הקב"ה הוא תכלית הטוב וטבע הטוב ותאוותו להיטיב. לפיכך ברא אדם, ועולם בשביל האדם. וכך ירדה הנשמה לעולם ירידה שהיא בבחינת גלות צורך עליה וגאולה, כדי שיהיה לה טוב יותר ממה שהיה לה בעולמות העליונים קודם ירידתה לעולם הזה. ועל דרך זה בעולם הזה עצמו, ישנה הירידה של הגלות לצורך העליה של הגאולה האמיתית והשלימה בימות המשיח. ועל כן, רוחו של משיח קדמה לבריאת העולם, כשהמטרה והתכלית לגלות את השכינה ואור האין סוף בעולם הגשמי הזה על ידי משיח צדקנו בבחינת גילוי נעלה יותר מגילוי האור שהיה קודם הבריאה והצמצום, ודוקא פה בעולם הזה התחתון. ולפיכך כל התפילות אינן אלא על הגאולה האמיתית והשלימה בגילוי השכינה בבית המקדש השלישי והנצחי, כשמשיח צדקנו בראשנו.

חובת הציפייה לישועה והאמונה במשיח, תכלית הבריאה, היא מצוה, אחת וראשונה מתרי"ג המצוות, ועיקר העיקרים שבעיקרי האמונה. וזוהי חובתו וזכותו של כל יהודי. מי ששאנן בעניין זה חטאו גדול, ואף גדולי ישראל וצדיקי עולם אינם פטורים מכך… נהפוך הוא, דוקא הם חייבים בכך ביותר, כי בהם ובהשפעתם הדבר תלוי, ועל כן, אומר המדרש, שעל דבר זה עתידים הם לתת את הדין…

הואיל וכך, עלינו להתאחד ולדרוש ולתבוע מהקב"ה שיגאל אותנו מיד ממש… עלינו לצעוק שמשיח יבוא תכף ומיד… עלינו להרעיש עולמות ואפילו בדרך של חוצפה, כי חוצפה כלפי שמים, כאשר היא באה בכנות ובצדק, ומבטאת את הרצון הפנימי שלנו לגילוי אלוקות בעולם, היא הכרחית ומועילה. שהרי היא הביטוי לאהבה העצומה שלנו לאבינו שבשמים, שהרי אנו זועקים אליו ממעמקי נפשנו: אבינו מלכנו, רחם עלינו, שובה כבר אלינו!…

אסור לחדול מלזעוק, לדרוש, לתבוע, להפציר ולהתחנן להקב"ה שיגאל אותנו מיד, ובודאי שאין להתייאש, אלא לבקש ולחזור ולבקש, וזה צריך להיעשות בכל רגע ורגע של חיינו, עד שתישמע צעקתנו וניוושע תשועת עולמים. וכבר היה לעולמים שעם ישראל צעקו אל ה' ונושעו רבים ויחידים.

וכמו שהיה במצרים, שצעקו אל ה' וראו נפלאות גדולות, כן תהיה לנו ולאין ערוך  יותר.