו חומר – הרי התוכן הוא "אין עוד מלבדו".    

לכן הקליפה – הרגשת היש, של עולם הבריאה היא באופן ש"רובו טוב ומיעוטו רע". ה"רוב", העיקר, הוא מה שנרגשת הם האמת ש"אין עוד מלבדו", אך הרגש זה עצמו הוא איזשהו "יש" ב"מיעוט".

בעולם היצירה, לעומת זאת, יש כבר בחינת "צורה" ותוכן לנברא. כאן קיימת כבר מציאות של נבראים, אלא שהנברא בטל לאלוקות. היינו, לא תיתכן, מבחינת עולם היצירה, מציאות של נברא שלא יהיה בטל לאלוקות.

כשם שהלבוש האמצעי, לבוש הדיבור ("לבוש הנבדל"), הוא יוצא כבר החוצה ומגיע אל הזולת, אבל הזולת הוא עדיין מישהו כזה שבאותה דרגה כמותו (שהרי אי אפשר לדבר עם בעלי חיים או עצים), כך למעלה, הנברא של עולם היצירה הוא (לא "נברא שכל מציאותו הוא הרגש הבורא" כמו בעולם הבריאה, אלא ) נברא ממש, יש כאן כבר "צורה" של נברא.

אלא שבכל זאת הנברא נמצא בתוך הכח האלוקי המהווה אותו ובטל אליו, ואינו מעלה על דעתו להיפרד ממנו. חש הוא שכל חיותו וקיומו הוא רק מהכח האלוקי. אך יחד עם זאת – אמנם כל כולו קיים בגלל הכח האלוקי, אבל בגלל הכח האלוקי הרי הוא קיים, הוא נמצא אלא שבטל.

בעולם היצירה הוא "ביטול היש" – ישנו "יש" אלא שהוא "בטל", ואינו יכול שלא להיות בטל. זוהי היצירה, ה"יש" הכלול במקורו.

לכן הקליפה שבעולם היצירה הוא "מחצה טוב ומחצה רע" – ה"טוב" האמיתי של "אין עוד מלבדו" נמצא פה רק לחצאין – בכך שלא תיתכן מציאות שאינה בטילה לאלוקות, אך ישנה פה כבר מציאות יש (שבטילה לאלוקות).

ואילו עולם העשיה הוא "יש" גמור. פה תיתכן כבר מציאות "עצמאית" כביכול שאינה בטילה לאלוקות. נכון שבדרגות הגבוהות של עולם העשיה יהיו הנבראים בטלים, אך ביטול זה יהיה מפני שהם הבינו והסכימו שצריך להתבטל. אין פה ביטול (אפילו לא ביטול היש) מצד עצם מציאותם, אלא כדבר נוסף על עצם מציאותם, לכן גם כשהם בטלים אין זה משנה את העובדה שהם בעצם "יש".

בכך דומה עולם העשיה ללבוש המעשה. המעשה הוא "לבוש הנפרד", לבוש שיש לו עסק עם "זולת" שאינו בערכו כלל, כך בעולם העשיה מתאפשרת מציאותו של נברא שהוא רחוק לגמרי ואף הפכי מהמציאות האלוקית האמיתית שאין עוד מלבדו.

ולכן הקליפה של עולם העשיה "רובו רע", כי בעצם מציאותו של הנברא "מונחת" עצמאותו ואי תלותו כביכול בבורא, העובדה שהוא "יש" ו"נפרד" מאלוקות. ולכן נקרא גם בשם "תיקון" (הגימור המושלם של "צורת" היש), משום שכאן בא היש לידי גימורו ותיקונו המושלם, ולידי "עצמאות" ואי תלות כביכול במקור המהווה אותו.

בעולם העשיה עצמו ריבוי עצום של דרגות, אך בדרך כלל הם מכירים את הבורא ונכנעים לפניו (אף שזה לא מצד עצם מציאותם, כנ"ל). ואפילו הקליפות אינם מעלים על דעתם כלל לעבור ח"ו על רצונו יתברך ו"קרו ליה אלקא דאלקייא".

החלק התחתון של עולם העשיה הוא עולם הזה – "שרובו ככולו רע" משום שכאן ישנם נבראים שיכולים לעשות נגד רצונו יתברך ועד שישנם אפילו שמכחישים ח"ו מציאות אלקה לגמרי – תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

(סדר השתלשלות מאת הרב לויצ"ח גינזבורג, מובא כנספח לספר "פניני התניא" חלק א)