לא די באהבה לבדה

אהבה ויראה הן שתי מצוות חשובות מאד, שעיקר תפקידן להיות כנפים המעלות את המצוות למעלה. הן גורמות לעשית המצוות בשלימות ומביאות למסירות נפש ויחוד קוב"ה ושכינתיה.

למרות שאהבה ויראה הן שתי מצוות חשובות, ואי אפשר זו בלא זו, יש עניין לזכור ולהדגיש את מעלת וחשיבות היראה דוקא, שהיא ראשית העבודה – התחלת עבודת ה', ועיקרה – לא רק התחלה אלא עיקר, ושרשה – שעליה בנויה כל העבודה. דהיינו, למרות כל המעלות של אהבה, הרי שהיראה היא – היסוד והשרש שעליו עומדת כל עבודת ה', כמו עץ שכולו (על כל פרטיו) בנוי על השרש. כי אף על פי שהיראה, שיש בה תנועת התרחקות והתכווצות, היא שרש לסור מרע – לכל מצוות לא תעשה, והאהבה, שיש בה תנועת קירוב והתפשטות, היא שרש לועשה טוב – לכל מצוות עשה. וכאילו שאין קשר בין מצוות עשה ליראה, אף על פי כן, גם לקיום מצוות עשה אין להסתפק רק באהבה; כי קיום מצוה – אפילו מצות עשה – באהבה בלי יראה, אינה שלימה. גם במצוות עשה צריך לעורר את רגש היראה מה', את רגש הכבוד למלך מלכי המלכים הגדול והנורא, מצוה המצוה. צריך להרגיש קבלת עול מלכות שמים. צריך להתבונן ולחשוב לא רק: מה אני רוצה וטוב לי, אלא: מה ה' רוצה ממני. באהבה לבדה יש יותר הרגשת "ישות", יש מעורבות ה"אני", אוהב ה' הוא "יש מי שאוהב". כך שלפעמים האהבה יכולה להישאר אף בדרגה אנוכיית, (בדומה לדייג שאוהב דגים ודג אותם. אף שבאמת אין המשל דומה לנמשל; שבמשל אין אהבה כלל, כל אהבת הדייג לדגים היא אהבה לעצמו בלבד). לעומת זה, יראת ה' מחייבת דיוק והידור בעשית המצוה לא בשביל עצמו אלא מתוך ענוה וביטול לקיום רצון ה'.  

ראיה לדבר שלא די לעבוד את ה' באהבה לבד, ומוכרחים לעבדו מתוך יראה, היא ממעמד הר סיני. שלא הספיק שעם ישראל אמרו: נעשה ונשמע (שמות כד ז), אלא הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ב). לכן ראשית הכל, צריך לעורר תחילה לפחות את היראה הטבעית המסותרת שקיימת בלב כל יהודי בטבעו. ביראה זו יש קבלת עול מלכות שמים – קבלת מלכות ה' וגזרותיו מתוך יראה שלא למרוד בו ח"ו, ומתוך יראה שלא להיפרד ממנו ח"ו. ואף שהיראה הטבעית מסותרת בלבו של כל יהודי, יש להביאה לידי גילוי ברגש הלב, או לפחות במחשבה והכרה במוח. יהודי צריך להתבונן במחשבתו תמיד, שוב ושוב, בגדולת ה' בשני אופנים:

א. ה' ממלא כל עלמין – באופן של קירוב, שהוא מהוה ומחיה את כל העולמות, והחיות האלוקית מתלבשת בכל עולם ועולם, כמו שכתוב: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג), אם כי רק הארה ממנו מתלבשת בעולמות.

ב. ה' סובב כל עלמין – באופן של ריחוק, שמציאות ה' היא אף מעבר לעולמות. באופן זה הוא מהוה ומחיה את העולמות לא בדרך של התלבשות ותפיסה, אלא בבחינת מקיף בלבד, בהארה שמאירה לכל הנבראים בשוה, כמו שכתוב: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד). כך יתבונן בכל זה עד שיהיה הדבר במודע, במורגש ובמוחש בתודעתו ובהכרתו. ועוד יתבונן, שלמרות גדולת ה' העצומה והנוראה, שהקב"ה מלך על כל העולם, עליונים ותחתונים, ומלכותו בכל משלה (תהלים קג יט), הוא מיחד מלכותו על עם ישראל בפנימיות מדת מלכותו בעצם אמיתת שם התואר. ועם ישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ומקיימים מצוות המלך, שהן לבושיו, המייפים ומהדרים אותו. וכראותם את פני המלך, בעת קיום המצוות, מתעוררת בהם מדת היראה.

כל העולם נברא בשבילי ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני

ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. ולפי פירוש רש"י (שם), כל יהודי חייב לראות את עצמו כעולם מלא, ולכן לא ירשה לעצמו לעשות שום עבירה. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי. ולכן צריך להרגיש שיש לו, ולו במיוחד, אחריות גדולה לכל מה שמתרחש בעולם. יהודי אחד במעשה אחד יכול לשנות את כל העולם, ואפילו את כל סדר ההשתלשלות, כאילו הוא לבדו עומד לפני ה' ועושה את חשבון הנפש של העולם, ומתקן אותו.

לאחר שיהודי מתבונן שכל העולם נברא בשבילו, ובו תלוי קיום העולם, והוא לא נברא אלא לשמש את קונו – הוא מתבונן רק בגדולת ה' (ולא בעצמו ובמה שקורה אתו), ומתמלא יראת ה'. הוא מבין, שעליו לקבל ברצון ובביטול מוחלט עול מלכות שמים, ולעבוד את ה' ולעשות רצונו בכל העבודות שה' מבקש ודורש ממנו. מבחינתו הוא מוכן וחפץ לעשות הכל כמו עבד, שאין לו הבנה והשגה בכל מה שהאדון דורש ממנו. את הכל הוא עושה מתוך קבלת עול.

והנה ה' ניצב עליו

הקב"ה מיחד מלכותו על כל יהודי, ולא עוד, אלא ניצב לידו תמיד בכל עת ובכל שעה, שהרי מלוא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג). ומביט עליו – על מחשבתו דבורו ומעשיו, ובוחן כליותיו ולבו – גם את הרגשותיו, אם עובדו כראוי או שמא לא. ועל כן יש לקיים מה שכתוב: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח). וכשיהודי מתבונן שה' הגדול, הגבור והנורא מניח את כל העולמות ומתבונן בו ובוחן רק אותו, ואין הוא יכול להתחבא ממנו ולא לברוח מפניו, נופלת עליו יראה ואימה. ואכן צריך לעבוד את ה' באימה וביראה, כעומד לפני הקב"ה – לפני עצמותו ית', או לפחות כמו מי שעומד לפני מלך בשר ודם. ומובן שבהתבוננות והרגשה של יראה ואימה מהמלך אין אדם יכול לחטוא. הוא מתגבר על היצר הרע, והקליפות נפרדות ממנו.

כדי שיראה זו תיתפס בלבו של היהודי ויזכור אותה תמיד באופן קבוע בכל עת ובכל שעה, כדי שלא להיכשל בעבירה, ובמיוחד כדי להדר במצוות עשה, יש להעמיק במחשבה זו ולהאריך בה, כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וככל שהוא פנוי לכך; עד שיעורר את היראה הטבעית המסותרת שבו, ועד שזה יופנם ויקבע בקרבו ובנפשו.

ומכיון שהתבוננות זו שה' ניצב עליו יכולה להיות באורך ובעומק לפנים מעומק, וצריך לעשות זאת בעת רצון כדי שהדברים פעלו בו, נותן אדמו"ר הזקן זמנים הראויים להתבוננות זו: לפני עסק התורה – לפני שמתחיל ללמוד תורה, או לפני עשית מצוה. כמו לפני לבישת טלית ותפילין, שהן שתי המצוות שיהודי מקיים בבוקר, ויש בהן קבלת עול מלכות שמים. וכשיתבונן לפני המצוה כדבעי ויקיים מצוות אלה בהידור, זה ישפיע על הנהגתו כל היום.

[האמת היא, שכאשר יצור קטן כל כך כאדם מבין, שהקב"ה, הא-ל הגדול הגבור והנורא, מביט בו ומתעניין בו כל כך, זה מביא לא רק ליראת ה' אלא גם לאהבת ה', גם לשמחה וגם לתענוג. וכמו שכתוב בספר "היום יום": כשיתבונן האדם בגודל חסדי הבורא ברוך הוא, בכך שקטן שבקטנים כפי שהוא האדם, יכול להביא נחת רוח לגדול הגדולים – וכמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר" – עליו תמיד להיות במצב רוח מרומם ולעבוד עבודתו בלב ונפש חפצה ("היום יום" ח כסלו)].

אור ה' נמשך על לומד התורה ומקיים המצוה

כמובן, צריך לקיים מה שה' ציוה, (שאף אילו נצטוינו לחטוב עצים, היינו עושים את זה מיראה ומאהבה); אך לא די בזה, אלא לפני שיהודי לומד ולפני שהוא מקיים את המצוה, עליו להתבונן במעלת האור האלוקי – אור אין סוף הסובב כל עלמין – שנמשך עם לימוד התורה וקיום המצוה, כדי שיגיע ליראת ה'. אור אין סוף ה"סובב כל עלמין" וה"ממלא כל עלמין", הוא אור האין סוף המתלבש בעולמות להחיותם בהעלם, אך באותיות התורה ובחכמתה ובמצוות הוא מתלבש בגילוי. על ידי העסק בתורה ומצוות יהודי ממשיך עליו את אורו ית' – לא רק לעצם נשמתו אלא גם לנר"ן המלובשים בגופו, חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) שבתוך גופו, וזה גורם לו ליראת שמים. בעשית המצוה היהודי מתאחד עם האור האלוקי בקשר של חיבור אמיתי, וזוהי עליה מלמטה למעלה. יהודי צריך להיכלל באור ה' ית' בבחינת חסדים – ועשה טוב, ולהתבטל אליו בבחינת גבורות – סור מרע. וכמו שיש מעלה כללית לכל המצוות, יש גם מעלה לכל מצוה ומצוה. למשל: מצות תפילין שיש בה ארבע פרשיות – קדש (שמות יג ט), והיה כי יביאך (שמות יג טז), שמע (דברים ו ח), והיה אם שמוע (דברים יא יח) בכל אחד מהתפילין של יד ושל ראש, שהן כנגד ד' המוחין: חכמה ובינה ודעת הכוללת חסד וגבורה; כמו שיבואר להלן.

טלית ותפילין

בהנחת תפילין, יש לקשר את ארבעת המוחין שלנו עם ארבעת המוחין של הקב"ה, כדי שחכמתו ובינתו של המניח תפילין ייבטלו בבחינת גבורות – סור מרע, וייכללו בבחינת חסדים – ועשה טוב, בחכמתו ובינתו של הקב"ה. שהמוחין חכמה ובינה המלובשים בפרשיות: קדש, והיה כי יביאך – יהיו רק לה' ולא בשום שימוש אחר. וכמו כן, בחינת הדעת, הכוללת חסד וגבורה, שהן אהבה ויראה, ייכללו בשתי בחינות דעת עליון: חסד וגבורה, המלובשות בפרשיות: שמע, והיה אם שמוע. וכמו שכתוב בשלחן ערוך, שבהנחת תפילין יש לשעבד את המדות שבלבו (אהבה ויראה, שמקורן בחסד וגבורה) והנשמה שבמוחו (חכמה ובינה) לה'. ומכיון שהמוח והלב הם ראשי אברים, הרי שהכל הולך אחר הראש – כל האדם על כל אבריו משתעבד לה'.

וכמו כן, בעטיפת ציצית, ממשיך היהודי על עצמו קבלת עול מלכות ה', ככתוב בזהר (ח"ג קכ ב). ועל פי הרבי, זוהי קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת בפנימיות (ספר המאמרים ה'תשל"ב ש"פ שלח ס"ג). ואף שמלכות ה' היא מלכות כל עולמים, מצוה זו היא הכלי להמשיך את מלכות ה' וליחדה עלינו. וכמו מצות המלכת מלך בשר ודם, שנאמר בה: שום תשים עליך מלך (דברים יז טו), ופירשו רז"ל: שים עליך מלך – מנה עליך מלך, כדי שתהא אימתו עליך (סנהדרין כ ב). כך שאם בהנחת תפילין יש קבלת עול פרטית – שעבוד הלב והמוח. הרי שבעטיפת ציצית – פריסו דמלכא – שממשיך עליו מלכותו ית', יש קבלת עול כללית, מאחר שהטלית מקיפה את כל מציאותו, ולכן הוא לובש קודם את הטלית, ואחר כך מניח את התפילין.

מצות טלית ומצות תפילין הן שני סוגים בעבודת ה': טלית – באופן מקיף – פריסו דמלכא, בבחינת ובגד ללבוש (בראשית כח כ), ותפילין – באופן פנימי – שעבוד הלב והמוח בבחינת לחם לאכול (בראשית כח כ). ואמנם יסוד ושרש העבודה הוא עבודת המקיף, אך מכיון שהתכלית היא שתהיה לקב"ה דירה בתחתונים, צריך שהעבודה תחדור בפנימיות. כך שהולכים בסדר והדרגה מקבלת עול כללית לפרטית, וממקיף לפנימי. וכשמכסים את התפילין על ידי הטלית ממשיכים אור מקיף נעלה יותר עד להמשכת פנימיות עתיק (על פי הרבי ש"פ במדבר ה'תשד"מ). ויש בזה גם מעבר מיראה תתאה – הנחת הטלית, ליראה עילאה – הנחת הטלית על התפילין. שהסדר בעבודה הוא מיראה תתאה לאהבה, ומאהבה ליראה עילאה (על פי הרבי שבת פרשת במדבר, ה'תשמ"ב; וראה "משכיל לאיתן" פמ"א עמ' 37-39).

עיקר העבודה – קבלת עול ויראה

עניין ההתבוננות בגדולת ה' הוא, כאמור, לעורר יראת ה'. והיה אם למרות כל ההתבוננות הזאת אמנם הגיע להרגשת פחד, אימה ויראה רק במחשבתו וברצונו שבמוחו, אך לא בגלוי בלבו; בכל זאת, מכיון שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בהחלטה ממשית ובהבנה והכרה בלי ספק, הרי שלימוד תורתו וקיום מצוותיו הם עבודה שלימה – קבלת עול מלכות שמים אמיתית בלי ספק. כי טבע נפשות ישראל הוא, שאינם רוצים למרוד בה', כי אינם רוצים לעבור עבירה המפרידה אותם מה', שאינם יכולים להיפרד ממנו. שהרי משמעות עבירה היא שעובר ממקום למקום, שעובר מרשות ה' לרשות הקליפה. ויהודים רוצים לעשות רק מצוות שמחברות אותם עם ה' להיות אתו בצותא. דבר זה קיים בהם בכח, ורק צריך להוציא את זה מן הכח אל הפועל.

עיקר העבודה של יהודי היא מתוך יראה וקבלת עול כמו עבד לאדונו ומלכו. עבודה מתוך קבלת עול היא עבודה גמורה, אך עבודה מתוך קבלת עול ומיראה היא עבודה שלימה. לעומת זאת, עבודה רק מאהבה אינה עבודה כלל (ראה "מים רבים" לר' המהר"ש, תרל"ו פרק קצב). והתורה מצוה: ועבדתם את ה' אלוקיכם וגו' (שמות כג כה), ואותו תעבודו וגו' (דברים יג ה), וכדברי הרמב"ן על הפסוק: את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד (דברים ו יג) – לעשות כל אשר ציווך, כעבד השומר מצוות אדוניו בקבלת עול ולא רק מאהבה.

הזהר מסביר, מהו עול מלכות שמים במשל (פרשת בהר קח, א): כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא – כמו השור שנותנים עליו עול בתחילה כדי להוציא ממנו טוב לעולם. השור עושה עבודתו, כי הוא ירא מאדונו; ואם לא שמים עליו עול ואין לו יראה מאדונו, אינו עושה מאומה. הכי נמי איצטריך לברנש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו' – כך גם צריך בן אדם לקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה, ומתוך קבלת עול מלכות שמים עליו לעסוק בתורה ומצוות. ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה כו' – ואם לא נמצאת אצלו קבלת עול מלכות שמים, לא שורה בו קדושה; כי קדושה היא ביטול לה', ובאהבה בלבד הוא עושה מה שהוא אוהב.

ממשל השור ששמים עליו עול, לא רק כדי שלא ישתולל ויזיק, אלא כדי להפיק ממנו תועלת בעשיה חיובית, למדים שהאדם זקוק לקבלת עול מלכות שמים, לא רק למצוות לא תעשה – סור מרע, אלא גם למצוות עשה – ועשה טוב. שאם לא כן, לא שורה בו קדושה. כי יש ריחוק הערך בין בורא לנברא, ואם אדם עובד את ה' רק מאהבה, קיימת אצלו רק מציאותו, מציאות האוהב – הנברא. ואם הוא מרגיש רק את מציאותו העצמית, ואינו בטל לאדוניו, אין הוא עבד. כדי להמשיך ולגלות את אור האין סוף, כדי לגלות את הבורא, צריך דוקא קבלת עול מלכות שמים אפילו לקיום מצוות עשה – ועשה טוב. שזה דבר הקשור במציאות המלך ולא במציאות הנברא. וקבלת עול זו פועלת וממשיכה את השראת השכינה.

בחינת "בן" ובחינת "עבד"

וברעיא מהימנא כתוב, שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות, בחינת עבד ובחינת בן (שם, דף קיא ב). עבד שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). בן שנאמר: בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). עבודת העבד היא מתוך הרגשת ריחוק וכניעה, יראה וקבלת עול ולא מתוך הבנה והשגה. אם הוא "עבד פשוט", אין לו שמחה ותענוג בעבודתו. ואם הוא "עבד נאמן", יש לו תענוג ומסירות נפש ועובד בזריזות, כמו משה רבינו, שנקרא "עבד נאמן". לעומת זאת, עבודת הבן היא מתוך הרגשת קרבה, מאהבה ומרצון. אם כי עבודת העבד היא בביטול גדול יותר מהעבודה מבחינת בן שהיא באהבה בלבד; אבל יש בן שהוא גם עבד, שעושה עבודתו גם מאהבת אביו, וגם מתוך קבלת עול. דרגה זו של עבודת בן ועבד כאחד, היא דרגה גבוהה מאד, ואפשר להגיע אליה רק על ידי קדימת יראה עילאה – עבודת עבד נאמן. כמובן, ליראה עילאה קודמת יראה תתאה – עבודת עבד פשוט. ביראה עילאה – יראת בושת, יראת רוממות, יש כבר עניין של קירוב לאדון, מעין והכנה לאהבה. יראה עילאה היא מעין שילוב של אהבה ויראה וכמו ממוצע המחבר ביניהן, למרות הפער והניגוד ביניהן. רוב האנשים אינם שיכים לדרגת בן שהוא עבד, לעומת זאת עבודת עבד לכשעצמה שיכת לכל אחד, ולכן כל אחד מחוייב בה.

רמות ביראת ה'

כל הנשמות נחצבו מעולמות עליונים, אך לא כולם מאותו מקום; לכן יש נשמות ברמות שונות. רמת הנשמה אינה קשורה לרמה השכלית, אלא לרמת רגישות הנפש לקדושה. ואמנם יש אנשים בעלי נשמות נמוכות, מהמדרגות הנמוכות של עשר ספירות דעשיה, עד מדרגת נפש דנפש דמלכות דעשיה. כך שאיש בעל נפש נמוכה, אמנם עמל ויגע למצוא את אוצר יראת השמים שבנפשו, אך אינו יכול להרגיש את היראה המסותרת בלבו, ואף לא במוחו ובמחשבתו, מפני פחיתות נפשו, ואף על פי כן הוא עובד ה' מתוך כוונה לעבוד את המלך. זוהי עבודה גמורה, אף שאינה שלימה. כי עבודת ה' ויראת ה' הן שתי מצוות מתרי"ג מצוות השונות זו מזו, אך אינן מעכבות זו את זו (על פי "בעל הלכות גדולות" וגם לפי הרמב"ן). אמנם לא כל נשמה יכולה להגיע ליראת ה' בגילוי, אף לא במוחה; בניגוד לכך, למצות עבודת ה' כל יהודי יכול להגיע, אף שגם היא עבודה נפשית רוחנית. נוסף על כך, המקיים את מצות עבודת ה' ממילא מקיים גם את מצות יראת ה' למרות היותן שתי מצוות נפרדות. כי על ידי שרוצה לעורר את היראה בלבו ומוחו, בעצם הוא ממשיך את היראה במחשבתו, שהרי הוא מתבונן בה' הניצב עליו. אמנם אין זו יראה מתוך הכרה והרגשה, אבל זה פועל עליו שלא יחטא לפחות בשעת התבוננותו. שאז הוא מרגיש מורא שמים כמורא מבשר ודם שאינו מלך; כאילו נמצא איזה אדם ורואה את מעשיו. והוא הרי פוחד מדעת קהל, ממה יאמרו הבריות, ולכן נמנע מלעשות עבירה בכל דבר שאינו הגון, ויש בזה רגש מסוים של יראת שמים.

יראה זו מה' כמו מסתם בשר ודם, אף שאיננו מלך (בשר ודם), היא יראה תתאה – יראת חטא, שירא לעבור עבירה. וכמו שהוא פוחד ומתבייש מדעת קהל, ממה יאמרו הבריות, כך הוא מתביש מה' ופוחד להיפרד ממנו. [בניגוד לכך, יראת הענש, היא לגרמיהו – לטובת עצמו, והיא מקליפת נוגה, לכן אינה נחשבת כל כך ליראת שמים].

וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, כמסופר בגמרא: כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה, אומר שלא יראני אדם (ברכות כח, ב).

יראה זו היא יראה תתאה ויראת חטא ולא "יראת ה'" או "יראת אלקים". יראה זו קודמת לחכמתו. ועל יראה זו אמר רבי חנינא בן דוסא: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת (פרקי אבות ג, ט). היינו, יראה זו היא היסוד לחכמה שבאה בעקבותיה, כי היא יראה אמיתית המביאה לעבודה שלימה, שהרי היא מביאה ללימוד תורה וקיום המצוות. (שהמעשים הטובים שלקיום תורה ומצוות נקראים חכמה כי תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים ( וזהו שנאמר: אם אין יראה אין חכמה (פרקי אבות ג יז).  

יראת חטא זו מבטאת את עבודת העבד, וזהו שאמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי חנינא בן דוסא, שהוא כעבד לפני המלך. [כמסופר בגמרא: כשחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי, ביקש רבן יוחנן בן זכאי מרבי חנינא בן דוסא שיתפלל עליו. הניח ר' חנינא ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה. רבן יוחנן הסביר לאשתו, שאם הוא עצמו היה מטיח (=מטיל) ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו מרחמים עליו; וכששאלה אותו אשתו: וכי רבי חנינא בן דוסא גדול ממך: השיב רבן יוחנן בן זכאי: לא, אך רבי חנינא בן דוסא דומה כעבד לפני המלך, שנכנס ויוצא לפני המלך בלי רשות; ואילו אני, דומה לשר לפני המלך, שאינו רגיל לבוא לפני המלך (על פי ברכות לד ב ורש"י שם)].

כאמור, יש גם יראה עילאה, לא יראת חטא ולא יראת ענש, אלא בושה מלחטוא. יראה מגדולת ה', יראת הרוממות והקדושה. יראה זו קשורה בהתבוננות, היא קשורה בחכמה, שמגיעים אליה אחרי קיום תורה ומצוות (ראה פמ"ג). ועליה נאמר: אם אין חכמה אין יראה (אבות ג יז). כי אחרי שמכיר ומבין ברוממות האלוקית, מתביש ממנו. ועל זה נאמר: הן יראת ה' היא חכמה (איוב כח כח). יראה עילאה היא בבחינת ביטול במציאות, מעצם גילוי אור אין סוף בעולם. ולכן נאמר על יראה זו: אם אין חכמה אין יראה (אבות ג יז). ואם ביראה תתאה, היא יראת חטא, שבה האדם מתביש לחטוא, כי ה' ניצב עליו ורואה את מעשיו, והוא מתבייש מפני פחיתות עצמו, הרי שביראה עילאה – הבושה היא מגדולת הבורא, פחד ה' מהדר גאונו.

מכאן שיש שני סוגי יראה: יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה – יראת החטא הקודמת לחכמה, לימוד תורה וקיום מצוות, שבאה לאחר קדימת הקבלת עול. יראה עילאה – שבאה אחרי החכמה, שהחכמה משפיעה על יראה זו.

אהבה ויראה – שתי כנפים

אהבה ויראה הן שתי כנפים המעלות את התורה והמצוות לספירות העליונות. אם חסרה היראה, אף שיש אהבה, אין התורה והמצוות עולות למעלה. וגם אם יש רק יראת ה' ואין אהבת ה', אף שעבודת ה' שלו שלימה, והוא כלי להמשכת הקדושה, התורה ומצוות אינן יכולות לעלות לעולמות העליונים. שכל אחת מהן, אהבה או יראה, היא כנף אחת נפרדת, ואם חסרה כנף, אין פריחה – אין עליה. כמו במשל העוף שאינו יכול לעוף בכנף אחד (כמו שכתוב בתיקוני זהר, תיקון י). אולם אנשים שיש להם שתי כנפים, גם אהבה וגם יראה, אלא שאינם באותו תוקף – אחת בהתגלות לבו ואחת בהתגלות מוחו; הרי שהכנף החזק מסייע לחלש לעלות ולפרוח, והן יכולות להעלות את התורה והמצוות. ואף אם זה רק לפי שעה, זה עוזר לתורה ומצוות של אותה שעה לעלות ולפרוח. אך בלי יראה כלל לא פרחא לעילא. צריך גם עבודת עבד – קבלת עול ויראה, וגם עבודת בן – אהבה. צריך שהבן יעשה למען אביו מאהבה או בהתגלות לבו או בהתגלות מוחו שזה לפחות במחשבתו וברצונו, שירצה לדבוק בה', ועל ידי כך יעורר את האהבה והיראה הטבעיות המסותרות אצלו. שאכן זאת צריכה להיות כוונת עבודתו בעוסקו בתורה או במצוות – לדבוק בה' נפשו האלוקית, נפשו הבהמית ולבושיהן, והעיקר הוא המעשה בפועל. כי אי אפשר להידבק בה' ללא לימוד תורה וקיום מצוות שהן רמ"ח אברים דמלכא, שבהם ועל ידם מתגלה הרצון העליון, ואז כל כחות נפשו בטלים לרצון ה' ונכללים בקדושה.

יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

עוד צריך לזכור, מה שאמרו רז"ל: לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל (ברכות מט ב) – יהודי הוא חלק מעם ישראל, וכשהוא עושה מצוה באהבת ה', מתוך כוונה להידבק בה', הוא צריך לחשוב לא רק על נפשו המלובשת בגוף אלא גם על מקור נפשו. עליו להתכוון במחשבתו שדביקותו בה' תפעל בכל עם ישראל, שהרי נשמות ישראל במקורן הן עצם אחד. הנשמה היא כמו חבל ששרשה ועיקרה נשאר למעלה, כי אינה יכולה להתלבש כולה בגוף, מפני היותה רוחנית ונעלה כל כך. היינו, בגוף מתלבשת רק הארה מהנשמה. ואמנם כאן למטה הנשמות נפרדות בגופים השונים, אולם למעלה בשרשן הן דבר אחד. השכינה – כנסת ישראל – היא רוח פיו ית', והיא מקור נשמות ישראל, ונשמות ישראל הם אברי דשכינתא (אגרת  הקדש לא).

[אמנם לרוח פיו יש שני פירושים: א. כל החיות החיצונית של העולם ב. כנסת ישראל, כמו שכתוב: נעשה אדם (בראשית א כו). כאן מדובר בפירוש השני].

הנשמה שבגוף אינה מנותקת ממקורה ושרשה, שמשם היא מקבלת את חיותה – את כח הדבור של תורה ותפילה וכח המעשה של מצוה. ולא עוד, אלא שהיא אף פועלת במקורה ושרשה דביקות בה'. והעיקר היא פועלת יחוד קוב"ה ושכינתיה על ידי שמתכוונת לכך. לכן יהודי, העוסק בתורה ומצוות ובתפילה, יכול וצריך לפעול את דביקות כל נשמות ישראל בה', על ידי שכולל באהבת ה' שלו ובדביקותו בו את מקור נפשו ומקור נפשות כל עם ישראל, היא השכינה, וכך כולל בכוונתו את כל עם ישראל. ומכיון שהשכינה היא מקור החיות של כל העולם, הוא מאחד גם את מציאות כל העולם עם ה', כך שמאחד את העליונים והתחתונים, את העולם הגבולי עם האין סוף והבלי גבול.

יחוד קוב"ה ושכינתיה הוא יחוד של שתי דרגות באלוקות. השכינה היא האור האלוקי המצומצם השיך לעולמות ולנבראים, היא רוח פיו, שבה ועל ידה נבראו העולמות, והיא שוכנת ומתלבשת בתוך העולמות מחיה ומקימת אותם, ומכאן שמה שכינה. ואילו קוב"ה הוא האור האלוקי שלמעלה מהעולמות, קדוש ומובדל ונעלה מהם. וכשיהודי עוסק בתורה ומצוות הוא מיחד אותם. וכפי שמבואר בחסידות, כשאדם משתמש בכח הדבור ובכח המעשה, הנמשכים מהשכינה מקור נפשו, בלימוד תורה וקיום המצוות, שהם חכמת ה' ורצונו, ובהם מלובש אור אין סוף ב"ה – ממילא נפעל היחוד הפרטי של נפשו המלובשת בגופו עם האור הפרטי השיך לו. אולם כאשר הוא מתכוון לפעול את ההמשכה של אור אין סוף ב"ה עם כנסת ישראל – כשמתכוון לכלול את כל נשמות ישראל, ועושה את המצוה בשם כל ישראל – נפעל היחוד לכל נפשות ישראל, דהיינו, כל נשמות ישראל מתאחדים בשעה זו של הלימוד והמצוה, עם קוב"ה, סובב כל עלמין; מכיון שהשכינה מקור נפשו היא מקור נפשות כל ישראל, והיא מתייחדת עם קוב"ה על ידי תורה ומצוות (כפי שיבואר להלן, וכמבואר באריכות בפרק מו).

הקב"ה קדשנו בתורה ומצוות, כאדם המקדש את אשתו; וכמו שאנו אומרים: אשר קדשנו במצוותיו – כשיהודי עוסק בתורה ומצוות, הרי שנעשה יחוד הנפש האלוקית העוסקת בתורה ומצוות עם הנפש החיונית ולבושיהן באור אין סוף ב"ה. על ידי יחוד זה מעלה אותנו ה' למעלת קדש העליון ב"ה, בחינת ה"סובב כל עלמין", שקדוש ומובדל מהעולמות ואינו מתלבש בהם. ולכן אומרים לפני התפילה, קודם "ברוך שאמר": לשם יחוד קודשא בריך הוא (המלובש בתורה ומצוות) ושכינתיה (כנסת ישראל) בשם כל ישראל. (אמנם יש אומרים זאת לפני כל מצוה, אולם בחב"ד נהוג לומר את זה בבקר על כל היום, שקיום כל התורה ומצוות כל היום יהיה לשם לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה) – כל יהודי הוא שליח של כל ישראל ליחד ולדבקה בו ית' מקור נפשו האלוקית ומקור כל נפשות ישראל. ובאמירה זו יוצאים ידי חובה לכל היום בקיום מצוות ולימוד התורה, והיא נותנת את הכח לפעול את העניינים וההמשכות המפורשים בכוונת המצוות, (אף שמעשה הכוונות אינו שוה לכל נפש). בכוונה זו מקיימים גם מצות אהבת ישראל, על ידי שממשיכים אור אין סוף בכנסת ישראל – מקור נשמות ישראל למהוי אחד באחד (זהר ח"ב קלה א-ב). שעל זה אנו מתפללים: ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, וכך גורמים להשראת השכינה בעם ישראל, כי קוב"ה שריא באתר שלים.

בהגהה מוסבר שיחוד קוב"ה ושכינתיה גורם גם להמתקת הגבורות בחסדים, כי על ידי קיום תורה ומצוות נמשך ומתגלה אור הרצון העליון – שלמעלה מן המדות – במדות עצמן. ולכן המדות מתייחדות ומתכללות זו בזו, עד שהגבורות נהפכות לחסדים. משל, למה הדבר דומה? לשרים שיש ביניהם מחלוקת, אבל כשמתגלה רצון המלך, היא מתבטלת. וכפי שמבואר באדרא רבא (חלק בזהר) ובמשנת חסידים (ספר יסוד בקבלה; מסכת אריך אנפן פ"ד): תרי"ג מצוות התורה נמשכים מחיורתא (חיור=לבן=חסד) דאריך אנפין – תרי"ג מצוות נמשכות מהחסדים של הרצון העליון. וכשהרצון העליון, שהוא מקור החסדים, מאיר בספירות, מדת הגבורה נמתקת בחסדים, ונמשך בעולם רק טוב וחסד ובכמות גדולה. כלומר, מלכתחילה יש בעולם אור בבחינת מלכות, המתפשט בעולם על ידי גבורות וצמצומים, ככתוב: להודיע לבני אדם גבורותיו (תהלים קמה יב). ועל ידי קיום תורה ומצוות, נמשכת תוספת אור ללא צמצומים, שהוא כמים היורדים מלמעלה למטה, שלא חל שום שינוי בירידתם. בגלל גילוי החסד העליון הממתיק את הגבורות, כמו שכתוב: כי אתה נירי ה' (שמואל ב כב כט), כי גבר עלינו חסדו (תהלים קיז ב). כך שקיום תורה ומצוות מבטל ניגודים בין חסד לגבורה ועושה יחודים.

כוונה זו של לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל – לחבר את השכינה עם הקב"ה, שיכת לכל יהודי, וכל יהודי צריך להרגיל עצמו בה כשמקיים תורה ומצוות. הכוונה צריכה להיות אמיתית בלבו, שיהיה חפץ ביחוד עליון זה באמת. ואף שכוונה זו אינה אמיתית כל כך בכל אחד, בכל זאת מעט מזעיר חפץ בזה באמת כל יהודי. והעיקר מתוך אהבה רבה לה' לבדו, מתוך רצון לעשות נחת רוח לפניו בלבד, ולא כדי לדבוק נפשו בה' לטובת עצמו לרוות נפשו הצמאה לה'. אמנם גם לרוות צמאונו לה' היא מדרגה גבוהה בעבודת ה', אך יחוד השכינה עם ה' לפעול דביקות נפשות כל ישראל בה', היא דרגה גבוהה הרבה יותר. לשם כך יהודי צריך להיות כבן המשתדל למען אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מאשר את עצמו ונפשו (ראה תניא פ"י, וזהר ח"ג רפ"א א). אביו הוא קוב"ה ואמו היא שכינתא, והוא אוהב אותם ודואג להם וליחודם, שזהו שלימותם, יותר מאשר את עצמו. לשם כך עליו לבטל לחלוטין את עצמותו ומציאותו, ולמסור נפשו כולל כל רצונותיו וענייניו לה'. דבר זה הוא למעלה ממסירות גופו, שאפילו על רצונו לדבוק בה' הוא מוכן לוותר, למען יחוד קוב"ה ושכינתא. זוהי דרגה גבוהה מאד, דרגת צדיקים גמורים בני עליה, שעבודתם לצורך גבוה. וכשעבודת הצדיק היא רק לצורך גבוה, ולא כדי להאיר נפשו באור אלוקי, כשכל כוונותיו לעשות את העולם כלי לאלוקות, בכך הוא משלים את הכוונה העליונה, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. זוהי מעלת החסידים (תער"ב, עמ' תר"א). איזהו חסיד? – המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים (ראה פרק י). לא כל אחד יכול להגיע לדרגה זו, אך מכל מקום על כל יהודי להרגיל עצמו לכוונה זו.

אמנם ליחד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל, ליחד מקור נשמות ישראל באור ה', לא חפץ כל יהודי באמת לאמיתו באופן מוחלט בלבו רק מעט מזעיר, כאמור; אולם כל יהודי חפץ ביחוד נפשו הפרטית באור ה' באמת לאמיתו. בגלל האהבה הטבעית המסותרת בלב כל יהודי שרוצה לדבוק בה' (מצוות עשה), וירא להפרד ממנו, שאינו רוצה להיכרת ולהיבדל ממנו ח"ו (מצוות לא תעשה). לכן כשמעמידים יהודי בנסיון של קידוש ה', הוא עומד בו לרוב ברצון אמיתי בתכלית, ומוכן למסור את נפשו ממש. ואמנם אין אהבה טבעית זו מורגשת תמיד, אך צריך לגלות אותה על ידי שזוכר ומעורר אותה, כי כל יהודי חייב בה.

ובכל זאת, כל יהודי חפץ באמת גם מעט מזעיר לייחד קוב"ה ושכינתיה, כי מכח הקשר והאהבה הטבעיים של יהודי לאלוקיו הוא רוצה לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה. ויחוד קוב"ה ושכינתיה הוא רצונו האמיתי של הקב"ה, לכן זהו גם רצונו הנפשי הפנימי והאמיתי של כל יהודי. שמשמעו הוא היחוד העליון שבאצילות, הוא יחוד זו"ן (=זעיר אנפין ונוקבא), היחוד שבין זעיר אנפין למלכות. וגם יחוד אבא ואמא שהן חכמה ובינה ואף יחוד אור אין סוף ממש המתלבש בחכמה. יחוד זה נעשה על ידי התעוררות מלמטה – עבודת היהודי בתורה ומצוות מתוך הכוונה של יחוד קוב"ה ושכינתיה, על ידי שהנפש האלוקית מתכללת באור ה' המלובש בתורה ומצוות שעוסקת בהם, היא מתיחדת באור ה' והיו לאחדים ממש. (יש דרגות שונות להתכללות הנפש האלוקית באור ה', ובדרגה גבוהה יהודי העושה מצוה גופו ונפשו הם רק כלים לעשית המצוה, והלומד תורה הוא רק כעונה אחר הקורא, והמתפלל נעשה בעצמו תפילה – וכמו שאומר דוד המלך: ואני תפילה (תהלים קט ד, וראה גם תו"א צג א)). היינו, על ידי תורה ומצוות לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה וכו' מתיחדים גם מקור התורה והמצוות, שהוא הקב"ה, עם מקור נפשו האלוקית, הנקרא בשם שכינה, כי הקשר שנוצר בין עושה המצוה לה' עושה את הקשר בין השכינה, שהנפש האלוקית היא ניצוץ ממנה, ובין ה' נותן התורה: זהו יחוד קוב"ה ושכינתיה, יחוד ה"סובב וה"ממלא". "סובב" – מקור התורה ומצוות, "ממלא" – מקור נפשו האלוקית. זוהי תכלית הבריאה – לגלות ולהמשיך עצמות אור אין סוף ב"ה בעולמות, לעשות לה' ית' דירה בתחתונים.

מסירות נפש – מסירת הרצון

החסידות חידשה דבר בהגדרת מסירות נפש – הדיוק הוא לא מסירות הגוף, אלא מסירות הנפש שזה כולל גם את מסירת הרצון, שהרי פירוש המלה נפש הוא גם רצון, כמו בפסוק: אין נפשי אל העם הזה (ירמיה טו א) – "נפשי" פירושו "רצוני", כך שיהודי יכול להתפשט מכל רצון בענייני העולם הזה, ושרצונו היחיד יהיה לדבוק בה'. על ידי זה הוא מוסר את ה"אני" שלו – עצמו, נפשו ורצונו – לה'. כי היה יכול באותו זמן שלומד תורה או מתפלל או עוסק במצוה, לשרת את גופו ונפשו הבהמית. לכן העוסק בתורה ומצוות ובתפילה, ואפילו במצוה הקלה ביותר, במקום להתעסק בענייניו, הרי הוא בטל למשלח, מצוה המצוה, וזהו מסירות נפש ממש. וכשעוסק בתורה ומצוות ובתפילה הוא מרגיש כצאת הנשמה מן הגוף, ועל כן הוא אומר בתפילתו: אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה א).

כשהנפש יוצאת מן הגוף לאחר שבעים שנה או יותר, (שבעים שנה מבטאים שלמות בנפש האדם ככתוב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י)), ענייני הגוף כבר אינם שיכים לה ואינם מעניינים אותה, ולכן אינה מהרהרת בהם. אולם היא חושבת על אותיות התורה והתפילה שהן דבר ה' ומחשבתו, עד שמחשבתו ומחשבת ה' מתחברים והיו לאחדים ממש. כי כשחוזרים משניות בעל פה במשך שנים זוכים לחזור עליהם אחרי שבעים שנה… ואותיות אלה מובילות את הנפש לבית דין של מעלה, דרך היכל הזכות של התורה והתפילה (על פי  הרבי הריי"ץ בשם הצמח צדק, ספר השיחות לה"ק, מתש"ג צ), ובזה עוסקות הנשמות בגן עדן; כמו שכתוב בגמרא (ברכות יז א), ובזהר (ח"ב פ"ג), שכאשר הנשמה יוצאת מן הגוף ועוברת מעולם הזה לעולם אחר, אין היא מוטרדת מענייני העולם הזה אלא מהקשר שלה עם הקב"ה. ואמנם הנשמה צריכה להרגיש כך גם בעולם הזה בעת התפילה, לימוד התורה וקיום המצוות שעל ידי כך ממשיכים את הבלי גבול בגבול.

אמנם בגן עדן כשהנשמות עוסקות באותיות התורה והתפילה, הן מרגישות תענוג בהשגתן והתכללותן באור ה', מה שאין כן בעולם הזה. לעוסק במצוה ובלימוד תורה בעולם הזה אין השגה במה שעושה ובמשמעות המעשה, וגם אין לו תענוג מזה; ואף אם יש לו איזה תענוג, התענוג הוא ברמה של ענייני העולם הזה, ברמה של נשמה בגוף; והגוף מעלים, מכסה ומסתיר תחושות רוחניות. אמנם גם בעולם הזה בזמן עוסקו בתורה ומצוות הוא דבוק בה' באמת כמו בגן עדן, וגם הוא צריך להתיחס לענייני תורה ומצוות כמו בגן עדן, מכיון שבעצם העניין שני הזמנים עולם הזה וגן עדן שוים. [וכדי שנחוש כך, ניתנו לנו מצוות הקשורות בתענוגי העולם הזה, כדי שנעבוד את ה' בשמחה, שתענוג הגוף הוא קצת "כלי" לתענוג הנפש].

חז"ל תקנו, לומר קודם התפילה את ברכות השחר, כשכל ברכה פותחת: ברוך אתה ה' – דבור לנוכח, שעל ידי זה מרגיש המברך קרבת ה' ממש. מעלת ברכות השחר גדולה מאד, כי בברכות אלה נעשה כל יהודי, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, שותף לבורא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ועוד, שלכל ברכות השחר יש הכח להאיר את החשך, על ידי המשכת הכח העצמי. כי כשאדם ער, ובמיוחד כשהוא עובד את ה', מאיר בו אור הנשמה, ואילו הגוף בטל ונכנע לנפש עד כדי היעלמות, כביכול. בניגוד לכך בלילה, כשאור וחיות הנשמה נעלמים, מתגברת החומריות והטומאה, עד ששינה נחשבת לאחד מששים ממיתה. לכן מיד כשניעור, כשהלב והמוח עדיין מגושמים, והנשמה בתכלית הקטנות, תיקנו לומר ברכות השחר, שהמשכתם גבוהה, והן נותנות כח ועוז להבדיל בין טוב לרע, בין אור לחשך; כי כל פעם שאומרים: ברוך אתה ה', ממשיכים ברכה וקדושה ומגלים אור עצמי, שפועל ביטול הגשמיות, עד שגם הגוף מכיר בה'. שהרי כל מעשינו הם רק בכח ה', ואין דבר חוץ ממנו. ומה שנכון לגבי כל ברכות השחר נכון במיוחד לגבי ברכת אלוקי נשמה – ברכה שבה מתוארת ירידת הנשמה מעולם האצילות ששם טהורה היא – שהיא פנימיות ועצם הנשמה, שאינה בגדר נברא ח"ו, אלא דבר אחד ממש עם אלוקותו ית' בבחינת טהירו עילאה – עד עולמות בריאה – אתה בראתה, יצירה – אתה יצרתה ועשיה – ואתה נפחתה בי. ומכיון שאתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, הרי שכל הירידה היא צורך עליה. ברכה זו המהוה את ראשית התפילה, מבטאת את הרצון למסור את הנפש, היינו, למסור את הרצון לה', למסור את הנפש ולחיות!  

דהיינו, מקור הנשמה הוא בעולמות עליונים, ומכיון שהיא עתידה לחזור לשם, כל זמן שהיא בגוף יש לה תפקיד. יהודי יודע שהנשמה היא של ה', ומודה לה' שנתן לו אותה. וכמו שאמר דוד המלך: מידך היא ולך הכל (דברי הימים א כט טז). גם בזמן שהנשמה היא ברשותנו כאן בעולם הזה, אנחנו מוסרים את הנשמה לה', על ידי שהיא מאוחדת באחדות עם ה'. וכמו שכתוב: אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה א) – אני נושא את נשמתי לה' על ידי התפילה, כי התפילה היא מסירות נפש של ממש. על כן צריך לקיים את התפילה כמו שמורה הבעל שם טוב: בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א). צריך לבוא אל התפילה עם כל הכחות, שכל עצמות האדם תשהה שם בתפילה. על ידי שאני מקשר מחשבתי במחשבת ה' ודבורי בדבר ה', כי אני חושב את מחשבת ה' ומדבר את דברי ה', וכביכול ה' חושב ומדבר מתוכי. (ובדרגה גבוהה על ידי ביטול מוחלט, נעשיתי כלי להמשכת הדיבור האלוקי, וכעונה אחר הקורא; וזהו שנאמר: ודברי אשר שמתי בפיך (ישעיהו נט כא), הן אותיות התורה והתפילה). כל זה, ובמיוחד אמירת ברכות השחר, מעלה את הנשמה למעלה רוחנית שלמעלה מהעולם הזה. יהודי צריך להתחיל את ברכות השחר עם ההכנה של מסירות נפש, מתוך מודעות ברורה שנשמתו קשורה בה', ושהוא מוכן למסור נפשו לה' בתורה ובתפילה. זהו בעצם הקשר האמיתי של יהודי לה'. צריך רק להכין את הנפש, לעורר אותה ולזכור מה שנמצא בה בהעלם והסתר. צריך להכין את הכלי לתפילה. (ובדרגה נעלית של תפילה, כשאומרים תורה ותפילה בלי קשיים, סימן שהיתה הכנה והכל זורם ממילא. כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא: אם שגורה תפילה בפי, יודע אני שהיא מקובלת (ברכות לב ב)).

הכנה זו של מסירות נפש ומסירת הרצון לה', שאנו עושים בתחילת התפילה באמירת אלוקי נשמה, צריך לעשות תמיד לפני התפילה ולפני לימוד תורה:

א. לפני שמתחיל את ברכות השחר, שהמיוחד בהן הוא לשון נוכח: ברוך אתה וכו'.

ב. לפני שמתחיל ללמוד שיעור קבוע, מיד לאחר התפילה בבוקר. כמו שכתוב בגמרא: היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון (תהלים פד ח; ברכות סד א). שכל יהודי חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח), ואחרי תפילת שחרית לימוד תורה הוא מצוה מן המובחר, והוא טוב לנפש כמו פת שחרית בבוקר. שבתפילה ממשיך על עצמו אור אין סוף מבחינת ה"סובב כל עלמין", וכשלומד אחרי זה ממשיך מבחינת אור זה גם בתורה.

ג. כשחוזר ללמוד באמצע היום – הכוונה בתחילת הלימוד שיכת לכולם כולל הבינונים. שצדיקים יכולים להתכוון כל הזמן, ואילו בינונים לפחות לפני הלימוד. והעיקר שכוונת תורה לשמה – יחוד קוב"ה ושכינתיה, שהתחיל בה לפני הלימוד, תחדור ותימשך במשך כל זמן הלימוד. וכמו גט שצריך להיות כתוב מראש: לשמו ולשמה של המגורש והמגורשת. [יש בדוגמא זו רמז לגירוש הרע של הבינוני]. וכמו בספר תורה, שהכותב ספר תורה צריך לומר לפני הכתיבה: אני כותב לשם קדושת ספר תורה, וזה מספיק לכל הספר. [יש בדוגמא זו רמז להמשכת הטוב של הבינוני].

ד. בכל שעה משעות רצופות שלומד כל היום – צריך הכנה של מסירות נפש, מסירת הרצון בכל שעה, לשם כך על הלומד להפסיק לימודו פעם בשעה כדי להתבונן בכוונת לימודו – למסור נפשו ורצונו לה'. כי בכל שעה החיות, שהיתה בעולם עד עכשו, עולה למעלה עם כל התורה והמעשים הטובים של התחתונים – רצוא, ובמקומה ובהשפעתה נמשכת לעולם חיות חדשה גבוהה יותר – שוב, אור חדש שלא היה עדיין בעולם. כך שבכל שעה מתעלה העולם ואתו הלומד לדרגה גבוהה יותר, והוא צריך להעלות בקדש וללכת מחיל את חיל. כי מה שעשה קודם לכן, כבר לא מתאים לשעה שאחריה. זה קשור גם בכך שבכל אחת משעות היום נמשכת חיות אחת מי"ב צירופי שם הוי', שהיום הוא זמן של חסד – יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב, ט). וכמו כן בכל אחת מי"ב שעות הלילה נמשכת אחת מי"ב צרופי שם א-דני, שהוא שם מדת המלכות, והוא זמן דין – דינא דמלכותא דינא (נדרים כח א ועוד). שהחיות הנמשכת ביום שונה מהחיות הנמשכת בלילה. כי את שם הוי' אפשר לכתוב בעשרים וארבעה צרופים, אך רק לשנים עשר מהם יש שיכות לשעות היום, וכמו כן לגבי צרופי שם א-דני בלילה. ויש עוד שינויים בחלקי היום והלילה שקשור בהתכללות המדות העליונות בצרופים שונים. מכאן שהחיות הנמשכת בכל שעה שונה מקודמתה. ואף שאין לנו השגה בצרופי השמות האלה, בין ביום ובין בלילה, אנו צריכים לכוון בכל שעה משעות רצופות של לימוד תורה להכנה לעבודה חדשה של מסירות נפש לה'.

אדמו"ר הזקן ידע את צרופי שם הוי' וא-דני בכל שעה ביום ובלילה. וכשהיה במאסר במקום חשוך, ניסו לבחון אותו אם הוא יודע שזו שעת חצות היום בצהרים. ושאלו אותו: מדוע אינך הולך לישון, כבר אחרי חצות הלילה? והוא ענה להם: השעה היא שתים עשרה וחמש דקות בצהרים. וכשהשתוממו על שציין את השעה המדויקת, שאלו אותו: איך אתה יודע מה השעה? השיב להם: בכל שעה ביום מאירים י"ב צרופים משם הוי' וי"ב צירופי שם א-דני בלילה, ולפי זה אפשר לדעת מה היא השעה.

זהו סוד רצוא ושוב, שעל פי  הגמרא והמדרש, הכוונה לעבודת הקדש של המלאכים וחיות הקדש, כמו שכתוב: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד). אך על פי פנימיות התורה – תורת הסוד – החיות האלוקית שמחיה את העולמות חוזרת למקורה ושוב נמשכת מחדש (על פי  ספר יצירה, וכך הוא בתניא). כלומר, סוד רצוא ושוב קשור בחיות האלוקית שמחיה את העולמות והנבראים: הן בעולמות האין סופיים הכלליים הן בעולמות האין סופיים שלפני האצילות, הן בעולם האצילות הן בעולמות בריאה, יצירה ועשיה והן בכל עולם בפני עצמו. וגם בנשמות ישראל: כשהן למעלה קודם ירידתן לגוף, כשהן מלובשות בגוף, וכשיוצאות מן הגוף. שה"רצוא" הוא הכוסף להתחבר ולהידבק למה שלמעלה ממנו, וה"שוב" – לחזור למה שהיה תחילה. והרצון העליון הוא שכל נברא ישקוד בעבודתו למטה במקומו.

עניין ה"רצוא" ו"שוב" קיים גם ביחס שבין חסיד לרבי. החסיד רוצה להתקשר לרבי, ולהיות במחיצתו כל הזמן; אולם כאשר הרבי נותן לו הוראה ללכת למקום רחוק ולעשות שליחותו שם במסירות נפש, אף שיהיו לו געגועים רבים לרבו, הוא יעשה שליחותו במקום השליחות רחוק מרבו. אם כי הרבי ממשיך להאציל עליו פנים גם מרחוק, כי כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם, והלב מרגיש. כך שרצוא אמיתי גורם שוב, והשוב פועל גילוי עליון יותר (על פי  אגרת  הקדש לר' הריי"צ ב- תכב).

כל יהודי מתכוון באמת לאמיתו למסור נפשו לה' על ידי התורה והתפילה בכל עת ובכל שעה, בגלל האהבה הטבעית שיש לו לה', והיא ירושה לנו מאבותינו – שמתכוון להעלות את הניצוץ האלוקי שבתוך נפשו למקורו, כך שנפשו תהיה גבוהה יותר. אמנם כוונה זו אינה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, מאחר שלא כל יהודי יכול להגיע אליה באמת לאמיתו, אך היא פרט ממנה. וכדי לקשור פרט זה לכלל הוא צריך להתכוון לעשות נחת רוח רק לה' ולא לעצמו. והנחת רוח היא כמו של מלך ששמח כשבנו יחידו יוצא מן השביה ומבית האסורים. (כמו שכתוב בפרק לא). שהרי מבחינת נפשו האלוקית, יהודי הוא בן מלך, אלא שהנפש האלוקית שבו שבויה בגוף ובנפש הבהמית, וכששבה לקב"ה על ידי תורה ותפילה, היא כמו בן מלך שחוזר לאביו. ובניגוד לפרק ל"א, ששם השמחה היא של בן המלך, כאן השמחה של המלך. ואכן זו צריכה להיות הכוונה האמיתית – כוונה לשם שמים לגרום שמחה ונחת רוח לה'. כשיוצרים קשר עם הקב"ה על ידי תורה ומצוות זוהי הגאולה הפרטית שמביאה לגאולה הכללית, כי כל זמן שיהודי אינו מכיר שמקבל חיותו מה', זוהי גלות הנשמה. אך באמת לכל יהודי קשר ואהבה טבעיים לה', לכן כשהוא מתכוון במצוה למסור נפשו ורצונו לה', זו כוונה אמיתית. רק שצריך לקבוע גם עתים להתבוננות בגדולת ה', כדי להגיע לאהבה ויראה שכליים על ידי מאמץ, התמדה ותרגול. ובמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא. וכולי האי ואולי – ואחרי כל זה אולי יגיע למשהו מזה. על כל פנים, עליו להשתדל להגיע לאהבה ויראה הבאות מהתבוננות בגדולת ה' בעומק, ולא להסתפק באהבה המסותרת, אף שבכוחה להביאו ללימוד תורה ותפילה באופן של מסירות נפש.